רפורמות אטאטורק
רפורמות אתאטורק (טורקית Atatürk İnkılapları או Atatürk Devrimleri) היו סדרה של שינויים שערך מוסטפא כמאל (Mustafa Kemal Atatürk), נשיאה הראשון של הרפובליקה הטורקית, בכל אורחות החיים במדינה, ובכלל זה בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החקיקה, התרבות והחברה, החל בשנת 1922, דהיינו לפני הכרזתה של המדינה על עצמאותה, ועד מותו בשנת 1938.
הרפורמות הושפעו מרעיונות הטנזימאט (Tanzîmât - "ארגון מחדש") שהונהגו באימפריה העות'מאנית החל באמצע המאה ה-19 ומנורמות מערביות שיובאו על ידי מוסטפא כמאל והאליטה הטורקית השלטת במהלך 15 השנים הראשונות לעצמאות המדינה. הרפורמות המוקדמות הוסדרו בחוקת טורקיה ב-1924 (Türkiye Cumhuriyeti Anayasası) שהייתה בעלת צביון מערבי. חוקה זו ירשה את החוקה הלקונית שהתקבלה על ידי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה בעת מלחמת העצמאות של טורקיה ולפני הכרזת הרפובליקה. לאחר מכן הונהגו סידרי מנהל חדשים תוך השמת דגש על מודרניזציה וחילון המדינה ובהתאם ל"ששת החצים" - ששת עקרונות היסוד של ה"כמאליזם" (על שמו של מוסטפא כמאל) - הרפובליקה, לאומיות, עממיות, מהפכנות, חילוניות ומדינתיות.
הרפורמות ויישומן באמצעות עקרונות הכמאליזם
תקציר הרפורמות העיקריות
| שנה | פוליטיקה וחוק | חברה | חינוך ותרבות | כלכלה |
|---|---|---|---|---|
| 1922 | ביטול הסולטנות | - | - | - |
| 1923 | הכרזת הרפובליקה | - | - | ביטול הקפיטולציות |
| 1924 | ביטול הח'ליפה | - | ביטול החינוך הדתי והקמת מערכת חינוך לאומית אחידה |
- |
| 1925 | - | שינוי בכיסויי ראש ובלבוש סגירת המסדרים הדתיים |
- | - |
| 1926 | הנהגת חוק העונשין האיטלקי הנהגת החוק האזרחי השווייצרי |
- | - | - |
| 1927 | - | - | - | הקמת חברת הרכבות הלאומית של הרפובליקה הטורקית |
| 1928 | ביטול האסלאם כחוק המדינה | - | הנהגת האלפבית הטורקי, המבוסס על האלפבית הלטיני |
- |
| 1930 | - | - | - | - |
| 1932 | - | - | הקמת המוסד לשפה טורקית | - |
| 1933 | - | - | הנהגת פיקוח על האוניברסיטאות | יישום תוכניות פיתוח כלכליות |
| 1934 | זכות בחירה לנשים | הנהגת שמות משפחה | - | - |
| 1937 | הפרדת הדת מהמדינה | - | - | - |
עקרון הרפובליקה (Cumhuriyetçilik)
עקרון הרפובליקה כלל ביטול של המבנה המדיני והחברתי של התקופה העות'מאנית, עם הקמת הרפובליקה ב-29 באוקטובר 1923 וביטול והמעמד השולט, והחלפתו בשלטון העם. לאלה נלווה ביטול מוסד הסולטנות בשלב הראשון ב-1 בנובמבר 1922 והפיכתו לח'ליפות בלבד. הסולטאן הוכרז כאישיות בלתי רצויה ועזב את המדינה זמן קצר לאחר ביטול הסולטנות. בשלב השני, ב-3 במרץ 1924, בוטלה הח'ליפה כלל ועיקר במסגרת תהליך שמטרתו ומשמעותו הייתה מעבר ממצב בו הקל הוא מקור הסמכות השלטונית למצב בו השלטון נבחר על ידי העם. לפעולה זו הייתה משמעות דתית אך מעבר לכך היא היוותה גם שינוי יסודי בתפיסת השלטון. נתק נוסף מהשלטון הקודם היה בהעברת הבירה מאיסטנבול, הבירה העות'מאנית לאנקרה שבמרכז הגאוגרפי של המדינה בגבולותיה החדשים. שינויים מדיניים נוספים כללו את הפיכתה של מפלגת העם הרפובליקאית (Cumhuriyet Halk Partisi, CHP), המפלגה השלטת והיחידה, לכלי פוליטי מעין ממלכתי, ואת אישורו של מוסטפא כמאל כנשיא שתחתיו ראש ממשלה.
