תאוריית החלונות השבורים

חלונות שבורים במרכז שיטור קהילתי בשכונת עמישב בפתח תקווה. על פי התאוריה, הזנחת חלונות שבורים תגרור את השכונה להידרדר לפשיעה.

תאוריית החלונות השבורים הוצגה על ידי ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג במאמר שפרסמו במרץ 1982 בכתב העת "The Atlantic Monthly". המאמר, שכותרתו היא "חלונות שבורים - המשטרה וביטחון השכונה", טוען כי מה שמתחיל בהזנחת התיקון של חלון שבור יחיד, יגרור, במהלך הזמן, גאות בפשיעה ובאלימות, ולהפך: הקפדה על שמירת האיסורים החברתיים ותיקון החלונות השבורים, תפחית פשיעה ואלימות.

המאמר

פסקת פתיחה

בשנות השבעים הכריזה מדינת ניו ג'רזי על "תוכנית שכונות נקיות ובטוחות", שמטרתה שיפור איכות חיי הקהילה ובמסגרתה הוצאו שוטרים מהניידות לסיורים רגליים, אף על פי שמפקדי המשטרה ראו בסיור רגלי פגיעה בניידות המשטרה, במהירות התגובה, וביכולת השליטה בסיירים הרגליים. השוטרים ראו בסיור הרגלי עבודה קשה, בעיקר בלילות קרים וגשומים ולעיתים הקצאת שוטרים לסיור רגלי שימשה כאמצעי ענישה. גם מומחי אקדמיה הטילו ספק ביכולת סיור רגלי להשפיע על ערכי הפשיעה. חמש שנים לאחר תחילת התוכנית פרסם מכון המשטרה (Police Foundation) בוושינגטון, הערכה של הפרויקט והסיק שהסיור רגלי לא הקטין את שעורי הפשיעה, אולם הגביר את תחושת הביטחון של התושבים ושיפר את אהדתם למשטרה. הסתבר גם, שלשוטרים הרגליים היה מוראל גבוה יותר, סיפוק, וגישה טובה יותר לתושבים, מאשר לשוטרי הניידות. תחושת הביטחון מושפעת מפחד פשיעה, שאמנם לא השתנתה, אך גם מהפחד להיות מוטרדים על ידי קבצנים, שיכורים, מסוממים, פרחחים, משוטטים, ותמהונים, והסיירים העלו את רמת הסדר הציבורי. שיכורים ומכורים יכלו לשבת ברחוב, אבל לא לשכב. אנשים יכלו לשתות ברחובות צדדיים, אולם לא ברחוב הראשי. בקבוקים היו צריכים להיות בתוך שקיות ניר. נאסר באיסור חמור לפנות לאנשים, או לבקש מהם נדבות. אנשים שהפרו את הכללים, נעצרו בעוון שוטטות וצעירים רעשניים נדרשו לשמור על שקט. הסתבר שתושבי ניוארק נתנו ערך גבוה לסדר ציבורי, וחשו הקלה ורגיעה, כשהמשטרה עזרה להם לשמר את הסדר.

פסקה שנייה

קיימת בדרך כלל זיקה חד משמעית בין אי סדר לבין פשע, כרצף התפתחותי. סוציולוגים ואנשי משטרה נוטים להסכים כי אם בבניין קיים חלון שבור הנותר ללא תיקון, עד מהרה כל יתר החלונות יהיו שבורים. הדבר נכון הן בשכונות מסודרות והן בשכונות מוזנחות. שבירת חלונות אינה מתרחשת משום שאזורים מסוימים מאוכלסים במנפצי חלונות, בעוד אחרים מאוכלסים על ידי חובבי חלונות, אלא חלון שבור הוא אות לכך שלאיש לא אכפת, לכן אין בעיה לנפץ חלונות נוספים.

