ריאליזם ספקולטיבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ריאליזם ספקולטיבי (באנגלית: Speculative Realism) היא תנועה בפילוסופיה הקונטיננטלית העכשווית (המכונה לעיתים גם פילוסופיה פוסט-קונטיננטלית)[1] המגדירה את עצמה באופן רופף כמחזיקה בעמדה של "ריאליזם מטאפיזי" בניגוד לאופן בו היא מפרשת צורות דומיננטיות של פילוסופיות פוסט-קאנטיאניות (או מה שהיא מתארת כ"קורלציוניזם" או "פילוסופיה של גישה").[2]

מקורו של שם התנועה הוא בכנס שנערך תחת שם זה במכללת גולדסמית'ס (אנ'), אוניברסיטת לונדון באפריל 2007.[3] את הכנס הנחה אלברטו טוסקאנו (אנ') ממכללת גולדסמית'ס, והרצו בו גרהאם הרמן מהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר, קוונטין מייאסו מאקול נורמל סופרייר בפריז, ריי בראסייה (אנ') מהאוניברסיטה האמריקאית בביירות (אז באוניברסיטת מידלסקס), ואיאן המילטון גרנט (אנ') מאוניברסיטת מערב אנגליה. הקרדיט למונח "ריאליזם ספקולטיבי" מיוחס בדרך כלל לבראסייה,[4] אף על פי שמייאסו השתמש קודם לכן במונח "מטריאליזם ספקולטיבי" כדי לתאר את עמדתו שלו.[4]

כנס שני, שכותרתו "ריאליזם ספקולטיבי/מטריאליזם ספקולטיבי", התקיים באניברסיטת מערב אנגליה ביום שישי, 24 באפריל 2009, שנתיים לאחר האירוע המקורי בגולדסמית'ס.[5] הפאנל כלל את ריי בראסייה, איאן המילטון גרנט, גרהם הרמן ואלברטו טוסקאנו (במקום מייאסו, שלא הצליח להגיע).[5]

ביקורת על "קורלציוניזם" או "פילוסופיה של גישה"

אף על פי שהוגי הריאליזם הספקולטיבי חלוקים בנוגע לסוגיות רבות, הם חולקים התנגדות משותפת למה שהם מפרשים כפילוסופיות של סופיות אנושית בהשראת ו"המהפכה הקופרניקאית השנייה" שהוביל עמנואל קאנט והמסורת הפילוסופית שצמחה מהגותו.

מה שמאחד את ארבעת חברי הליבה של התנועה הוא ניסיון להתגבר הן על "קורלציוניזם" (correlationism; תיאימות) כפי שמכנה זאת מייאסו[6] ועל "פילוסופיות של גישה" (philosophies of access) כפי שמכנה זאת הרמן. מושגים אלו נקשרים בהגותו של קאנט. מייאסו מגדיר בספרו After Finitude (אחרי הסופיות) את הקורלציוניזם כ"רעיון שלפיו תמיד תהה לנו גישה לקורולציה בין חשיבה לבין הוויה, ולעולם לא לאחד המושגים בנפרד מהאחר".[7] "פילוסופיות של גישה" לפי הרמן הן הפילוסופיות המעניקות קדימות לאדם על פני ישויות אחרות, כלומר קדימות לגישה של האדם לעולם. שני הרעיונות מבטאים צורות של אנתרופוצנטריות, אותה הריאליזם הספקולטיבי מבקש לדחות.

כל ארבעת הוגי הליבה בתוך הריאליזם הספקולטיבי (מייאסו, הרמן, בראסייה, גרנט) פועלים לביטול צורות הפילוסופיה האלה המעניקות פריווילגיה לאדם, ומעדיפים צורות מובחנות של ריאליזם כנגד צורות האידיאליזם הדומיננטיות בפילוסופיה הקונטיננטלית העכשווית.

וריאציות

בעוד שהשיתוף במטרה להפוך את הרצועות הדומיננטיות של המחשבה הפוסט-קנטיאנית בפילוסופיה הקונטיננטלית, ישנם הבדלים חשובים המפרידים בין חברי הליבה של התנועה הריאליסטית הספקולטיבית וחסידיהם.

