שיבורי

בדי שיבורי תלויים, יפן

שיבורי הוא מונח ביפנית המתאר מגוון שיטות צביעת בדים יפניות, באמצעות קשירה, תפירה, קיפול, פיתול, כיווץ ודחיסה של הבד, לפני טבילתו בצבע, וזאת לשם עיצובו בצורות שונות ויצירת דפוסים מגוונים על הבד. חלק משיטות צביעת בדים אלו נקראות במדינות המערב "Tie-dye" (קשירה וצביעה).

מקור המונח במילה "shiboru", שמשמעותו ביפנית היא ללחוץ ולכווץ. המילה מתארת את הפעולה ותהליך המניפולציה שעובר הבד. במקום להתייחס אל הבד כמשטח דו-ממדי לצביעה, באמצעות שיבורי הבד מקבל צורה תלת-ממדית, על ידי קיפולו, כיווצו וקשירת קשרים שונים בו, לפני טבילתו בצבע. קשרים וכיווצים אלו יוצרים חסימה של חלקים מהבד ומניעת מגע שלהם עם הצבע, וכך כשנפתחים הקשרים והבד מתייבש לאחר צביעתו, מתקבלים דפוסים מגוונים על הבד.

המראה של בד שעוצב בשיבורי מתאפיין בדפוסים בעלי קצוות מרוחים ולא מדויקים. האפקט הוא שונה משיטות היוצרות קצוות חדים, כגון סטנסיל (stencil).

ביפן קיימות טכניקות צביעה רבות, חלקן קיימות גם בארצות אחרות וחלקן ייחודיות ליפן. ביפן מקובל לעיתים לצבוע את הבד מספר פעמים, ובכל פעם להשתמש בטכניקה אחרת של חסימת חלקי הבד לצבע. למרות השימוש בטכניקות מסורתיות קבועות, לכל אחד סגנון אישי משלו ליצירת עיצובי שיבורי, כל אחד יכול לקפל ולכווץ את הבד כרצונו.

ביפן העיסוק בשיבורי היה סוג של פנאי, שהיה מקובל באופן מסורתי בין השאר בקרב עקרות בית. ההתעניינות החובבנית בצביעת הבדים גרמה להתפתחות מגוון רחב של טכניקות, ולהכנסתו של שיבורי לשוק המסחרי בייצור קימונו, שמלות ועוד.

היסטוריה

צורת צביעה על ידי חסימה של חלקי בד לצבע תועדה לראשונה ביפן בתקופת נארה (710-794 לספירה). בדי שיבורי היו בין המוצרים שתרם הקיסר שומו אל מתחם המקדשים הבודהיסטים טודיי-ג'י שבעיר נארה. הבדים שתועדו בתקופה זו נצבעו על ידי חסימה של חלקים מסוימים בעזרת קשירה, אחרים בעזרת שעווה וחלקים נוספים בעזרת בלוק מעץ.

בתקופת הייאן (794-1185 לספירה) משמעות המלה שיבורי הייתה שלום ורוגע. בתקופה זו השתמשו בבדים אלו בטקסים בודהיסטים.

בתקופת קאמאקורה (1185-1333 לספירה) היה שימוש בשיבורי על קוסודה, חלוק יפני בסיסי המיועד לגברים ונשים כאחד. בין השאר לבשו אותו נשים מדרג הסמוראים. הוא היה עשוי בטכניקת החברבורות ("קנוקו שיבורי"), בה יצרו קשרים קטנטנים על בד של קימונו; לאחר הצביעה הקשרים הורדו וחשפו במקומם עיגולים קטנים לא צבועים, בעיצוב שתוכנן מראש.

בתקופת המורומצ'י (1336-1573 לספירה), השתכללה שיטת הצביעה. חוסר השליטה על התוצאות הסופיות התלויות בקשירה וצביעה יצרו מגוון עיצובים מפתיעים; אך האומנים שעבדו בתחום הזה גילו שאם הם תופרים תפר מסביב לצורה הרצויה ורק לאחר מכן קושרים וחוסמים את הבד, הם מקבלים יותר שליטה על התוצאות הסופיות. בעקבות זאת הם הצליחו להגיע לצורות ציוריות. בנוסף, הבינו שהם יכולים להגן על אזורים מסוימים בעזרת במבוק וכתוצאה מכך לקבל אזורים בבד שאינם צבועים כלל, שלאחר תהליך צביעה התחלתי נצבעו בעזרת דיו או בצבעים אחרים. לתוצאה המתקבלת האומנים הוסיפו רקמה בחוטי זהב או כסף או הדפס עם עלי זהב וכסף. שילוב הטכניקות הזה נקרא טסוג'יגחאנה – שיטה שפותחה במהלך תקופת המורומצ'י, והגיעה לשיאה בדמות קימונו שנלבש על ידי האצולה בתקופת אזוצ'י-מומויאמה (1573-1603 לספירה). הבדים שנוצרו בטכניקה זו נרכשו, נלבשו וזכו להערכה על ידי רבים ביפן, בהם טוקוגאווה לייאסו (Tokugawa Ieyasu), נסיך, דיפלומט ואיש הצבא הראשון בשושלת טוקוגאווה. בזכות הפטרונות שלו בתחום צביעת הבדים, נשמרו בדי שיבורי רבים מתקופתו עד היום, וחלקם מייצגים מאפיינים תרבותיים חשובים עבור יפן.