פיליפ זימברדו דיווח ב-1969 על מספר ניסויים שבחנו את תאוריית החלונות השבורים. הוא החנה רכב ללא לוחית זיהוי ומכסה מנוע פתוח ברחוב ברובע הברונקס, שנחשבה שכונת עוני ורכב זהה ברחוב בפאלו אלטו, שנחשבה שכונה אמידה. המכונית בברונקס הותקפה על ידי "ונדלים" תוך עשר דקות ותוך עשרים וארבע שעות נופצו החלונות, הוסרו כל החלקים, הריפוד נקרע וילדים החלו להשתמש במכונית כמגרש משחקים. המכונית בפאלו אלטו חנתה באין מפריע יותר משבוע, אז ניפץ זימברדו בפטיש חלק מהרכב ותוך זמן קצר חברו אליו עוברי אורח. תוך מספר שעות, המכונית הייתה הפוכה והרוסה לחלוטין. בגלל טבע חיי הקהילה בברונקס הוונדליזם התחיל הרבה יותר מהר מאשר בפאלו אלטו, אולם ונדליזם יכול להופיע בכל מקום מרגע שאיסורים חברתיים, תחושת הכבוד ההדדי והמחויבות החברתית נשברים על ידי מעשים שנראים כאיתות שלאיש לא אכפת. התנהגות "לא מפוקחת" מובילה גם להתמוטטות הבקרה הקהילתית. שכונה יציבה של משפחות יכולה להשתנות בכמה שנים, או אף כמה חודשים, לג'ונגל עוין ומאיים: ממה שמתחיל בנכס שננטש, עשבים, חלונות שבורים, לא מן הנמנע, שתפרח פשיעה רצינית. התושבים ישנו את ההתנהגות שלהם בהתאם. הם ילכו ברחוב לעיתים רחוקות יותר בשתיקה ובצעד מהיר, לא מתערבים בנעשה. אזור כזה פגיע לפלישת פשיעה.

נתן גלזר כתב כי הגרפיטי ברכבות התחתיות מעמת את הנוסעים עם הידיעה, שהאווירה בה הם חייבים לשהות, היא ללא פיקוח, איננה ברת פיקוח, ושכל אחד יכול לעשות כל נזק וכל פגע העולה על דעתו. בתגובה לפחד השלטון מתרופף, עבור התושבים השוטרים המגיעים בניידות הם בלתי יעילים, או אדישים ותוך זמן קצר התושבים יחדלו להתקשר למשטרה, כי "הם לא עושים כלום". תהליך התפוררות עירונית, קרה משך מאות שנים בכל עיר. אולם מה שמתרחש כעת שונה לפחות בשני הבטים חשובים:

1. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה תושבי ערים, בשל עלויות כספיות, קשיי תחבורה, קשרי משפחה וקשר לקהילה, יכלו בקושי להתרחק מבעיות השכונה. כשכבר הייתה ניעות, זאת נטתה להיות לאורך צירי תחבורה ציבורית. לגלי הפשיעה המוקדמים היה מעין מנגנון תיקון עצמי מובנה: ההגדרה של שכונה או קהילה כמוסמכת לקבוע מחדש את הפיקוח בשטחה. אזורים בשיקגו, ניו יורק ובוסטון התנסו בפשיעה ובמלחמות כנופיות, אך הנורמליות חזרה כשמשפחות חסרות חלופה למגוריהן תבעו מחדש את שליטתן ברחוב.
2. המשטרה בתקופה המוקדמת סייעה בהגדרה מחודשת של הסמכות, על ידי נקיטת פעולה, לעיתים אלימה, למען הקהילה. צעירים אלימים הותקפו, אנשים נעצרו כ"חשודים", או בגין שוטטות, ופרוצות וגנבים קטנים גורשו מהשכונה. "זכויות" היו משהו ממנו נהנו אנשים ישרים ואולי גם עבריינים מקצועיים וכבדים, שנמנעו מאלימות ויכלו לממן עורך דין.

תבנית שיטור זו לא הייתה סטיה, אלא הפונקציה המשטרתית נתפסה מראשית ימי האומה בעיקר כזו של שומר המקיים סדר כנגד האיומים המרכזיים על הסדר: שריפות, חיות פרא, והתנהגות לא נאותה. פיצוח פשעים לא נתפס כאחריות המשטרה אלא כאחריות פרטית ורק עם הזמן השתנה לאיטו תפקיד המשטרה משמירת הסדר ללחימה בפשיעה. השינוי החל עם הופעת בלשים פרטיים שעבדו עבור אנשים וגופים תמורת תשלום. במשך הזמן הבלשים נטמעו בסוכנויות עירוניות והאחריות על תביעת גנבים הועברה, מהתושב הפרטי שנפגע, לתובע מקצועי. תהליך זה לא הושלם ברוב המקומות עד המאה העשרים.

