שטטין (סיירת, 1907)

"שטטין"
SMS Stettin

תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת קלה
צי
סדרה	קניגסברג
ציוני דרך עיקריים
תחילת הבנייה	1906
הושקה	7 במרץ 1907
תקופת הפעילות	29 באוקטובר 1907 – 5 בנובמבר 1919 (12 שנים)
אחריתה	נכנעה לבריטניה וונגרטה ב-1921–1923
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 3,469 טון, מקסימלי: 4,002 טון
אורך	115.3 מ'
רוחב	13.2 מ'
שוקע	5.29 מ'
נתונים טכניים
מהירות	24.1 קשרים
גודל הצוות	322 קצינים ומלחים
טווח שיוט	10,650 ק"מ
הנעה	11 דוודי קיטור, 13,200 כוחות סוס, המניעים 2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	סיפון – 80 מ"מ מגדל הניווט – 100 מ"מ
חימוש	10 תותחים 105 מ"מ (4.1 אינץ') 8 תותחים 52 מ"מ (2 אינץ') 2 צינורות טורפדו 450 מ"מ (17.7 אינץ')

שטטין (בגרמנית: SMS Stettin) הייתה סיירת קלה מסדרת קניגסברג של הצי הקיסרי הגרמני, שנקראה על שם העיר שטוטגרט. היו לה שלוש אוניות אחיות: קניגסברג, נירנברג ושטוטגרט. שטטין הונחה במספנת AG Vulcan Stettin בשנת 1906, הושקה במרץ 1907 ונכנסה לשירות בצי הים הפתוח שבעה חודשים מאוחר יותר באוקטובר. כמו אחיותיה, שטטין הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי 10.5 סנטימטרים (4.1 אינץ') וזוג צינורות טורפדו בקוטר 45 סנטימטרים (18 אינץ'), והייתה מסוגלת למהירות מרבית של יותר מ-25 קשרים (46 קמ"ש).

בשנת 1912, שטטין הצטרפה לסיירת המערכה מולטקה ולסיירת ברמן לביקור רצון טוב בארצות הברית. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שטטין שירתה בכוחות הסיור של הצי הגרמני. היא פעלה רבות בשלוש השנים הראשונות של המלחמה, כולל בקרב מפרץ הלגולנד באוגוסט 1914 וקרב יוטלנד במאי – יוני 1916, יחד עם מבצעים קטנים נוספים בים הצפוני והבלטי. ב-1917 היא הוצאה משירות קו החזית ושימשה כספינת אימונים עד תום המלחמה. לאחר התבוסה של גרמניה, שטטין נכנעה למדינות ההסכמה והתפרקה לגרוטאות בשנים 1921–1923.

תכנון

תרשים של סדרת קניגסברג

אוניות הסדרה תוכננו לשרת הן כסיירי צי במימי הבית והן באימפריה הקולוניאלית הגרמנית. זה היה תוצאה של אילוצים תקציביים שמנעו את הצי הקיסרי הגרמני מבניית סיירות מיוחדות יותר המתאימות לשני התפקידים. הסדרה הייתה התפתחות איטרטיבית של סדרת ברמן הקודמת. כל ארבעת אוניות הסדרה נועדו להיות זהות, אך לאחר תחילת בניית הכלי הראשון, צוות התכנון שילב לקחים ממלחמת רוסיה–יפן. אלה כללו סידורים פנימיים והארכת גוף האונייה.

שטטין הייתה באורך כולל של 115.3 מטר (378 רגל) והיה לה רוחב של 13.2 מטר (43 רגל) ושוקע של 5.29 מטר (17.4 רגל) מקדימה. הדחק האונייה היה 3,814 טון במעמס מלא. מערכת ההנעה שלה הייתה מורכבת משני מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 3 צילינדרים שהונעו על ידי 11 דוודי צינור מים מופעלים בפחם. אלה סיפקו מהירות מרבית של 24. קשרים (44 קמ"ש) וטווח של כ-5,750 מיילים ימיים (10,650 ק"מ) במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש). בשטטין שירתו צוות של 14 קצינים ו-308 מלחים.

האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי 10.5 ס"מ (4.1 אינץ') SK L/40 בצריחים בודדים. שניים הוצבו זה לצד זה קדימה על המצודה, שישה מוקמו באמצע האונייה, שלושה משני הצדדים, ושניים זה לצד זה מאחור. התותחים היו בעלי הגבהה מקסימלית של 30 מעלות, מה שאפשר להם לירות במטרות עד 12,700 מטרים (41,700 רגל). סופקו להם 1,500 פגזים, 150 פגזים לכל תותח. האונייה צוידה גם בשמונה תותחי 5.2 ס"מ (2 אינץ') SK עם 4,000 פגזים. היא הייתה מצוידת גם בזוג צינורות טורפדו בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ') שקועים בגוף על הצד הרחב עם חמישה טורפדות. האונייה הייתה מוגנת על ידי סיפון משוריין בעובי 80 מילימטרים (3.1 אינץ') באמצע האונייה. במגדל הניווט היו דפנות בעובי 100 מילימטרים (3.9 אינץ').

היסטוריית שירות

שטטין (במרכז), עם ברמן (משמאל) ומולטקה (מימין) בהמפטון רודס

שטטין הוזמנה תחת שם החוזה "ארזאץ ואכט" והונחה במספנת AG Vulcan בעיר שנקראה על שמה בשנת 1906. היא הושקה ב-7 במרץ 1907, ולאחר מכן החלו עבודות האבזור. היא נכנסה לשירות בצי הים הפתוח ב-29 באוקטובר 1907.

לאחר כניסתה לשירות, שטטין פעלה עם צי הים הפתוח במימי גרמניה. בתחילת 1912, שטטין הוקצתה לשייט ברצון טוב לארצות הברית, יחד עם סיירת המערכה מולטקה, אוניית הראשה הגרמנית היחידה שביקרה אי פעם בארצות הברית, והסיירת הקלה ברמן. ב-11 במאי 1912 עזבו האוניות את קיל והגיעו להמפטון רודס, וירג'יניה, ב-30 במאי. שם הם פגשו את הצי האטלנטי האמריקני והתקבלו על ידי הנשיא ויליאם הווארד טאפט על סיפון היאכטה הנשיאותית USS מייפלואר. לאחר שסיירו בחוף המזרחי במשך שבועיים, הם חזרו לקיל ב-24 ביוני.

פעולות בים הצפוני

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, שטטין שירתה בים הצפוני עם צי הים הפתוח. ב-6 באוגוסט, היא והסיירת המבורג ליוו שייטת של צוללות לתוך הים הצפוני בניסיון למשוך את הצי הבריטי, שאז יותקף על ידי הצוללות. הכוח חזר לנמל ב-11 באוגוסט, מבלי שנתקל בספינת מלחמה בריטית כלשהי. כשבועיים לאחר מכן, ב-28 באוגוסט, שטטין הייתה מעורבת בקרב מפרץ הלגולנד. בתחילת הקרב, שטטין, פראונלוב והלה פעלו בתמיכת מערך סירות הטורפדו שסיירו במפרץ הלגולנד; שטטין עגנה מצפון מזרח לאי הלגולנד, ושתי האוניות האחרות היו משני הצדדים. המסך הגרמני היה בפיקודו של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר, מפקד כוחות הסיור של צי הים הפתוח.

מפה המציגה את השלב הראשון של הקרב, כולל פעולותיה של שטטין נגד המשחתות

כשהבריטים תקפו לראשונה את סירות הטורפדו הגרמניות, היפר שיגר מיד את שטטין ופראונלוב, ועוד כמה סיירות שהיו בתמיכה מרחוק, לבוא לעזרתם. בשעה 08:32, שטטין קיבל את הדיווח על ספינות טורפדו גרמניות שהיו במגע עם הבריטים, ומיד הרים עוגן והפליג כדי לתמוך בהן. 26 דקות לאחר מכן, היא נתקלה במשחתות הבריטיות ופתחה באש, בטווח של 8.5 קילומטרים (5.3 מיל) . המתקפה אילצה את הספינות הבריטיות לנתק מגע ולפנות חזרה מערבה. במהלך הקרב, תצפיות על סיפון שטטין זיהו מרחוק סיירת בריטית, אך היא לא הצטרפה לקרב. עד 9:10, הבריטים נסוגו מחוץ לטווח, ושטטין נסוגה כדי לקבל קיטור בכל הדוודים שלה. במהלך חלק זה של הקרב, האונייה נפגעה פעם אחת, על תותח מס' 4 הימני, מה שהרג שני אנשי צוות ופצע קשה איש צוות נוסף. התערבותה מנעה מהבריטים להטביע את סירות הטורפדו V1 ו-S13 .