עקרון הלאומיות (Milliyetçilik)
הלאומיות הטורקית, כתחליף לזו העות'מאנית, נבעה מכך שבגבולותיה החדשים היו הטורקים המוסלמים רוב מוחלט והומוגני באוכלוסייה. הרעיון הלאומי החדש הופץ לעם באמצעות התקשורת, החינוך, הממשלה והמפלגה, שהציגו את הטורקים לא כעות'מאנים, כפי שראה אותם העולם, אלא כצאצאי הכובשים הטורקים, כאבותיהם של תרבויות שונות וכאחראים על הישגי האימפריה העות'מאנית בשיאה. היסטוריונים של הממשלה פיתחו תזה היסטורית על הגירתם של הטורקים מטורקסטן לטורקיה, תוך שהקימו ציוויליזציות מפותחות והיו לתושבי אסיה הקטנה מזה זמן רב. הלאומיות איחדה את הטורקים סביב מטרה משותפת והחלישה את הסכסוכים המעמדיים והאידאולוגיים הקיימים. הלאומיות לא הייתה מבוססת על הקבוצה האתנית הטורקית בלבד, אלא על קשרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים בין כל האזרחים. החוקה הטורקית קבעה שכל האזרחים הם טורקים וביטלה את עקרון המילט, שביסודו קיומן של קהילות דתיות לכל קבוצות המאמינים בדת כלשהי ברחבי האימפריה, בדרך כלל נוצרים-ארמנים ונוצרים-יוונים ויהודים. אחד ההיבטים המזיקים של הלאומיות היה הבידוד שהתבטא בהורדת מעמדן של שפות זרות, היסטוריה כללית ומדעי החברה בתוכנית הלימודים בבתי הספר, ובפיקוח מחמיר על התכנים. גם העיתונות עסקה כמעט לחלוטין בעניינים פנימיים וכל אלה הביאו לכך שהטורקים ראו את העולם ביחס לטורקיה בלבד.
עקרון העממיות (Halkçılık)
העממיות (פופוליזם) הדגישה את חשיבות שמירת השלטון בידי כלל העם, ולא בידי המעמד השולט. מכך נבע עקרון השוויון בפני החוק וחופש הפולחן, ללא הבדלים כלכליים ודתיים. בנוסף, נוצרו מוסדות שלטון הנבחרים על ידי האזרחים כמו האספה הלאומית והממשלה, ונוצרה מערכת של איזונים ובלמים בין מוסדות אלה. היה פלורליזם של מפלגות, אך השלטון השיג הסכמיות בקרב העם על כך שעדיף לרכז את התמיכה במפלגת העם הרפובליקאית, מפני שהאינטרסים של העם מוטמעים במפלגה זו. המפלגה שלטה באספה והדבר אּיפשר ליישם את עקרונות הכמאליזם באמצעות חקיקה ותקצוב. הלכה למעשה הביא עקרון העממיות לדיקטטורה של מוסטפא כמאל אך הוא אכן פעל למען העם והתיר דיון ציבורי ופוליטי בפרלמנט על מדיניותו.