בשנות השישים, כשמהומות עירוניות היוו בעיה עיקרית, החלו אנשי מדעי החברה לחקור באופן יסודי את הפונקציה המשטרתית בשמירת הסדר ולהציע דרכים לשיפורה לא על ידי הגברת הביטחון ברחובות (הפונקציה המקורית) אלא הקטנת שכיחות האלימות הכבדה והצעת דרכים לפתור יותר פשעים, לבצע יותר מעצרים, ולאסוף ראיות טובות יותר כדי שהתושבים יהיו מאוימים פחות. הן ראשי המשטרה והן מומחים חיצוניים, הדגישו את הלחימה בפשיעה כפונקציה בתוכניותיהם, בהקצאת משאבים, ובפריסת כח אדם. כתוצאה מכך, הפכה המשטרה להיות לוחמת טובה יותר בפשיעה ובלי ספק מודעת גם לאחריותה לסדר, אולם החוליה שבין שמירת הסדר ומניעת הפשיעה, שהייתה ברורה לדורות הקודמים, נשכחה. חוליה זו דומה לתהליך בו חלון שבור אחד הופך לרבים. הפשיעה החמורה ברחוב פורחת באזורים בהם הסדר הציבורי נחלש. מקבץ הנדבות שלא סולק, הוא, בעצם, החלון השבור והראשון. גנבים ושודדים, בין אם מזדמנים או מקצועיים, מאמינים שקטנים סיכוייהם להיתפס אם יפעלו ברחובות בהם קורבנות פוטנציאליים ממילא מאוימים נוכח התנאים השולטים. אם השכונה איננה יכולה להישמר מהקבצן המטריד עוברים ושבים, יכול גנב להניח, שלא יזמינו משטרה או שיתערבו אם גנבה מתרחשת.

אחדים מראשי המשטרה מודים שתהליך זה מתרחש, אך טוענים ששוטרים בסיור ממונע יכולים להתמודד עם מצב זה כמו שוטר רגלי. לכאורה, יכול הראשון לשוחח עם די אנשים כמו האחרון, אך המציאות של מפגש תושב–משטרה משתנה פלאים על ידי כלי הרכב. שוטר רגלי אינו יכול להפריד עצמו מאנשי הרחוב, בעוד הרכב מהווה מחסום. מניסיון, רוב התושבים אוהבים לדבר עם אנשי משטרה, ברגל אתה נגש לאדם ביתר קלות, ומשוחח איתו באופן שוטף יותר, מאשר אדם ברכב.