מטריאליזם ספקולטיבי

בביקורתו על הקורלציוניזם, קוונטין מייאסו (שמשתמש במונח מטריאליזם ספקולטיבי כדי לתאר את עמדתו)[4] מוצא שני עקרונות כמוקד הפילוסופיה של קאנט. הראשון הוא כאמור ה"קורלציוניזם" עצמו, הטוען בעצם כי אנו יכולים להכיר רק את הקורולציה בין המחשבה וההוויה; מה שנמצא מחוץ לקורולציה זו אינו ניתן לידיעה. השני נקרא על ידי מייאסו עקרון "העובדתיות", הקובע שדברים יכולים להיות אחרת ממה שהם. עקרון זה נתמך על ידי קאנט בהגנתו של הדבר כשלעצמו כבלתי ניתן להבנה אך כניתן להעלות על הדעת. אנו יכולים לדמות את המציאות כשונה באופן מהותי משלנו גם אם לעולם איננו מכירים מציאות כזו. לדברי מייאסו, ההגנה על שני העקרונות מובילה לקורלציוניזם "חלש" (כמו אלה של קאנט והוסרל), בעוד שדחיית הדבר כשלעצמו מובילה לקורלציוניזם "חזק". מאייסו מציין בהקשר זה את לודוויג ויטגנשטיין ומרטין היידגר.[8]

מייאסו פועל לפי הטקטיקה ההפוכה כשדוחה את עקרון הקורלציוניזם למען עקרון העובדתיות המחוזק בשיבה פוסט-קנטיאנית לדייוויד יום. על ידי הטענה בעד עיקרון כזה מייאסו דוחה את ההכרחיות לא רק של כל חוקי הטבע הפיזיקליים, אלא את כל חוקי הלגיקה למעט חוק האי-סתירה (שכן ביטול זה יערער את עקרון העובדות הטוען כי דברים תמיד יכול להיות אחרת ממה שהם). על ידי דחיית עקרון הטעם המספיק, לא יכולה להיות הצדקה לנחיצותם של חוקים פיזיקליים, כלומר למרות שהיקום יכול להתארגן בצורה כזו וכזו, אין שום סיבה שלא יכול להתארגן באופן אחר. מייאסו דוחה "אפריורי קאנטיאני" לטובת "אפריורי יומאני", וטוען שהלקח שניתן ללמוד מיום בנושא הסיבתיות הוא ש"אותה סיבה עשויה להביא למעשה למאה אירועים שונים (ואפילו לרבים נוספים)."[9]

אונטולוגיה מוכוונת אובייקטים

גרהם הרמן אוחז סוכרייה על מקל, 2012.

העיקרון המרכזי של "אונטולוגיה מוכוונת דברים" (object-oriented ontology, OOO) של גרהם הרמן ולוי בראיינט (אנ') הוא שאובייקטים הוזנחו בפילוסופיה לטובת "פילוסופיה רדיקלית" המנסה "לערער" על אובייקטים. בין אם בגישות פילוסופיות לפיהן אובייקטים הם רק פני השטח של מציאות בסיסית עמוקה יותר, בין מדובר במהות "מוניסטית" שטף כאוטי ובין אם תוקפים את מעמדם של האובייקטים במחשבה שאובייקט שלם הוא ביטוי לאונטולוגיה "עממית" או "ריאליזם נאיבי".

לדידי הרמן, הכל אובייקט. בין אם מדובר בסוכרייה על מקל, תיבת דואר, קרינה אלקטרומגנטית, מרחב-זמן מעוקל, חבר העמים הבריטי או טענות עממית. כל הדברים, בין אם פיזיים או בדיוניים, הם אובייקטים במידה שווה. הרמן מגלה סימפתיה לפנפסיזם (אנ'), ומציע דיסציפלינה פילוסופית חדשה בשם "פסיכולוגיה ספקולטיבית" המוקדשת לחקר "השכבות הקוסמיות של הנפש " במטרה "להציף את המציאות הנפשית הספציפית של תולעי אדמה, אבק, צבאות, גיר ואבן".[10]

