שריונית וייט
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה מייצרת |
 ההגנה |
| שנת ייצור | 1948 |
| מערכה מרכזית | מלחמת העצמאות |
| מידע טכני | |
| אורך | 5.6 מ' |
| רוחב | 2.0 מ' |
| מנוע | בנזין 110 כ"ס תוצרת חברת "וייט" |
| שריון | 6.4 - 13 מ"מ |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | בדרך כלל מקלע MG34 או MG37 |
| חימוש משני | בדרך כלל מקלע MG34 |
שריונית וייט הנקראת גם שריונית סקאוט היא רכב קרבי משוריין שנבנה על ידי המחלקה הטכנית של ארגון ההגנה במטרה להוות את עמוד השדרה של השריון ולאפשר לו לפעול ככוח התקפי כנגד הכוחות הערביים בתש"ח. בצה"ל היא כונתה בשם: "וייט" (בהתאם לשם החברה שייצרה את המנוע). השריונית נבנתה על בסיס שריונית אמריקאית קלה מסוג שריונית סיור M3. זו הייתה שריונית סיור ופיקוד שנבנתה עבור הצבא האמריקני ושמשה למספר מטרות כגון סיור, רכב פיקוד, קישור אמבולנס וכדומה. כך למשל כאשר פלשו הכוחות האמריקנים לצפון אפריקה בפקודו של גנרל פאטון, שמשה שריונית כזאת כרכב הפיקוד שלו.
רקע כללי
בתחילתה של מלחמת העצמאות נקט ארגון "ההגנה" באסטרטגיה מגננתית כאשר עיקר דאגתו התמקדה בקיום הקשר היבשתי בין יישובי הפריפריה למרכז. שיטת הפעולה הייתה תנועה בשיירות כאשר האמצעי העיקרי להגנתן היו משורייני ה"סנדוויץ'". משוריינים אלה נבנו על בסיס משאיות עליהן נבנו תאי לחימה שמוגנו בשריון משתי שכבות פח ברזל כשביניהן שכבה עבה (2.5 ס"מ) של עץ קשה.
מגרעותיהן היו: תוספת משקל רב שפגע בביצועים כגון: תנועה איטית, קשיים בעלייה והתחממות המנוע, עבירות נמוכה, כושר ייצור אש מוגבל לאשנבי הירי ועייפות הלוחמים לאחר מספר שעות פעולה בתוך קופסאות פלדה חמות אלה. משוריינים אלה היוו פתרון סביר עד מרץ 1948 כאשר הערבים שכללו את שיטות ההתקפה על השיירות והכוחות היהודיים נאלצו להבטיח את התנועה על ידי תפיסת שטחים שולטים לאורך צירי התנועה והחזקתם בצורה זמנית או קבועה.
יצחק שדה שהיה ידוע במחשבתו המקורית גילה עניין בשריון עוד לפני מלחמת העצמאות. הוא סבר שמשורייני הסנדוויץ' עקב מוגבלותם אינם מתאימים לאתגרים שיעמדו בפני כוחות ההגנה ולכן חשוב להקים שריון מסוג אחר- שריון התקפי. בעקבות העימותים הראשונים התגבשה אצל שדה ההערכה שהתבססה על מרכיב של יחסי הכוחות שבין היישוב היהודי לערבים (1:2). מכאן הוא הסיק:
- הכרעת הערבים תושג באמצעות טקטיקה התקפית.
- היכולת הטכנולוגית של היהודים תאפשר שימוש בשריון תוך ניצול היכולת האיכותית לעומת נחיתותם המספרית.
בעיני רוחו ראה שדה שימוש בשריוניות בעלות צריח חמושות במקלעים עם יכולת תנועה ועבירות טובה. ביטוי ראשון לכך ניתן למצוא בדבריו בפגישתו עם בן-גוריון ב-8 בינואר 1948. ב-22 בפברואר 1948 מונה שדה לראש יחידת שירות המשוריינים - שמ"ש.
