רוברט ונטורי

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה.

רוברט ונטורי (באנגלית: Robert Venturi;‏ 25 ביוני 1925 - 19 בספטמבר 2018) היה אדריכל אמריקאי, ממייסדי הסגנון הפוסט-מודרני.

חייו

ונטורי נולד בעיר פילדלפיה ולמד באוניברסיטת פרינסטון. הוא התמחה במשרדיהם של לואיס קאן ואירו סארינן לפני שפתח משרד אדריכלים יחד עם אשתו דניז סקוט בראון. ונטורי היה המבקר החריף ביותר של האדריכלות המודרנית כבר בשנות ה-60. הוא התנגד נחרצות לגישה הפונקציונלית של המודרניזם והיה מחלוצי הפוסטמודרניזם באדריכלות.

בשנת 1966 הוציא לאור את ספרו "Complexity and Contradiction in Architecture" (מורכבויות וניגודים באדריכלות) בו פרס את משנתו והגדיר את העקרונות לפיהם צמח לאחר מכן הסגנון הפוסט-מודרני. הספר זכה להצלחה בלתי צפויה ולשבחים רבים מאדריכלים ותאורטיקנים רבים, שחלקם אף ראו בו את התאוריה החשובה ביותר מאז זו של לה-קורבוזיה, בספרו "לקראת אדריכלות" (1923).

בספרו טבע ונטורי את הביטוי "Less is bore" (פחות הוא משעמם), כפרפראזה על האמירה המפורסמת של מיס ואן דר רוהה כי "Less is more" ("פחות זה יותר"). ונטורי לא הצדיק את הקישוטיות שאליה התנגדו המודניסטים כגון מיס ואן-דר-רוהה אלא לתפיסה הפונקציונאליסטית. על החיפוש אחר ה"אמיתיות", זו שעליה מתבססת האדריכלות המודרנית, סיפר ונטורי בספר ידוע נוסף אשר הוציא בשם "Learning from Las Vegas" (ללמוד מלאס-וגאס). בספר זה הוא הצדיק את האדריכלות "המזויפת" של לאס וגאס וטען כי בעידן הפוסט מודרני, אין אמת אחת וכי מושג ה"אמת" כבר אינו רלוונטי לאדריכלות. כמו כן טען ונטורי כי הסמליות של המבנים בסטריפ והצעצועיות שלהם עושים בסופו של דבר את מה שנדרשו לעשות כך שאנשים (ואפילו אדריכלים, הוא הוסיף) יכולים ליהנות מאדריכלות זו. התאוריות האדריכליות שפיתח גרמו להכתרתו כ"מציל האדריכלות המודרנית מפני עצמה".

לאורך השנים זכה ונטורי בשנים עשר פרסים שונים על בתים שתכנן ועל ספריו, ביניהם פרס פריצקר היוקרתי בו זכה בשנת 1991.

נפטר ב-19 בספטמבר 2018.

עבודות נבחרות

בית ונה ונטורי, פילדלפיה, 1964. הוגדר כ"יצירת מופת של אדריכלות אמריקאית מודרנית" וכאחד ממבשרי האדריכלות הפוסט-מודרנית.
בית הגילדות, פילדלפיה, 1963. נבנה יחד עם בית ונה ונטורי ונחשב לבעל חשיבות דומה.
בית לייב, ניו ג'רזי, 1967
תחנת כיבוי אש מספר 4, קולומבוס, אינדיאנה, 1968
תוספת למוזיאון לאומנות ע"ש אלן, אוברלין, אוהיו, 1976
חצר פרנקלין, פילדלפיה, 1976
אולם גורדון וו באוניברסיטת פרינסטון, ניו ג'רזי, 1983
מוזיאון סיאטל לאמנות, סיאטל, 1991
אגף סיינסברי בגלריה הלאומית בלונדון, לונדון, 1991
מוזיאון הילדים, יוסטון, טקסס, 1992
המוזיאון המורחב לאמנות עכשווית, סן דייגו, 1996
ספריית דמברטון אוק לאיסוף ומחקר באוניברסיטת הרווארד, וושינגטון, 2005
המרכז הקהילתי הרפורמי של קהילת בית אל, פנסילבניה, 2007
כנסיית האוניברסיטה האפיסקופלית, פילדלפיה, 2008

ספריו

מורכבות וסתירות באדריכלות המודרנית, 1966
ללמוד מלאס וגאס (יחד עם סטיבן אייזנאוור ודניז סקוט בראון), 1972

לקריאה נוספת

רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון, סטיבן אייזנאוור, ללמוד מלאס וגאס: הסימבוליזם הנשכח של הצורה הארכיטקטונית, תרגם מאנגלית והוסיף הערות: אור אלכסנדרוביץ', בבל 2008

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט ונטורי בוויקישיתוף

נועם דביר, הניחה את היסודות, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2011
רוברט ונטורי, אבי האדריכלות הפוסט מודרנית, הלך לעולמו בגיל 93, באתר וואלה!‏, 27 בספטמבר 2018
אסתר זנדברג, שני אדריכלים שיצאו למסע חורמה נגד האדריכלות המודרנית, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2018

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25479399רוברט ונטורי

זוכי פרס פריצקר
1979–2000	פיליפ ג'ונסון (1979) • לואיס ברגאן (1980) • ג'יימס סטירלינג (1981) • קווין רוש (1982) • איי אם פיי (1983) • ריצ'רד מאייר (1984) • הנס הוליין (1985) • גוטפריד בוהם (1986) • קנזו טנגה (1987) • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988) • פרנק גרי (1989) • אלדו רוסי (1990) • רוברט ונטורי (1991) • אלוורו סיזה (1992) • פוהימיקו מאקי (1993) • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994) • טדאו אנדו (1995) • רפאל מונאו (1996) • סוורה פהן (1997) • רנצו פיאנו (1998) • נורמן פוסטר (1999) • רם קולהאס (2000)
2001–2020	ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001) • גלן מורקוט (2002) • ירן אוטזון (2003) • זהא חדיד (2004) • תום מיין (2005) • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007) • ז'אן נובל (2008) • פטר צומטור (2009) • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010) • אדוארדו סוטו דה מורה (2011) • ואנג שו (2012) • טויו איטו (2013) • שיגרו באן (2014) • פריי אוטובאן (2015) • אלחנדרו ארוונה (2016) • קרמה פיג'ם, רמון וילאלטה ורפאל ארנדה (2017) • בלקרישנה דושי (2018) • אראטה איסוזקי (2019) • איבון פארל, שלי מקנמארה (2020)
2021 ואילך	אן לקטון, ז'אן-פיליפ וסל (2021) • דייבדו פרנסיס קרה (2022) • דייוויד צ'יפרפילד (2023) • ריקן יאמאמוטו (2024)