הרמן מגן על גרסה של הרעיון האריסטוטלי של סובסטנציה. שלא כמו לייבניץ, שעבורו היו גם אגרגטים, הרמן טוען שכאשר אובייקטים משתלבים, הם יוצרים אובייקטים חדשים. בדרך זו הוא מגן על מטאפיזיקה אפריורית שטוענת שהמציאות מורכבת מאובייקטים בלבד ואין "תחתית" לסדרת האובייקטים. עבור הרמן, אובייקט הוא כשלעצמו מגרעת אינסופית, שאינה ניתנת לידיעה ובלתי נגישה לכל דבר אחר. הנחה זו מובילה לתיאור של מה שהוא מכנה "סיבתיות עקיפה" (vicarious causality). בהשראת האוקיונליזם של הפילוסופיה האסלאמית בפילוסופיית ימי הביניים, הרמן טוען כי שני אובייקטים אינם יכולים ליצור אינטראקציה בשום מקרה, אלא בתיווך של תחליף חושי המכונה "ויקאר חושני" (sensual vicar).[11] אם כן, עבור הרמן ישנם שני סוגים של אובייקטים: אובייקטים אמיתיים והאובייקטים החושיים התחליפיים המאפשרים אינטראקציה. הראשונים הם האובייקטים היומיום, ואילו האחרונים הם המאפיינים המתווכים אינטראקציה. לדוגמה, כאשר האש שורפת כותנה, הרמן טוען כי האש אינה נוגעת במהותה של אותה כותנה אשר היא בלתי נדלית ללא תיווך, אלא שהאינטראקציה מתווכת על ידי האפיון של הכותנה הגורמת לשריפתה.

הפילוסופיה האקולוגית של טימותי מורטון נקשרה גם היא לגישה זו. הרמן כתב והרצה על הפילוסופיה של מורטון בהקשר זה.

מטריאליזם טרנסצנדנטיאלי

איאן המילטון גרנט (אנ') מגן על עמדה שהוא מכנה מטריאליזם טרנסצנדנטלי.[12] עמדתו יוצאת כנגד מה שהוא מגדיר "סומטיזם" (somatism), דהיינו הפילוסופיה והפיזיקה של הגופים. בספרו Philosophies of Nature After Schelling (פילוסופיות הטבע לאחר שלינג), גרנט מספר מחדש את תולדות הפילוסופיה, החל מאפלטון ואילך, על סמך האופן בו הגדירו הפילוסופים חומר. לפיו, אריסטו הבדיל בין צורה לבין חומר באופן שבו החומר היה בלתי נראה לפילוסופיה, ואילו גרנט טוען שיש לחזור למובן אפלטוני של חומר, כלומר לחשוב על חומר לא רק כאבני הבניין הבסיסיות של המציאות, אלא גם ככוחות והעוצמות השולטים במציאות שלנו. הוא מתחקה אחר טיעון דומה שהעלו האידיאליסטים הגרמניים יוהאן גוטליב פיכטה ופרידריך וילהלם שלינג, וטען כי ההבחנה בין חומר כסובסטנטיבי לעומת לעומת החומר כפיקציה שימושית, נמשכת עד היום, וכי עלינו לסיים את ניסיונותינו להתגבר על אפלטון ובמקום זאת לנסות לגבור על קאנט ולחזור ל"פיזיקה ספקולטיבית "במסורת האפלטונית, כלומר לא פיזיקה של גופים, אלא" פיזיקת הכל [tou pantos phuseos]".[13]

