שביתת פברואר (הולנד, 1941)
שביתת פברואר הוא הכינוי שניתן לשביתה כללית שהתקיימה בהולנד הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, ואורגנה על ידי המפלגה הקומוניסטית ההולנדית (CPN) שהייתה אז מחוץ לחוק, כנגד רדיפת היהודים ופעולותיהם האנטישמיות של הנאצים ועוזריהם. המניע לפרוץ השביתה היה סדרת מעצרים ופוגרומים שבוצעו על ידי הגרמנים בשכונות היהודיות של אמסטרדם. השביתה החלה ב-25 בפברואר 1941 ונמשכה יומיים. במהלך יומה השני של השביתה נטלו בה חלק 300 אלף איש. ביומה השלישי דוכאה השביתה באלימות על ידי הכובשים הגרמנים.
שביתת פברואר 1941 נחשבת לאחת מפעולות המחאה הראשונות כנגד הנאצים באירופה הכבושה, והיא המחאה ההמונית היחידה שהתקיימה כנגד שילוחיי היהודים, אשר אורגנה על ידי לא-יהודים[1].
בכל שנה נערך טקס זיכרון באמסטרדם בכיכר בה נאספו היהודים למשלוח למחנות.
רקע
הולנד נכנעה לכיבוש הנאצי במאי 1940, וצעדי הנישול הראשונים שבוצעו כלפי יהודים, האיסור עליהם לקחת חלק במערך ההגנה מפני הפצצות אוויריות, החל ביוני אותה שנה. בנובמבר, סולקו היהודים מכלל המשרות והתפקידים הציבוריים, ובכללם האוניברסיטאות - דבר שהוביל למחאות סטודנטים בליידן ובמקומות נוספים. התסיסה התעוררה גם בקרב מעמד העובדים באמסטרדם, ובייחוד בקרב עובדי המספנות באמסטרדם נורד, שחלק מעובדיהן נשלח לעבודות כפייה בגרמניה. התנועה ההולנדית הפרו-נאצית NSB והמיליציה שלה WA (הסקציה החמושה - Weerbaarheidsafdeling) יזמו פרובוקציות בשכונותיה היהודיות של העיר, אשר הובילו לסדרה של קרבות רחוב בין אנשי ה-WA לקבוצות הגנה-עצמית יהודיות ותומכיהן. המתח הגיע לשיאו בתגרה גדולה בין הצדדים ב-11 בפברואר 1941 בכיכר וטרלופליין, שבה נפצע קשה הנדריק קוט, חבר WA, אשר מת מפצעיו ב-14 בפברואר.
ב-12 בפברואר כיתרו חיילים גרמנים, בסיוע המשטרה ההולנדית את השכונה היהודית הישנה, הפרידו אותה עם גדר מיתר חלקי העיר באמצעות חוטי תיל, הציבו שוטרים בנקודות מעבר וגשרים, ואסרו ומנעו כניסת לא-יהודים. ב-19 בפברואר משטרת הסדר הגרמנית פשטה על חנות גלידות בשם קוקו ברחוב וואן ווסטראט. במקום התפתחה תגרה וכמה שוטרים גרמנים נפצעו. בתגובה, ערכו הגרמנים פוגרום גדול בסוף השבוע של ה-22–23 בפברואר, ו-425 יהודים בגילאי 20–35 נחטפו ונאסרו במחנה שורל בצפון הולנד, ולאחר מכן נשלחו למחנות הריכוז בוכנוואלד ומטהאוזן, שם נרצחו רובם בתוך שנה. רק שניים מהאסירים שרדו את המלחמה.
השביתה
חברי ה-CPN ביקשו לקיים שביתת סולידריות כללית עם עובדי האמסטרדם נורד השובתים בעקבות שליחת חבריהם לעבודות כפייה, כבר ב-18 בפברואר, אולם שביתה זו בוטלה לאחר שהכובשים הנאצים נעתרו לדרישותיהם ושחררו את העובדים. עם זאת, בעקבות הפוגרום והמאסרים, והאיומים בעבודות כפייה, ב-CPN ראו הזדמנות לצאת בכל זאת לשביתה, כיוון שציבור רחב התנגד לפעולות האנטישמיות. ב-24 בפברואר, התכנסה פגישה גלויה של כ-400 מתנגדים לנאציזם בכיכר נורדרמארקט במטרה להתארגן לשביתת מחאה. את הפגישה הובילו מנקה הרחובות ופעיל המפלגה פיטר פרדריק וילם (פיט) נק, ועובד העירייה (בונה מדרכות) וילהלם יוהנס (וילם) קראן (אשר קיבלו לימים שניהם אותות 'חסידי אומות העולם' מיד ושם[2]).