עקרון המהפכנות (İnkılapçılık)
המהפכנות הביעה את הנכונות לשנות את החברה המסורתית בעלת היסודות העות'מאניים לחברה מודרנית, וזאת באמצעים קיצוניים ובמטרה להגיע להישגים בתוך דור אחד. מפלגת העם הרפובליקאית הייתה אחראית על קביעתם וביצועם של צעדים להבטחת המהפכה. מאחר שהבסיס האידאולוגי של המהפכה היה הכמאליזם שפעולותיו הסירו מהמדינה כל זכר לאימפריה העות'מאנית, ניתן לייחס לרפורמות היבט אנטי-עות'מאני. ביטול הסולטנות והח'ליפות, משרות שהיו מנוגדות לדרך הכמאליזם בכך שהיוו קשר לעבר, הוא דוגמה מובהקת להיבט זה. החינוך היה אמצעי חשוב להחדרת רעיונות מהפכניים אלה לנוער, ומערכת החינוך אוחדה והוגדרה כחילונית. הלימודים כללו רעיונות של מודרניות ורפובליקניות, והיה בכך גם ניסיון לקרב בין האליטה לעם. הנוער נחשב לשומר על המהפכה, ונראה שהנוער הבין את חשיבותה והסכים לשמור עליה. על פי הכמאליזם, חינוך מודרני יכול לשנות את כל המבנה של החברה הטורקית. מוסטפא כמאל ביקש ליצור דור חדש שיהיה גא במוצאו ויתמוך ברפורמות בכל עת שיש בה צורך בכך. בהיבט הכמאליסטי הרפובליקניות שימשה אנטי תזה לאימפריה העות'מאנית שהייתה מבוססת על ריבונות הסולטאן ולא על ריבונות העם. הכמאליזם ביקש להחליף את זהות התושבים מנתינים של אימפריה לאזרחים של מדינת-הלאום הטורקית החילונית, הדוחה את הלאומיות הערבית הקשורה לאסלאם. שלטון החוק שהוחל על ידי מוסטפא כמאל מראה על התנגדותו לשלטון שושלתי בכך שהחוק שולט ומבוצע על ידי נבחרי הציבור, ואין אדם ששולט מתוקף שושלתו. המאפיין שמראה יותר מכל על המחויבות של מוסטפא כמאל למודרניות הוא החילון, אשר שינה את דפוסי המחשבה של המדינה והחברה. האימפריה העות'מאנית הייתה מדינה תיאוקרטית שכל מערכותיה היו קשורות לדת. כעת הוגדרו עקרונות הדת כמוגבלים לעולם הדת בלבד, והמדינה התנהלה לפי עקרונות חילוניים של היגיון מודרני. מוסטפא כמאל טען עוד שכדי לשרוד, חייבת מדינה להמשיך ולהתקדם ברפורמות, בניגוד לאימפריה העות'מאנית שלא עודדה רפורמות וניתקלה במכשולים ביישומן כאשר ביקשה לנקוט חדשנות.
עקרון החילוניות (Laiklik)
החילוניות כללה לא רק הפרדה של המדינה ממוסדות אסלאמיים עתיקים, אלא גם שחרור של המחשבה מתפיסות דתיות. הדבר בא לביטוי במינהל, בחינוך ובחוקים שנשענו על עקרונות מודרניים במקום על עקרונות הדת. המטרה הייתה להפחית את השפעת אנשי הדת וליצור חופש פולחן, אך לא לזנוח את האסלאם או לאסור סגידה. הפעולה החשובה ביותר שאיפשרה את האצת תהליך החילון הייתה ביטול הח'ליפה ב-1924 וזה הגיע לשיאו ב-5 בפברואר 1937 עם ההפרדה הרשמית של הדת מהמדינה. שלושה תחומים היו בתהליך החילון - חילון המדינה, החינוך והמשפט; המתקפה על סמלים דתיים והחלפתם בסמלים מערביים; וחילון החברה.
חילון המדינה התבטא בעצם ההכרזה על הרפובליקה וביטול משרות דתיות, והמשמעות הייתה שליטת המדינה על הדת. ביטול סמלים כמו הביגוד, ושינוי יום המנוחה ולוח השנה, החלישו את הקשר לעולם האסלאם וחיזקו את הקשר אל המערב. ב-25 בנובמבר 1925 בוטל הקשרו של התרבוש (Fes) כסמל שלטוני, וגברים עודדו להתלבש לפי צו האופנה המערבית. באותה שנה החל המעבר ללוח שנה ולמידות ומשקלות מערביים, תוך קביעת יום המנוחה ביום ראשון בשבוע. בשלב מאוחר יותר, ב-21 ביוני 1934 חויבו כל הטורקים לקחת לעצמם שם משפחה במקום שם פרטי (אחד או יותר) שנהג עד אז. חודשים ספורים לאחר מכן, ב-24 בנובמבר 1934, בוטל השימוש בתארים וכינויים שנהגו להיות חלק משמו של אדם לצד שמו או שמותיו הפרטיים. אולם ייתכן שהשינויים המהפכניים ביותר קשורים לאלה שנעשו במעמדן של הנשים. שינויים אלה שהחלו ב-1926 והמשיכו משך מספר שנים בחוקים ובהקשרים שונים, מימשו את שיוויונן של הנשים בחוקה ויישמו הלכה למעשה את זכויותיהן להצביע ולהיבחר (1934), להיות בעלות רכוש ולהתלבש כרצונן. בתחום זה הייתה טורקיה לחלוצה לא רק בעולם המסולמי אלא בעולם בכלל, ונשות טורקיה לא נאלצו להילחם על זכויותיהן, אלא רק לשמר את שניתן להן מכוח הרפורמות.