יוג'ין ת'אקר (אנ') בדק כיצד מושג "החיים עצמם" (life itself) נקבע הן בפילוסופיה אזורית והן כיצד "החיים עצמם" זוכים למאפיינים מטאפיזיים. ספרו After Life (לאחר החיים) מראה כיצד האונטולוגיה של החיים פועלת בדרך של פיצול בין "חיים" (Life) ל"[יצורים] החיים" (the living), מה שמאפשר תזוזה מטאפיזית שבה חיים נחשבים באמצעות מונח מטאפיזי אחר, כגון זמן, צורה או רוח: "כל אונטולוגיה של החיים חושבת על החיים במונחים של משהו-אחר-מחיים (something-other-than-life) [...] לרוב זהו מושג מטאפיזי, כגון זמן וזמניות, צורה וסיבתיות, או רוח ואימננטיות".[14] ת'אקר מתחקה אחר מקורותיו של הבחנה זו החל מאריסטו ועד לסכולסטיקה, המיסטיקה ותאולוגיה השלילית, ועד לשפינוזה וקאנט. ת'אקר מראה כיצד תפיסה זו עדיין נוכחת בפילוסופיה (החיים כזמן בפילוסופיה התהליכית (אנ'), בפילוסופיה של דלז, בתפיסת החיים כצורת המחשבה הביו-פוליטית, או כרוח בפילוסופיות פוסט-חילוניות של הדת). ת'אקר בוחן את היחס בין הריאליזם הספקולטיבי לאונטולוגיה של החיים, וטוען ל"קורולציה ויטאליסטי" (vitalist correlation). ת'אקר כותב: "הבה נגיד שקורלציה ויטאליסטית היא כזו שלא שכושלת בשימור ההכרח הכפול המתאם של ההפרדה וחוסר ההפרדה בין המחשבה והאובייקט, העצמי ועולם, ואשר עושה זאת על סמך מושג אונטולוגי של 'חיים'".[15] בסופו של דבר ת'אקר טוען לספקנות בנוגע ל"חיים" וכותב: "החיים הם לא רק בעיה של פילוסופיה, אלא בעיה עבור הפילוסופיה".[14]

הוגים אחרים צמחו בתוך קבוצה זו, התאחדו בכך שהם אמונים על מה שמכונה "פילוסופיית תהליכית", אשר נשענת בין היתר על הוגים כמו שלינג, ברגסון, וייטהד ודלז. דוגמה עדכנית מצויה בספרו של סטיבן שבירו (אנ')Without Criteria: Kant, Whitehead, Deleuze, and Aesthetics (ללא ביקורת: קאנט, וייטהד, דלז ואסתטיקה), הטוען לגישה המבוססת על תהליך הכוללת פנפסיזם (panpsychism) לא פחות מאשר ויטליזם או אנימיזם. מבחינתו של שבירו, הפילוסופיה של וייטהד בנושא קדימות וקשר היא המציעה את השילוב הטוב ביותר של פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. דוגמה נוספת קו חשיבה זה מופיעה אצל ג'יין בנט (אנ') בספרה Vibrant Matter, הטוענת כי התרחש מעבר מיחסי אנושי לאובייקטים אל עבר "חומר מהדהד" (vibrant matter) שהוך מעבר לחיים והלא-חיים, ולגופים האנושיים והלא-אנושיים.[16]

ניהיליזם טרנסצנדנטלי

ריי בראסייה (אנ') מגן על עמדה שהוא מכנה ניהיליזם טרנסצנדנטלי בספרו Nihil Unbound: Extinction and Enlightenment (כלום לא־תחום: הכחדה והארה).[17] בראסייה טוען כי הפילוסופיה נמנעה מרעיון הטראומטי של הכחדה, במקום לנסות למצוא משמעות בעולם המותנה בעצם הרעיון שהוא עצמו יכחד. בראסייה מבקר הן את הפנומנולוגיים וההרמנאוטיים של הפילוסופיה הקונטיננטלית, כמו גם את חיוניותם של הוגים כמו ז'יל דלז, הפועלים להשראת המשמעות בעולם כנגד ה"איום" של הניהיליזם. במקום זאת, בהסתמך על הוגים כמו אלן בדיו, פרנסואה לארואל (אנ'), פול צ'רצ'לנד (אנ') ותומאס מצינגר (אנ'), בראסייה מגן על השקפת העולם אודות העולם כחסר משמעות מטבעו. כלומר, במקום להימנע מהניהיליזם, בראסייה מחבק אותו כאמת העומדת בבסיס המציאות. בראסייה מסיק מתוך קריאותיו בבאדיו ולארואל כי היקום מבוסס על כלום (Nihil),[18] אבל גם שהפילוסופיה היא "איבר של הכחדה", כי רק בגלל שהחיים מותנים בהכחדה יש בכלל מחשבה.[19] לאחר מכן מגן בראסייה על פילוסופיה אנטי-קורלציוניסטית קיצונית המציעה שהמחשבה לא משולבת עם הוויה, אלא עם אי-הוויה.