תכנון ופיתוח
תכנון השריוניות החל עוד לפני סוף המנדט הבריטי על ארץ ישראל בתמיכתו הפעילה של יצחק שדה. יצחק שדה שדאג לתשתית עוד מקודם לכן, הכין מפקדה שכללה שתי מחלקות:
- מחלקת תכנון שבראשה עמד פליקס ביאטוס - לשעבר מג"ד טנקים בצבא הפולני שעסקה בתחומי התורה, תפעול היחידות והכשרתן.
- מחלקה טכנית שבראשה עמד ארקאדי ספרות - מהנדס שופע רעיונות ומרץ ששרת בצבא הרוסי (שלאחר המלחמה התפרסם, תחת שם העט ס. ארקדי, כסופר הראשון שכתב סיפורי ריגול על רקע ישראלי בשנות המדינה הראשונות). מחלקה זו עסקה בתכנון הנדסי, פיתוח ובניית השריוניות.
חיפוש אחר מרכב מתאים לבניית שריוניות צריח החל בחודש מרץ 1948. באותו חודש החלה בניית השריונית הראשונה כשהיא עדיין ללא צריח. באפריל 1948 נרכשו באירופה שריוניות מסוג M3 מעודפי ציוד של הצבא האמריקאי. הבריטים שניסו למנוע מכוחות ההגנה את השמשת חלקי השריוניות שלהם, דירדרו אותן לנחל אורן. הם גם מיקשו מסביבן להקשות על ניסיונות ההשמשה. יצחק שדה הבין את חשיבות טבעות המתכת עם השיניים הפנימיות עליהן סבבו הצריחים. הוא יזם פעולה לחילוץ ופרוק הטבעות מאותן שריוניות שבנחל אורן שהיו הראשונות לשימוש. הטבעות היו החלק החשוב ביותר והקשה ביותר להשגה עבור שריוניות הצריח.
בחודש אפריל החל להסתמן הכיוון העיקרי- בניית שריונית צריח על בסיס המרכב של שריונית הסיור האמריקאית הסקאוט-קאר (Scout Car M3) שכונתה שריונית "וייט" (ע"ש היצרן). לשריונית שבמקור הייתה ללא גג, תוכנן להוסיף כיסוי עליון וצריח שיסתובב 360 מעלות. המתכננים התלבטו לגבי סוג החימוש שבצריח, אולם הגעת משלוחי הנשק מצ'כיה פתרה את ההתלבטות ונקבע למקלעי אמ.גה. 37 (בזה) בצריח המסתובב ואמ. גה. 34 (מגל"ד) כמקלע קדמי. כלים אלה היו בפלוגה שהשתתפה בהתקפה על לטרון במסגרת גדוד 79, חטיבה 7 .לאחר זמן קצר הותקנו גם בצריחים רק מקלעי אם-גי 34. תכנון הצריחים המקורי היה של צריח בעל צורה עגולה, אולם עקב קשיים טכניים נאלצו המתכננים לבנותם כמצולע בעל שמונה צלעות. צורה זאת דרשה ריתוכים רבים שפגעו באיכות הפלדה.
לייצור צריחי 14 השריוניות הראשונות השתמשו באותן טבעות שיניים שחולצו משריוניות בריטיות שהושלכו לנחל אורן. בהמשך יובאו הטבעות מחו"ל. כבר בשלב ראשוני הופיעו מגבלות רבות: התקנת הגלגל הרזרבי מאחור גרמה לחשיפתו לפגיעות כדורים, חוסר ריפוד בתוך הצריח, פתיחה חלקית של דלתות הצריחים, חדירת תרמילי המקלעים לטבעות מיסבי הצריח, כויות מהתרמילים, ועוד.
למרות כל המגבלות האלה, נחשבו שריוניות הצריח למבשרות שינוי עמוק בשדה הקרב וכאלה המיישמות את עליונות הטכנולוגיה היהודית.