שינויי החקיקה הפקיעו את המערכת המשפטית מהממסד הדתי המסורתי וניתקו בין הדת לחוק. אימוץ החוק הפלילי האיטלקי (il codice penale) והחוק האזרחי השווייצרי (Zivilgesetzbuch) ב-1926, נועד לא רק להשליט סדר משפטי חדש, אלא היה הכרח בשל כך שהחוק המוסלמי והמג'לה היו אנכרוניסטים ולא סיפקו מענה לצורכי השעה. ביטול בתי הדין של השריעה אילץ את אנשי הדת לוותר על חלק מתחום השיפוט שלהם אך נותרה להם השפעה מסוימת בתחומי החינוך, ענייני המשפחה והשפעה על דעת הקהל. מסדרי הדרווישים שהיו בעלי תפקיד דתי וחברתי עבור העם ונהנו ממעמד פוליטי דוכאו. משמעות חילון המסדרים הייתה פגיעה ביסודות הדת העממית והתמודדות עם התנגדות חריפה, אך הממשלה הצליחה לדכא את רוב הביטויים העממיים של הדת, בעיקר בערים. עם זאת, אלה ויורשיהם נותרו גורם אופוזיציוני כפי שמוכיחות מגמות עכשיויות בטורקיה.
עקרון המדינתיות (Devletçilik)
המדינתיות (אטטיזם) היא מדיניות כלכלית המשלבת יוזמות פרטיות עם פיקוח ממשלתי. מוסטפא כמאל לא היה מעוניין לעסוק בעניינים כלכליים ולמדינה לא הייתה מסורת של התערבות בכלכלה. הדבר הביא לכך שבשנים הראשונות של הרפובליקה לא הוקדשה מחשבה רבה לפיתוח כלכלי. החקלאות נותרה בתקופה זו המרכיב העיקרי של הכלכלה ונעשו פעולות להקל את הנטל הכלכלי על החקלאים. אדמות שנשלטו בעבר על ידי גורמי דת שונים הולאמו והועברו לשימוש חקלאי. הוקם בנק מרכזי שאחראי על המדיניות המוניטרית ועל פיתוח תעשייה מקומית, באמצעות תוכניות להשתמש בהון הממשלתי, תוך העדפת התעשייה על פני החקלאות. כמו כן היה ניסיון להקטין את היבוא ולהתבסס על חומרי גלם מקומיים.
בהמשך והחל בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלה המדינה לפתח תעשייה כבדה ומסחר בינלאומי, וחלק מיוזמות אלה הופרטו בהצלחה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. מוסטפא כמאל ייחס חשיבות רבה להקמתה של רשת מסילות ברזל מודרנית כמנוף כלכלי ותעשייתי, דבר שהביא להקמתה של חברת הרכבות הלאומית של הרפובליקה הטורקית (TCDD, Türkiye Cumhuriyeti Devlet Demiryolları) ב-1927.