פסקה שלישית

האם על פעילות השיטור ברחוב להיות מעוצבת על ידי כללי השכונה במקום על ידי חוקי המדינה? העתקת תפקיד המשטרה משמירת סדר לאכיפת חוק, הביאו אותה לפעול יותר ויותר תחת השפעת ההגבלות החוקיות ותלונות אמצעי תקשורת פרובוקטיביים, כשהיא נכפית על ידי החלטות בתי המשפט ועל ידי נוהלים פנימיים. לפיכך, פונקציית שמירת הסדר של המשטרה נשלטת כעת על ידי חוקים שפותחו כדי להסדיר את יחסי המשטרה עם חשודים בעבירות. משך מאות בשנים, תפקיד המשטרה כשומר, לא נשפטה בראש ובראשונה במונחי ציות לנהלים נאותים, אלא, בעיקר, במונחים של השגת היעד הרצוי. היעד היה סדר. מושג מעורפל במהותו, אך מצב שאנשי קהילה נתונה ידעו לזהות, כאשר ראו אותו. שום שופט, או חבר מושבעים, לא ראו מעולם אדם שנתפס בגין הפרת הסדר הסביר בשכונה, משום שרוב מקרים טופלו באופן לא רשמי ברחוב, וכי שום תקנות כלליות לא אפשרו להסדיר טיעונים לגבי אי סדר, וכך, לא יכול שופט להועיל יותר משוטר. עד ממש לאחרונה, ואפילו כיום במספר מקומות, ביצעה המשטרה מעצרים בעילות כגון "אדם חשוד", "שוטטות", או "שכרות בציבור", אישומים אלה התקיימו לא מפני שהחברה רוצה ששופט יטיל עונש על משוטטים או שיכורים, אלא מפני שהיא רוצה שלשוטר יהיו כלים חוקיים לסלק אנשים בלתי רצויים מהשכונה. מעצר שיכור, או משוטט יחיד שלא הזיקו לאיש נראה כאי צדק, אולם מחדל בטיפול בחבורת שיכורים, או משוטטים, יכול להרוס קהילה שלמה. כלל ייחודי שנראה סביר במקרה פרטי, איננו סביר כשהוא הופך אוניברסלי ומוחל על כלל המקרים, מפני שלא נלקח בחשבון הקשר בין חלון שבור אחד לבין אלפי חלונות שבורים. הבעיה נשארת בעינה: איך יכולה המשטרה לחזק את מנגנוני השליטה החברתית הלא פורמליים של קהילות, במטרה למזער פחד במקומות ציבוריים? אכיפת חוק, כשלעצמה, איננה תשובה - כנופיה יכולה להרוס קהילה בנוכחות מאיימת, מבלי להפר את החוק.

פסקה רביעית

ייתכן שהרגישות היתרה, של תושבי קהילות קטנות, לנושאים קהילתיים מול צורכי הפרט, עוזרת להסביר מדוע הם מרוצים יותר מהמשטרה שלהם, מאשר תושבי שכונות דומות בערים גדולות. ייתכן שהן התושבים בעיירות הקטנות והן המשטרה שם, ראו עצמם כעוסקים, בשיתוף פעולה, במאמץ לקיים תקן מסוים של חיים קהילתיים, בעוד התושבים והמשטרה בעיר הגדולה, חשו עצמם, פשוט, כצרכנים וכספקים של שירותים. אם זה נכון, על מפקד משטרה חכם לנסות וריאציות מתקדמות על בסיס הניסוי של ניוארק ולבדוק בדייקנות יתר, מה פועל באילו סוגי שכונות. הבטים רבים של שמירת סדר בשכונות יכולים, כנראה, להיות מטופלים טוב יותר בדרכים שמערבות את המשטרה באופן מינימלי, אם בכלל. מרכז קניות הומה ופרבר שקט ומטופח אינם זקוקים כמעט לנוכחות משטרתית בולטת. בשני המקרים, היחס בין שומרי החוק והסדר לבין פורעי חוק וסדר, גבוה דיו, בדרך כלל, כדי לעשות את הבקרה החברתית הבלתי פורמלית ליעילה.

גם באזורים הנמצאים בסכנת גורמי אי-סדר, סיורי אזרחים יכולים לתת מענה הולם, כגון זו של "שומרי הקהילה": עד למאה התשע עשרה שומרים מתנדבים, לא שוטרים, סיירו בקהילותיהם לשמירת הסדר מבלי ליטול את החוק לידיהם, מבלי להעניש אנשים, או להשתמש בכוח. נוכחותם הרתיעה גורמי אי סדר. יש כיום מאות קבוצות כאלה בקהילות כגון המלאכים השומרים, אין מידע רב על השפעת קבוצות אלה על הפשיעה אולם תושבים מוצאים את נוכחותם מרגיעה, ובכך הם תורמים לתחושת סדר ואדיבות.