עד 10:00, שטטין הוציאה קיטור בכל הדוודים שלה, והייתה מסוגלת להפליג במהירות המרבית שלה. לפיכך היא חזרה לקרב, ובשעה 10:06 נתקלה בשמונה משחתות בריטיות ומיד תקפה אותן ופתחה באש בשעה 10:08. מספר פגיעות נצפו במערך הבריטי שהתפזר ונמלט. עד 10:13 הראות ירדה, ושטטין לא יכלה לראות עוד את המשחתות הנמלטות, ולכן הפסיקה את המרדף. האונייה נפגעה מספר פעמים בתמורה, מבלי לגרום נזק משמעותי, אך נהרגו שניים נוספים ונפצעו ארבעה אנשי צוות נוספים. בסביבות השעה 13:40, שטטין הגיעה עם הסיירת אריאדנה, שבדיוק ספגה מתקפה של כמה סיירות מערכה בריטיות. הצוות של שטטין יכול היה לראות את לוע התותחים הגדולים מהבהבים באובך, אשר לאחר שהשביתו את אריאדנה, ירו לעבר שטטין בשעה 14:05. האובך הציל את האונייה, שהצליחה להימלט לאחר שעשרה מטחים החמיצו אותה. בשעה 14:20 היא נתקלה בדנציג. סיירות המערכה הגרמניות פון דר טאן ומולטקה הגיעו למקום בשעה 15:25, אז הבריטים כבר ניתקו מגע ונסוגו. היפר, בזיידליץ, עקב אחריהן, והורה לסיירות הקלות לסגת לעבר אוניותיו. לאחר שביצעו סיור קצר יותר מערבה, חזרו הגרמנים לנמל, והגיעו לווילהלמסהאפן בשעה 21:30.

ב-15 בדצמבר, סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה, בראשות היפר, ערכו הפגזה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי בחוף האנגלי. הגוף העיקרי של צי הים הפתוח, בפיקודו של אדמירל פרידריך פון אינגנול, עמד מנגד בתמיכה מרחוק; שטטין ושתי שייטות של סירות טורפדו מיסכו את חלקו האחורי של המערך. באותו ערב, צי הקרב הגרמני שכלל 12 דרדנוטים ושמונה פרה-דרדנוטים הגיע לטווח של 10 מיילים ימיים (19 ק"מ) משייטת מבודדת של שש אוניות מערכה בריטיות. התכתשויות בין מסכי המשחתות היריבות בחושך שכנעו את מפקד הצי הגרמני, אדמירל פרידריך פון אינגנול, כי הוא ניצב מול הצי הגדול, הפרוס כעת במערך הקרב שלו. בהוראת הקייזר וילהלם השני להימנע מסיכון הצי שלא לצורך, פון אינגנול הפסיק את הקרב והפנה את צי הקרב חזרה לכיוון גרמניה.

פעילות באזור הבלטי

ב-7 במאי 1915, קבוצת הסיור IV, שהורכבה עד אז משטטין, שטוטגרט, מינכן ודנציג, ו-21 סירות טורפדו נשלחו לים הבלטי כדי לתמוך במבצע גדול נגד עמדות רוסיות בליבאו. על המבצע פיקד קונטר-אדמירל הופמן, מפקד כוחות הסיור באזור הבלטי. קבוצת הסיור הרביעית הוטלה למסך צפונה כדי למנוע מכל כוחות ימיים רוסים לצאת ממפרץ פינלנד מבלי שנתגלו, בעוד כמה סיירות משוריינות וספינות מלחמה אחרות הפגיזו את הנמל. הרוסים אכן ניסו להתערב עם כוח של ארבע סיירות: אדמירל מקארוב, באיאן, אולג ובוגאטיר. האוניות הרוסיות ירו לזמן קצר במינכן, אבל שני הצדדים לא היו בטוחים בכוחם של האחרים, ולכן שניהם ניתקו מגע. זמן קצר לאחר ההפגזה, ליבאו נכבשה על ידי הצבא הגרמני המתקדם, ושטטין ושאר קבוצת הסיור IV הוחזרו לצי הים הפתוח.