הרפורמות בחינוך
הרפורמות נידרשו באופן מקיף לנושא החינוך. ב-3 במרץ 1924 אוחדה מערכת החינוך הדתי במדרסות ובבתי הספר הפרטיים, על תקציביה, תחת כנפיו של משרד החינוך והוקמה מערכת חינוך לאומית אחידה. בהמשך הופרדו מוסדות שהקנו השכלה דתית מיתר מוסדות החינוך. תוכנית הלימודים כולה באה תחת פיקוח ממשלתי הדוק וב-1933 יושמה מדיניות זו גם באוניברסיטאות. האלפבית הערבי שנתפס כלא מתאים לשפה הטורקית שבה שמונה תנועות וכמהווה מכשול בפני ההתקדמות התרבותית ובפני המאבק באנאלפביתיות הוחלף באלפבית טורקי, המבוסס על האלפבית הלטיני, ב-1 בנובמבר 1928. הלכה למעשה ירד שיעור האנאלפביתיות בטורקיה מכ-80% לפחות מ-10% במהלך המאה ה-20. בניצוחו של המוסד לשפה טורקית שהוקם ב-12 ביולי 1932 החל טיהור מקיף של השפה ממילים ומצורות דקדוקיות ערביות ופרסיות תוך הכנסת מילים חדשות שמקורן טורקי ולעיתים אירופי, ואלה כוונו גם להתנתקות מהמסורת העות'מאנית, המוסלמית והמזרח תיכונית.
הרפורמות כהמשך לתהליכים קודמים
מגמות בחקר הרפורמות
בהיסטוריוגרפיה של שנות כהונתו של מוסטפא כמאל כנשיא טורקיה (1923 עד 1938), שהן תקופת המהפכה הטורקית, ניתן למצוא שתי מגמות. האחת מתמקדת בתקופת מוסטפא כמאל בלבד, ומשתייכים אליה בעיקר טורקים המעוניינים להראות שהתקופה הזו מסמלת את שבירת ההמשכיות וסיום הקשר עם העבר, תוך הקמת מדינת לאום חדשה; ואילו השנייה מציבה את מוסטפא כמאל בתוך כרונולוגיה רחבה יותר, שנמשכת לפחות מאתיים שנה, ובאה לביטוי אצל היסטוריונים זרים המדגישים את ההמשכיות של טורקיה המודרנית עם האימפריה העות'מאנית.
שתי המגמות מסכימות על חשיבותו של מוסטפא כמאל, אך הן חלוקות על מידת המהפכנות שלו. היסטוריונים מן המגמות השונות מסתמכים על נאומים וספרי זכרונות של אנשי המהפכה ועל דיוני האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, שמהם ניתן ללמוד על המניעים והמטרות של הרפורמות. אך נראה כי ההיסטוריה שנכתבה על ידי אנשי הרפורמה עצמם אינה אובייקטיבית דיה. ישנו ניסיון להציג את הרפורמות כדבר מהפכני, שהוציא את תושבי המדינה מן החושך אל האור ונתן להם זהות חדשה. כמו כן, מקורות אלה לא מציגים תמונה מקיפה דיה של התמודדות העַם עִם הרפורמות.
הקשר לטנזימאט
המדינה החדשה שמוסטפא כמאל הכריז על הקמתה לא יכולה הייתה להיווצר יש מאין. מקורם של כל המשאבים האנושיים, התרבותיים והכלכליים שהיו למדינה ואשר הניעו את המהפכה היה באימפריה העות'מאנית. גם את המשאבים הפוליטיים ירשה המדינה מן האימפריה: מוסדות ממשלתיים, עקרונות מנהליים ותפיסות שלטוניות. השינוי המרכזי של מוסטפא כמאל היה הורדת ראש המדינה בשני שלבים, ביטול הסולטנות והח'ליפות, אך רוב גופה של המדינה נותר כשהיה. פעולותיו אלה הביאו לשיא ולסיום התהליך שעבר על אימפריה העות'מאנית משימור מוסדות העבר ועד נטייה לחדשנות והחלפתם בחדשים. בנאומיו של מוסטפא כמאל ניתן למצוא גינויים לרעיון האימפריאלי ולמי שעמד בראש האימפריה, אך הוא לא דיבר רעה על החוקה, גופי השלטון והמבנה המינהלי והכלכלי של האימפריה. את המורשת הזו שיש בה מאפיינים אימפריאליים הוא קיבל, ובנה את המדינה החדשה על מה שהיה בה קודם לכן. המקורות למורשת מן האימפריה היו בתקופת החוקה השנייה משנת 1908, אך שורשיהם של חלק גדול מהם נמצאים כבר בתקופת הטנזימאט של המאה ה-19, כאשר רעיונות ומוסדות חדשים נוצרו באימפריה לראשונה, אך הפכו להיות בעלי חשיבות או יושמו באופן מלא ויעיל רק בתקופת הרפובליקה. ניתן אף לטעון שגם מקורותיהן של רפורמות החילון שהיו מהחשובות ביותר ושהסתיימו עם ניתוק הדת והמדינה, נמצאו בתהליך שהתחיל מאה שנים קודם לכן ושכמעט הושלם תחת שלטון מועצת האיחוד והקידמה בעשור השני של המאה ה-20. דוגמאות לתהליכים מהמאה ה-19:
- ההתחייבות לשלומם, כבודם ושלום רכושם של כל תושבי האימפריה.