מחלוקת אודות המונח

בראיון למגזין קרונוס שפורסם במרץ 2011 הכחיש ריי בראסייה כי קיימת תנועה של "ריאליזם ספקולטיבי" והתרחק בתקיפות מאלה שממשיכים לצרף את עצמם לשם המותג[20]


פרסומים

הריאליזם הספקולטיבי מקושר עם כתב העת Collapse (אנ') שפרסם את הליכי ועידת הפתיחה בגולדסמיתס והציג מאמרים רבים נוספים של הוגים ריאליסטים ספקולטיביים; כמו גם כתב העת האקדמי Pli, שנערך והופק על ידי חברי בית הספר לתארים מתקדמים במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת וורוויק. כתב העת Speculations, שנוסד בשנת 2010 בהוצאת ספרים Punctum, כולל באופן קבוע מאמרים הקשורים לריאליזם ספקולטיבי. הוצאת אוניברסיטת אדינבורו מוציאה סדרת ספרים בשם ריאליזם ספקולטיבי.

נוכחות באינטרנט

הריאליזם הספקולטיבי בולט בהתרחבותו המהירה באמצעות האינטרנט בצורה של בלוגים.[21] אתרי אינטרנט נוצרו כמשאבים לחיבורים, הרצאות וספרים עתידיים שתוכננו על ידי אלה שבתנועת התנועה הריאליסטית הספקולטיבית. בלוגים רבים אחרים, כמו גם פודקאסטים, צצו עם חומר מקורי על ריאליזם ספקולטיבי או שהתרחבו על הנושאים והרעיונות שלו.

ריאליסטים ספקולטיביים בולטים

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Graham Harman, Speculative Realism: An Introduction, John Wiley & Sons, 2018.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Paul John Ennis, Post-continental Voices: Selected Interviews, John Hunt Publishing, 2010, p. 18.
  2. ^ Mackay, Robin (במרץ 2007). "Editorial Introduction". Collapse. 2 (1): 3–13. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ "Past Issues". crln.acrl.org.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Graham Harman, "brief SR/OOO tutorial."
  5. ^ 5.0 5.1 "Speculative Realism | Frieze".
  6. ^ Mackay, Robin (במרץ 2007). "Editorial Introduction". Collapse. 2 (1): 3–13. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ Quentin Meillassoux (2008), After Finitude, 5.
  8. ^ Niki Young, On Correlationism and the Philosophy of (Human) Access: Meillassoux and Harman, From the journal Open Philosophy, ‏2020
  9. ^ Quentin Meillassoux (2008), After Finitude, 90.
  10. ^ Graham Harman (2009), Prince of Networks, 213.
  11. ^ Graham Harman, "On Vicarious Causality," in Collapse II (1997), 201.
  12. ^ Bryant, Levi; Harman, Graham; Srnicek, Nick (2011). The Speculative Turn: Continental Materialism and Realism (PDF). Melbourne, Australia: re.press. p. 82. ISBN 978-0-9806683-4-6.
  13. ^ Iain Hamilton Grant, Philosophies of Nature After Schelling, עמ' 7
  14. ^ 14.0 14.1 Eugene Thacker (2010), After Life, p. x.
  15. ^ Eugene Thacker (2010), After Life, p. 254.
  16. ^ Bennett, Jane (2010). Vibrant matter a political ecology of things. Durham: Duke University Press. ISBN 9780822346197.
  17. ^ Michael Austin, Paul Ennis, Fabio Gironi (2012), Speculations III, punctum books, p. 257.
  18. ^ Ray Brassier (2007), Nihil Unbound, 148–149.
  19. ^ Ray Brassier (2007), Nihil Unbound, 223–226, 234–238.
  20. ^ Ray Brassier interviewed by Marcin Rychter "I am a nihilist because I still believe in truth", Kronos, March 4, 2011
  21. ^ Fabio Gironi, "Science-Laden Theory" in Speculations 1 (2010), p. 21.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32467187ריאליזם ספקולטיבי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ריאליזם_ספקולטיבי&oldid=1896511"