פסקת סיום וסיכום

תושבים יכולים לתרום רבות, אך המשטרה היא המפתח לשמירת הסדר. פסיכולוגים הסיקו שאנשים אינם נוטים לצאת לעזרת בני אדם שהותקפו או מבקשים עזרה לא בשל אדישות או אנוכיות, אלא בשל העדר ביסוס סביר לתחושת מחויבות ליטול אחריות אישית. שוטר חייב לקבל אחריות כשזו מתבקשת. יחידת משטרה חייבת להקצות את השוטרים הקיימים כשהמפתח הוא שכונות בנקודת הקיצון: כשהסדר הציבורי מתדרדר אך אינו בלתי הפיך, היכן שחלון צפוי להתנפץ וחייב להיות מתוקן במהירות, לפני שינופצו כל החלונות. כדי למקם את הסיור באופן מושכל, על יחידת המשטרה להחליט היכן שוטר נוסף יביא לשינוי הגדול ביותר בהבטחת תחושת ביטחון, ייתכן שכדאי לעודד שוטרי סיור להגיע אל תחנות המשטרה ומהן בתחבורה ציבורית וכשהם באוטובוס או בקרון הרכבת התחתית, יאכפו איסור עישון, שתייה, התנהגות פרועה וכדומה על ידי עצם הפסקת העבירה וללא טיפול מעבר לכך.

הדרישה החשובה ביותר היא לתת את הדעת לכך ששמירת סדר היא תפקיד חיוני. אנחנו מחויבים לחזור לנקודת המבט שנטשנו, שהמשטרה חייבת להגן על הקהילה בכלל ועל האנשים המרכיבים אותה בפרט. כשם שהרופאים מכירים ביתרון טיפוח הבריאות על פני חשיבות הטיפול בתחלואה, כך המשטרה וכולנו חייבים להכיר בחשיבות שימור הקהילה השלמה, בלי חלונות שבורים.

יישום התאוריה במשטרת ניו יורק

ראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, הסתמך על תאוריה זו במלחמתו בפשיעה, ועם תחילת כהונתו גייס שוטרים רבים שתפקידם היה לסכל את ביצוע העבירות הקלות שמבצעת האוכלוסייה ושבדרך כלל לא היו מטרידות את מנוחת המשטרה. בספרו "מנהיגות" מסביר ג'וליאני כיצד אימוץ תורת "החלונות השבורים" וטיפול ב"אפס סובלנות" בכל הפרטים הקטנים, שהחל בניקוי כתובות גרפיטי מתחנות הרכבת התחתית, מהקרונות וממשאיות האשפה של העירייה, ועבר לטיפול במקבצי נדבות למיניהם ובמנגבי שמשות שאיש לא ביקש את שירותיהם, שהסתובבו בין כלי רכב בצמתים - הובילו לירידה בפשיעה בכלל, ובפשיעה האלימה ובעבירות הרצח בפרט.

לטענת חוקרים מסוימים פועלו זה נחל הצלחה וניו יורק הפכה לעיר בטוחה יותר לתושביה ולמבקרים בה, אולם אחרים חולקים על כך ומצביעים על נתונים המראים שבאותה תקופה חלה ירידה ניכרת בפשיעה בכל ארצות הברית, גם בערים בהן לא יישמו את השיטה.

ראו גם

• אפס סובלנות
• אפקט הפרפר

לקריאה נוספת

• רודולף ג'וליאני עם קן קרסון, מנהיגות, תרגום מאנגלית: ברוך קורות, הוצאת מטר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, הדפסה 2010
• מלקולם גלדוול, נקודת המפנה, הוצאת ידיעות אחרונות 2001 (תרגום: עפרה אביגד), פרק 4.
• אברהם נ. טננבוים, על שוטרים וגנבים: סוגיות בקרימינולוגיה, (תשס"ג - 2003) ספריית "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
• יאיר צפורי, שטר משטר משטרה, יהוד: אופיר ביכורים, 2014.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תאוריית החלונות השבורים בוויקישיתוף

• George L. Kelling, James Q. Wilson, Broken Windows
• יואב ספיר, החלונות השבורים של ג'וליאני, באתר הארץ, אפריל 2009
• יאיר צפורי, ‏להתחיל מלמטה כמו ג'וליאני, באתר גלובס, 17 בפברואר 2015
• צח יוקד, הוא מיגר את הפשיעה בניו יורק, ואז הפך לאחד האנשים המושמצים בעיר, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2018
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33289250תאוריית החלונות השבורים