- תהליך של שילוב נציגים מן העם בגופי שלטון שונים החל במהלך תקופת הטנזימאט.
- התפיסה הבסיסית שישנו מסמך כתוב המעניק זכויות וחובות ומניח את יסודות ניהול המדינה - חוקה - נוצר כבר ב-1876.
- מבחינה מנהלית ירשה הרפובליקה את הנהלים של עריכת הבחירות ואת עקרון הבחירות הבלתי-ישירות העות'מאני.
- גם עקרון הפרדת הרשויות בא לביטוי באימפריה, אם כי באופן לקוי וחסד סדר.
- השלטון העות'מאני החל לטפל בענייני בריאות הציבור, חינוך, חקלאות ופיתוח הכלכלה, החברה והתרבות כבר במחצית המאה ה-19, והתוצאה הייתה שהמדינה הפכה, במידת מה, למדינת רווחה המכירה באחריותה כלפי תושביה ולא מתמקדת בגביית מיסים ובמדיניות חוץ וביטחון בלבד.
סיכום
בדומה לטנזימאט, הרפורמות לא היו צעד מהפכני חד אלא תהליך מתמשך הדורש זמן כדי לבסס את השפעתו. היו ברפורמות רעיונות שאם היו משפיעים על כלל החברה ניתן היה לראות בהם מהפכה, אך מידת השינוי שהתחוללה בחברה הטורקית, בעיקר בכפרים, קטנה מכדי שניתן יהיה לראות ברפורמות מהפכה מיידית. במהלך המאה ה-20 התקדמה טורקיה בצעדים נוספים של שינוי, והיום היא רואה עצמה כמדינה אירופית מודרנית לא פחות ממדינה מזרח תיכונית ומוסלמית. דבר זה הוא חלק ותוצאה של תהליך ארוך והדרגתי שנמשך מזה שתי מאות, ואשר לא החל יש מאין ברפורמות אטאטורק. תפיסות הרפורמות לא נמצאות בתהליך חד-כיווני של התקדמות, והן התמודדו ומתמודדות גם עם תהליכים של רגרסיה כפי שקורה בטורקיה בשנים הראשונות של המאה ה-21, אולם זו בטלה בשישים לעומת הישגיהן. עם זאת, שמונים שנה לאחר הכרזתה ניצבת טורקיה על פרשת דרכים שתכריע כבר בשנים הקרובות את דמותה ואת מידת השפעתן של רפורמות אטאטורק גם בעתיד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- לואיס, ברנרד. צמיחתה של טורקיה המודרנית. ירושלים: מאגנס, 1977.
- צורשר, אריק י. טורקיה: היסטוריה מודרנית. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005.
- Shaw, Stanford J. and Ezel K. Shaw. History of the Ottoman Empire and Modern Turkey. Vol. 2. Cambridge: Cambridge University Press, 1977.
- Davison, Roderic H. “Ataturk’s Reforms: Back to the Roots”, in Roderic H. Davison. Ed. Essays in Ottoman and Turkish History, 1774-1923: the Impact of the West. London: Saqi Books, 1990, pp. 243-263.
- Inalcik, Halil. “The Caliphate and Ataturk’s Inkilab”, Turk Tarih Kurumu Belleten, Vol. 46 (1982), pp. 353-365.
קישורים חיצוניים
24962750רפורמות אטאטורק