בסוף חודש מרץ 1948 הגיעה מ ארצות הברית אניה עם עשרים שריוניות במסווה של ייבוא מכונות חקלאיות. השריוניות היו מסוג : סקאוט קאר M3.
השריוניות הועברו לשיפוץ והתאמה למפעלי מתכת כמו "הארגז" ואחרים בפיקוח שמ"ש (שרות המשוריינים) תחת פיקודו של ארקאדי ספרות. עם סיום המנדט הבריטי והתחלת פלישת צבאות ערב ב-15 במאי, עדיין לא היו שריוניות מותקנות ומוכנות לפעילות מבצעית.
שריוניות הצריח נבנו על בסיס מספר סוגי שריוניות מתקופת מלחמת העולם השנייה: שריונית מתוצרת אמריקאיות מסוג Scout Car M3, על בסיס משאיות ה-GMC סיגרה וכן על בסיס שריוניות של המשטרה הבריטית מסוג Otter אוטר 1 G.M. Mk1. שריוניות ה- M 3 היו במקור עם חלק עליון פתוח ללא צריח. תוכנית השריונית של שמ"ש כללה סגירת הצד העליון, התקנת כנה למקלע קדמי מסוג MG34 לצד מושב הנהג, וכן בניית צריח מסתובב על הגג והתקנת מקלע נוסף בצריח.
חלק קטן של שריוניות הצריח נבנו על בסיס שריוניות מסוג אוטר (Otter GMC Canada Mk1) ששרתו במשטרה הבריטית. חלק אחר נבנה על בסיס משאיות GMC וחלק על בסיס מרכבים של נ"נ ודודג', אולם רוב רובן נבנו על מרכב של רכב הסיור האמריקאי מסוג M3 וייט (Scout Car M3).
פרט לשני המקלעים צוידו השריוניות במכשירי קשר מסוג מק. 19 (Wireless M.k.19).
שימוש מבצעי
לפי תחזית הייצור היו אמורות 20 שריוניות לצאת מהיצור בחודש מאי. הפעילות המבצעית הראשונה שלהן נעשתה על ידי גדוד 73 בפיקודו של חיים לסקוב בהתקפה על משטרת לטרון. חטיבה שבע בפיקודו של שלמה שמיר והגדוד המשוריין - גדוד 73 הוקמו בחיפזון. לפי התוכנית המקורית תוכננו בגדוד להיות שלוש פלוגות: אחת עם זחלמ"ים ושתיים עם שריוניות. בפועל רק 9 שריוניות בפלוגה אחת של גדוד 73 (יותר מאוחר נקרא גדוד 79) לקחו חלק בהתקפה במסגרת "מבצע בן נון ב'" (ליל 30-31 במאי).
תקן הגדוד כלל שתי פלוגות שריוניות, בכל פלוגה שלוש מחלקות ובכל מחלקה שלוש שריוניות. סך הכל 9 שריוניות בפלוגה ו-18 שריוניות בגדוד. בפועל צוותו לכל שריונית 3 - 5 לוחמים בפיקודו של מפקד כיתה. את תקני כוח האדם לגדוד המשוריין, כתב סגנו של חיים לסקוב ברוך פרידמן (ארז), שהיה המפקד היחידי בעל ניסיון קרבי בפיקוד והפעלת משוריינים וטנקים באותו הזמן בגדוד.
רק פלוגה אחת של שריוניות לקחה חלק בהתקפה הראשונה על לטרון. הפלוגה השנייה לא סיימה את האימון וההצטיידות שלה.
השריוניות הראשונות סופקו לצבא במאי 1948. הקרב הראשון בו נטלו חלק היה ההתקפה על לטרון. בקרבות מבצע דני (יולי 48) התברר שהן נחותות לעומת שריוניות האויב המצוידות בתותחים כמו שריוניות המרמון הרינגטון. בסך הכל ייוצרו 71 שריוניות וייט.
רק בחודש יוני לאחר קרבות לטרון, בוצעו ניסיונות חדירות השריון שלהן כדי לבחון את מידת עמידותן לנשק קל. כמו כן נבחנו אז יכולות התנועה והתפעול שלהן.