ה-CPN, אשר הוצאה מחוץ לחוק, הדפיסה והפיצה כרוזים הקוראים לשבות בכל רחבי העיר בבוקר המחרת. הראשונים לשבות היו נהגי החשמליות, ובעקבותיהם הושבתו גם השירותים העירוניים, בתי הספר וחברות גדולות דוגמת רשת החנויות דה ביינקורף. מארגני השביתה ציפו להשבתה הדרגתית של העיר, אולם בסביבות השעה 12:00 הייתה כבר השביתה הכללית לעובדה, והעיר שותקה מוקדם מכפי שציפו. הגרמנים הופתעו מעצמת המחאה, אך מיד החלו בפעולות לדיכוי המחאה, אך המחאה המשיכה לגדול והתרחבה אל מעבר לעיר למוקדים נוספים: זאנסטד וקנמרלנד במערב; בוסום, הילברסום ואוטרכט במזרח ובדרום. היא הגיעה בשיאה לכ-300 אלף שובתים.
עם זאת, השביתה לא החזיקה זמן רב מעמד, ב-27 בפברואר, דוכאה ברובה על ידי המשטרה הגרמנית. תשעה בני אדם נהרגו בדיכוי ההפגנות ו-24 נוספים נפצעו קשה. שובתים רבים נאסרו. מלכתחילה, העריכו ה-CPN כי יוכלו להחזיק את השביתה משך יומיים בלבד. גם מועצת העיר אמסטרדם לחצה על חזרה לעבודה. הערים שהשתתפו בשביתה נקנסו על ידי הגרמנים. אמסטרדם נאלצה לשלם 15 מיליון גילדן הולנדי, זאנדאם חצי מיליון והילברסום 2.5 מיליון.
על אף שלא צלחה, הייתה זו פעולה ראשונה מסוגה בשטח הכיבוש הגרמני, ובעקבותיה התקיימה שביתת סטודנטים בנובמבר 1941 ושביתה גדולה נוספת באפריל מאי 1943 שלוותה גם בפעולות חבלה מזוינות.
בעקבות השביתה
השביתה הבהירה לממשל הגרמני כי לא הצליח להנחיל לדעת הקהל ההולנדית את רעיונות הנאציונל-סוציאליזם. ב-12 במרץ הופיע נציב הרייך בהולנד, ארתור סייס-אינקוורט, להופעה פומבית ראשונה, ובה העמיד את העם ההולנדי בפני ברירה: אהדה ליהודים או שיתוף-פעולה עם הממשל הגרמני. האירועים להאצת הקשחת המדיניות הנאצית כלפי יהודי הולנד. המשטר ביקש להציג את השביתה והמחאה כפעולה שניזומה על ידי היהודים[3].
עם זאת, ההיסטוריון יוסף מכמן מציין כי דווקא בעקבות השביתה נוצרה שאננות בקרב ההנהגה היהודית, בעוד הנאצים הקשיחו יחסם כלפיהם. עוד מציין מכמן כי סקטורים שב-1941 שבתו, ביצעו בסופו של דבר את דרישות הנאצים באשר לגירוש היהודים - כגון העברתם באוטובוסים וברכבות[4].
לאחר השביתה פתחו הגרמנים במסע רדיפה כנגד פעילי ה-CPN, אשר ניסו בתגובה לארגן שביתה נוספת ב-6 במרץ, אך כשלו בכך. ב-5 במרץ נתפס העיתונאי ופעיל ה-CPN היהודי לינדרט שיוורשורדר, במהלך שניסה להתסיס לשביתה. הוא נשפט למוות במשפט מזורז, והיה להולנדי הראשון אשר הוצא להורג ב-6 במרץ. ב-13 במרץ הוצאו להורג באמצעות כיתת יורים שלושה מנהיגים קומוניסטים נוספים של שביתת פברואר: הרמנוס מתאוס הנדריקס קנראדי (חשמלאי במקצועו), יוסף (יופ) אייגל (מחסנאי ממוצא יהודי) ואדוארד קארל פרדריק הלנדורן (עובד של יצרנית חלקי המטוסים ההולנדית פוקר). לצידם הוצאו להורג 15 חברי מחתרת ההתנגדות ההולנדית גאוזן.