קרב יוטלנד

מפות המציגות את התמרונים של הצי הבריטי (כחול) והגרמני (אדום) ב-30–31 במאי 1916

במאי 1916 תכנן מפקד הצי הגרמני, אדמירל ריינהרד שר, מבצע גדול לניתוק והשמדה של שייטת מבודדת של הצי הבריטי. המבצע הביא לקרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916. במהלך הקרב, שטטין שימשה כאוניית הדגל של קומודורה לודוויג פון רויטר, מפקד קבוצת הסיור IV. קבוצת הסיור הרביעית הופקדה למסך את צי הקרב הגרמני הראשי. כשהצי הגרמני התקרב לזירת הקרב בין שייטות סיירות המערכה הבריטיות והגרמניות, שטטין הקדימה את אוניית המערכה הגרמנית המובילה, קניג, כאשר שאר הקבוצה מפוזרת לבדיקת צוללות. שטטין וקבוצת הסיור IV לא היו מעורבים בכבדות בשלבים המוקדמים של הקרב, אך בסביבות השעה 21:30, הם נתקלו בסיירת הבריטית אה"מ פאלמות'. שטטין ומינכן ירו לזמן קצר על האונייה הבריטית, אך ראות לקויה אילצה את האוניות להפסיק את האש. רויטר הפנה את אוניותיו ב-90 מעלות משם ונעלם באובך.

במהלך הנסיגה מהקרב בליל 31 במאי בסביבות השעה 23:30, סיירות המערכה מולטקה וזיידליץ עברו קרוב מדי לפני שטטין, מה שהכריח אותה להאט. שאר אוניות קבוצת הסיור IV לא שמו לב להפחתת המהירות, ולכן מערך הסיירות התבלגן. זמן קצר לאחר מכן התקרבה שייטת הסיירות הקלות הבריטית השנייה לעבר הסיירות הגרמניות, אליהן הצטרפו המבורג, אלבינג ורוסטוק. התפתח קרב אש אכזרי מטווח קרוב מאוד; שטטין נפגעה פעמיים בתחילת הקרב והוצתה. רסיס פגז ניקב את צינור הקיטור לצופר האונייה, והקיטור שנמלט פגע בראות ואילץ את האונייה לנטוש ניסיון לשגר טורפדו. בתגרה, אה"מ סאות'המפטון נפגעה בערך מ-18 פגזים 10.5 ס"מ, כולל כמה משטטין. בינתיים, הסיירת הגרמנית פראונלוב הוצתה וטבעה; כשהסיירות הגרמניות פנו כדי להימנע מהתנגשות בשברי האונייה הטובעת, קבוצת הסיור IV התפזרה. רק מינכן נשארה עם שטטין. שתי האוניות תקפו בטעות את המשחתות הגרמניות G11‏, V1 ו-V3 בשעה 23:55.

עד השעה 04:00 ב-1 ביוני, הצי הגרמני התחמק מהצי הבריטי והגיע לשונית הורנס; לאחר מכן חזרו הגרמנים לנמל. במהלך הקרב, שטטין ספגה שמונה הרוגים ועוד 28 פצועים. היא ירתה בסך הכל 81 פגזים מתותחי ה-10.5 ס"מ שלה.

גורל

בשנת 1917, שטטין הוצאה משירות הקו הקדמי ושימשה כספינת אימונים עם בית הספר לצוללות. היא שירתה בתפקיד זה עד תום המלחמה. על פי סעיף 185 של הסכם ורסאי, שסיים את המלחמה לאחר שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918, שטטין הייתה רשומה בין ספינות המלחמה שעדיין בשירות גרמני, שהיו אמורות להימסר לכוחות מדינות ההסכמה, ובהתאם לכך היא נתפסה ב-5 בנובמבר 1919. היא נמסרה לבריטניה כשלל מלחמה ב-15 בספטמבר 1920, תחת שם ההעברה "T". לאחר מכן היא נמכרה לחברת פירוק ספינות בקופנהגן ופורקה לגרוטאות בשנים 1921–1923.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שטטין בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37913443שטטין (סיירת, 1907)