בתקופה מאוחרת יותר, כאשר אצילים פאודליים וחייליהם עברו דרך העיר ארימטסו בדרכם לקיוטו ולאדו, ורצו להצהיר על נוכחותם בעיר הבירה החדשה, הם השתמשו בחנויות השיבורי וקנו מתנות עשויות עבודת יד במהלך שהותם בעיר. במהלך השנים הייצור של השיבורי בעיר הקטנה התרחב, וארימטסו הפכה למרכז השיבורי של יפן. העיר השכנה, נרומי, הצטרפה לארימטסו בייצור שיבורי כדי להצליח לעמוד בביקוש הרב. הצובעים השתמשו בבדי כותנה ומשי. הם ניסו לזרז את תהליך הצביעה הקפדני, בעזרת מכשיר מכני שנקרא צ'יקווה (וו המחובר לעמוד), שהומצא בתקופה זו על מנת להחזיק את הבד במהלך קשירתו.

במהלך המאה ה–17 החלו שליטי יפן משוגונות טוקוגאווה לחשוד בסוחרים ומטיפים אירופים שהגיעו לעיתים קרובות ליפן, כי הינם כוח חלוץ לפלישה צבאית שעתידה להיפתח נגדם מצד המעצמות האירופאיות, וכן חששו כי האירופים מעוניינים להפיץ את הנצרות, שהיוותה איום על החיים היפניים החברתיים והערכיים. לפיכך אושר חוק חדש, לפיו כל האזרחים הזרים חייבים לעזוב את המדינה. בעקבות זאת איבדה ארימטסו נתח גדול משוק השיבורי שלה, ותעשיית השיבורי נפגעה.

חידוש משמעותי בתעשיית השיבורי נוצר במאה ה-19 הודות לסוזוקי קנזו, שנולד ב-1837 למשפחת אומני שיבורי; בהיותו בן 14 הוא המציא שיטה הנקראת שיקוראג'ה ("צל לבן") - עטיפת בד מסביב למוט לייצור קפלים, ולאחר מכן טבילה באינדיגו. השיטה איפשרה ייצור שיבורי מהיר ויעיל, שגם העניק מראה חדש לבד. הבדים שנצבעו בשיטה זו הפכו לפופולריים מאוד. ב-1897 הומצאה מכונה שאיפשרה מתן צורה וקיפול הבד על מנת ליצור דפוס של קורי עכביש. בתקופה זו הופיעו גם צבענים כימיים ששולבו ביצירת שיבורי. לצד שיטות חדישות אלו, המשיכו השיטות המסורתיות להתקיים בבתי המלאכה. ארימטסו חזרה לשגשג.

בתחילת המאה העשרים יפן נפתחה למערב ועברה שינויים טכנולוגים רבים. חברי איגוד השיבורי הציגו את מוצריהם ביריד העולמי של פריז (1900), וזכו במדליית ארד. כך זכו בהכרה רחבה של שיבורי מאזור ארימטסו. ב-1917 איפשרה הופעת הרכבת הובלה של חומרים ומוצרי שיבורי מוכנים אל הספינות בנמלים, ותרמה להגברת הייצוא שלהם למערב.

טכניקות שיבורי

שיבורי העשוי בשיטת הקשירה והתיפור על פשתן

קיימות ארבע טכניקות עיקריות בשיבורי:

• קשירה - בשיטה זו מתקבלת דוגמה של עיגולים. הבד נתפס על ידי האצבעות ומוחזק כאשר חוט נקשר מסביבו. כל שכבה של חוט חייבת להיות צמודה מאד לשכבה שלפניה. אורך החוט המכסה את הבד יוצר לבסוף את רוחב העיגול שבדוגמה, ושטח הבד היוצא החוצה מהקשירה (מרכז) יוצר את קוטר העיגול.
• תיפורים - בשיטת התיפורים השתמשו היפנים יותר מכל עם אחר. הם מצאו שהשיטה מאד גמישה ועדיין מאפשרת שליטה על תהליך העבודה, וכך מאפשרת ליצור קשת רחבה של עיצובים, עדינים וגסים, פשוטים ומורכבים, ציוריים ומופשטים. האפקטים המיוחדים מתאפשרים על ידי סוגים שונים של התיפור, צורות קיפול שונות של הבד, וצורת התיפור (ישר, מעוקל, מקביל וכו'). לעיתים התיפור נעשה על שכבה אחת של בד, לעיתים על בד כפול ולעיתים הבד היה מתקפל פעמים רבות לפני תיפור. לרוב קו תיפור היה מתוכנן ומסומן על הבד לפני תחילת העבודה. בסיום התיפורים מתבצעת טבילה בצבע, עד כיסוי צבע מוחלט.
• קיפולים - בקיפול וצביעה השתמשו ביפן לפחות במשך 300 השנים האחרונות. תחילה קיפלו את הבד לאורך, לאחר מכן לרוחב, ולאחר מכן חסמו בעזרת "גרעין" (שני חפצים זהים מחומר לא חדיר צבע, כגון שני ריבועים מעץ) משני צידיו. כך השוליים היו חשופים לצבע, ומה שחסום על ידי "הגרעין" לא היה חשוף לצבע, לכן גם בדוגמה הייתה מתקבלת צללית של "גרעין" עם צבע מסביב. מאוחר יותר היפנים מצאו עוד דרכים לעשות מניפולציה על הבד וליצור עיצובים שונים, למשל על ידי כיסוי הבד עם נייר לפני הקיפול, צביעות חוזרות או חסימה בעזרת גרעין גמיש.
• עטיפה מסביב למוט - עטיפה של בד מסביב למוט תוך יצירת קפלים בתהליך העטיפה ולאחר מכן צביעה. השיטה מייצרת פסים ישרים, דבר שלא מאפשר מגוון רחב של דוגמאות. עם זאת, אפילו אומנים מומחים התקשו לבצע את התהליך בצורה אחידה, ולכן נוצר מראה משתנה ולא אחיד.

אמנות הסיב בארצות הברית

במערב, השיבורי נעשה מחוץ להקשר המסורתי, והוא פתוח לפרשנויות רבות. חופש הפעולה היצירתי והמגוון הצורני המאפיינים את השיבורי, גרמו להתעוררות עניין מחודש בטכניקה זו בארצות הברית בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, במסגרת אמנות הסיב.

ב-1972 ארגן המוזיאון למלאכת יד מודרנית (Museum of Contemporary Crafts) תערוכה בשם "Fabric Vibrations", בה הוצגו בדים שנעשו בטכניקה של שיבורי. זו הייתה התערוכה הגדולה הראשונה של שיבורי בארצות הברית. השימוש בצבעים באמנות זו הוא חופשי, על משי, ולעיתים קרובות העבודות הוצבו בחלל בהתייחסות לאור. הבדים מציעים דרכים אלטרנטיביות להביט ולהתקשר אליהם.

בין הבדים הראשונים שהוצגו היו אלו של שוגי צ'ו (Chungi Choo) ומריאן קליידן (Marian Clayden), משנות השישים והשבעים; אמנים אלו החלו לעבוד בטכניקות שיבורי בהקשר לעבודתם בשיטה "Tie-dye" (קשירה וצביעה), שיטת צביעת בד ותיקה שהייתה מקובלת בתרבויות רבות בעולם, שיוצרת דפוסים כתוצאה ממעברי צבע. עבור אמנים אחרים, כגון ננסי מרצ'נט (Nancy Marchant) ויושיקו ואדה (Yoshiko Wada), החשיפה לשיבורי היפני יצרה התפתחות משמעותית בעבודותיהם, והם הושפעו ישירות מהשיבורי. הם אימצו אספקטים מסורתיים של השיבורי היפני לקונספטים שלהם, ויצרו דימויים בעלי משמעויות רבות. היו אמנים שחקרו את הטכניקות של השיבורי ללא אנליזה של התהליך שנעשתה באופן מודע, למשל פאם שיינמן (Pam Scheinman) ולואיס הדפילד (Lois Hadfield) חקרו באופן אינסטינקטיבי את המדיום הקשור לשיבורי שנוצר מקיפולים.

למרות ההבדלים בכיווני האמנות, הגורם המשותף בין האמנים האלה הוא שהשיבורי שיצרו היווה ביטוי לאמנותם.

לקריאה נוספת

• Yoshiko Iwamoto Wada, Mary Kellogg Rice, Jane Barton, (1983), Shibori - The inventive art of Japanese shaped resist of dyeing.
• Sunny Yang, Rochelle M. Narasin, (1989), Textile art of Japan, Shufunotomo Publications.
• Reiko Mochinaga Branolon, (1986), Country Textiles of Japan, Weatherhill Brandon.

קישורים חיצוניים

• What Is Shibori?
• שיבורי, באתר קולג' דרתמות' (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23519967שיבורי