על 22 קומוניסטים נוספים נגזר עונש מאסר ל-10 שנים, בבתי כלא בגרמניה. על אף שלא נגזר עליהם פסק דין מוות, שניים מהם מתו במהלך מאסרם: אדריאנוס ואן ווארט ב-9 ביוני 1942 בכלא ריינבאך, וג'וזף ז'אק ון ויזל ב-23 באפריל 1945 במחנה הריכוז דכאו. לאחר השביתה החלו הגרמנים במסע ציד בעקבות קומוניסטים גם בערים שלא השתתפו בשביתה.
הנצחה
ב-1952 נחנכה אנדרטת 'הסוור' (סבל-נמלים) לזכר השביתה, ליד בית הכנסת הפורטוגזי. מדי שנה ב-25 בפברואר עובר מולה מצעד זיכרון. הפסל עוצב על ידי הפסל ההולנדי מרי אנדריסן, ומבקשת לסמל את מאבקו של האדם ה'קטן', כנגד הכוחות הגדולים ממנו. כל המפלגות הפוליטיות וכן רשויות התחבורה העירוניות וארגוני ההנצחה לקרבנות השואה לוקחים חלק באירועי הזיכרון. על אף האבדות הקשות והמאסרים שספגו אנשי המפלגה הקומוניסטית בשל השביתה, במהלך תקופת המלחמה הקרה, הודרו אנשי המפלגה מהאירועים הרשמיים וערכו אירועי זיכרון נפרדים, ותרומתם לארגון השביתה טושטשה משך שנים ארוכות.
בצידה הדרומי של כנסיית הנורדרקרק שליד הנורדרמארקט הוצב שלט לזכר הכינוס הלא חוקי אשר פתח את השביתה.
ביום השנה ה-24 לשביתה, העניקה עיריית אמסטרדם את אחד מדגמי הסקיצה של פסל 'עובד הנמל' למוזיאון יד ושם[5] אך כיום אינו מוצג במוזיאון. דגם שכזה, הוצב במרץ 1997 במכון ון ליר בירושלים, באירוע בנוכחותו של ראש עיריית אמסטרדם לשעבר, וים פולק - פסל זה מוצב במקום עד היום.[6]
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שביתת פברואר |
- ניצן צבי כהן, "הם לוקחים את יהודינו!": כך שיתקו עובדי אמסטרדם את העיר ב-1941 במחאה על גירוש היהודים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 25 בפברואר 2020
- ה. בלייך, "הם רוצחים את היהודים שלנו", ההולנדים חוגגים מלאת 25 שנים לגבורת תושבי אמסטרדם, מעריב, 23 בפברואר 1966, המשך
- גדעון ב-י, יום הזכרון באמסטרדם, לחייל, 15 במרץ 1946
- שאול שנידר, יום זיכרון לאחוות עמים, קול העם, 19 בפברואר 1947
- פועלי אמסטרדם סולידריים עם היהודים, הבוקר, 4 במרץ 1941 - דיווח קצר בסמוך למאורעות.
- כך נלחמה הולנד בעד יהודיה, חרות, 2 בפברואר 1953
- פסל 'הסוואר' - סמל לרוח המרי של העם ההולנדי, קול העם, 25 בפברואר 1965
- דניאלה שרביט, דניאל יונס, חניכת דגם אנדרטת הסוור, 1997, באתר מכון ון ליר, ינואר 2022
הערות שוליים
- ^ On this day in 1941: anti-Nazi February strike in Holland, ROAR Collective
- ^ אות חסידי אומות העולם לפיט נק ולוילם קראן, הוענק ב-31 במאי 2019, אתר יד ושם (באנגלית)
- ^ הודעה נאצית על מהומות הולנד, דבר, 3 במרץ 1941
- ^ יוסף מכמן, הצלה וחסידי אומות העולם בהולנד, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
- ^ דגם פסל ה"סוואר" מאמשטרדאם נמסר ל"יד ושם", קול העם, 26 בפברואר 1965
- ^ דניאלה שרביט ודניאל יונס, ארכיון המכון: דגם של סולידריות, אתר מכון ון ליר, 27 בינואר 2022
33266723שביתת פברואר (הולנד, 1941)