לאחר ההתקפה הכושלת של גדוד 82 המשוריין על עיראק אל-מנשיה (קריית גת) בה הוכחו המיגבלות של טנקי ה-H-39 הוצ'קיס, הוחלט להוציאם משימוש. 3 תותחים פורקו מצריחי הטנקים האלה והותקנו בצריחי השריוניות. היו אלה תותחים קצרי קנה בקוטר 37 מ"מ, (ראו תמונה למעלה). ייצור השריוניות נמשך וביולי הגיע מספרן ל-50, מהן 40 מסוג "וייט". בשלב זה הן פעלו פרט לגדוד הממוכן 79 (מקודם 73) גם בגדוד המשוריין 82, גם בגדוד 9 של חטיבת הנגב וכן בחטיבות החי"ר. נחיתותן אל מול השריוניות נושאות התותח מצאה ביטוי בדו"ח של גדוד 82 מקיץ 48. משלב זה ואילך החלה מגמה של ציוד הצריחים בתותחים. מגמה זו התחזקה במיוחד לאחר קרבות עשרת הימים. בגדוד 82 הייתה שריונית אחת עם תותח 2 ליטראות ובגדוד 79 שתיים. המקור לתותחים היו כנראה תותחי שלל. מקור נוסף לתותחים היו תותחי ה-37 מ"מ הקצרים שפורקו מטנקי ההוצ'קיס. היתרון שלהן לעומת הטנקים היה במהירות התנועה וגמישות הפעלתן.
התפקידים שהוטלו עליהן בהמשך היו בעיקר סיורים, חסימות, אבטחה וכדומה. אם נשפוט לפי הציפיות הראשונות, הרי שהשריוניות לא הצליחו לעמוד בציפיות אלה. יחד עם זאת הן מילאו תפקידים משניים חשובים בשדות הקרב של תש"ח. התקוות הגדולות שתלו בתחילת מלחמת העצמאות בשריוניות נושאות מקלעים התבססו על מחשבה של לחימה כנגד ערבים מקומיים. עם פלישת צבאות ערב הסדירים ולאחר ההתקלויות הראשונות עם שריון האויב, נחשפה נחיתותן והתקוות הפכו לאכזבות. למרות זאת הן היוו פתרון אופטימלי בתנאי מחסור ומיגבלות מדיניות והיוו ביטוי לשאיפות לעשות את המירב בכוחות עצמאיים ללא תלות מבחוץ.
אחרית דבר
במסגרת הארגון מחדש של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות, נועדו השריוניות לשמש כרק"מ של פלוגות הסיור החטיבתיות במסגרת חטיבות החי"ר.
הכנסתן לפלוגות התעכבה משום שהן היו אמורות לעבור שיקום. בסופו של דבר הן לא שוקמו והוצאו מהמערך. ככל הנראה פורקו.
לא ידוע מדוע צה"ל לא דאג לשמר לפחות שריונית אחת מסוג זה במוזיאון בתי האוסף של צה"ל שביפו.
הדגם המשוחזר
בשנת 2009 הוחלט במוזיאון השריון שיש לעשות מאמצים על מנת לשמור ולהציג דגם אחד של שריונית כזאת. היות שלא הושארה אף שריונית מסוג זה למזכרת, נרכש מרכב של שריונית כמו המקוריות מסוג M3 באנגליה. המרכב הגיע לארץ עם חוסרים רבים. עבודת השחזור בוצעה על ידי אמן המתכת שלום בלוך. בקיץ 2009 סופקה השריונית המשוחזרת ומוצגת מאז לראווה במוזיאון השריון בלטרון. (תמונות למעלה).
לקריאה נוספת
- ד"ר עמיעד ברזנר, ניצני השריון, משרד הביטחון, 1995.
- "בטאון השריון" מס' 28, מאי 2008.
- שלמה שמיר, "בכל מחיר לירושלים", משרד הביטחון, 1994.
23171821שריונית וייט