הרב ז'יל ברנהיים
 | |||||
| ברנהיים מעוטר כאביר לגיון הכבוד, על ידי נשיא צרפת - ניקולאי סרקוזי, מרץ 2010 | |||||
| לידה | 1952 (גיל: 72 בערך) | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מקום פעילות | צרפת | ||||
| תחומי עיסוק | מחשבה יהודית, הלכה ורפואה, תורה וחברה | ||||
| תפקידים נוספים | חבר בקונסיסטוריה בפריז | ||||
| חיבוריו | "מענה יהודי לאתגרי זמננו", "הרב והקרדינל: דיאלוג יהודי-נוצרי בן זמננו" | ||||
| |||||
ז'יל אוריאל ברנהיים (בצרפתית: Gilles Uriel Bernheim; נולד ב-1952 ב-אקס-לה-בן, צרפת) הוא רב צרפתי, כיהן מינואר 2009 ועד התפטרותו באפריל 2013 כרב הראשי של צרפת.
ביוגרפיה
ברנהיים נולד בשם אוריאל אברהם מאיר למשפחה ממוצא מזרח אירופי מיהדות אלזס. אביו, סוחר עצים, נפטר בהיותו בן 14, ואמו ברט (נולדה: בלימה קליין) הייתה מורה למתמטיקה.[1] למד בתיכון הכללי בעיר הולדתו, והשתתף בשיעורים בשבת תוך שמירה על ההלכה. לאחר התיכון למד בבית המדרש הרבני של צרפת בפריז ובשנת 1974 הוסמך לרבנות. לאחר מכן למד בישיבה בנתיבות, ובישיבת בריסק בירושלים במשך כשנתיים.
בין השנים 1991–1997 היה פעיל בקונסיסטוריה בפריז, המוסד הרבני המרכזי של צרפת, תוך שפעל לערב את הקונסיסטוריה בסוגיות חברתיות מעשיות. הוא ייסד בה ועדת אתיקה רפואית, ומחלקת "תורה וחברה", המוציאה לאור עלון שעוסק בסוגיות חברתיות-אקטואליות.[1] בשנת 1994 התמודד על משרת הרב הראשי בצרפת, כמייצג פן אלטרנטיבי לחוגים אולטרא-שמרניים שעמדו בראשות הקהילה, אך הפסיד בהתמודדות. בשנת 1997 מונה לרב בית הכנסת הגדול בפריז.
בתחילת שנת 2008 התמודד שוב על משרת הרב הראשי, והפעם נבחר לכהונה בת 7 שנים, ברוב של 180 תומכים לעומת 80 שתמכו ברב יוסף סיטרוק, שקיבל את תמיכת הממסד החרדי-רבני בישראל,[2] וכיהן בתפקיד 21 שנה ברציפות.
ברנהיים נשוי ואב לארבעה, שנים מילדיו מתגוררים בישראל.
כהונתו כרב הראשי לצרפת
ברנהיים כיהן כרב אורתודוקסי המתאפיין בפתיחות יחסית לעולם החיצוני. הביע את דעתו ברמה בנושאים מגוונים: עוני, איידס, נכות, היחס לאסלאם והיחס לחילוניות. היה פעיל נמרץ בהידברות בין-דתית, בייחוד עם העולם הנוצרי. גישתו הליברלית עוררה כלפיו ביקורת וחשדנות "לנוכח איום ההתייוונות" מצד חרדים שמרנים. לאחר שנבחר, דחה ברנהיים את סיווגו כ"ליברל" על ידי מתנגדיו, וציין כי "ביהדות, ליברל הוא אדם שמקפיד פחות על שמירת מצוות: זה אינו המצב שלי", ואף הדגיש את העובדה שאשתו, פסיכואנליטיקאית במקצועה, שומרת מצוות כמותו ו"לובשת פאה נכרית מבוקר עד ערב".[3]
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, התייחס ברנהיים למלחמת עזה, בריאיון ללה פיגארו:
כשיעקב בא לפגוש את עשיו אחיו, הפסוק אומר שיעקב נבהל מפניו. כל המפרשים דורשים בעניין ומסיקים שהוא פחד להיהרג אך יותר מכך פחד להגיע להרג אחרים. החמלה שלי, כמו זו של כל אנשי דתי, נתונה לאזרחים הפלסטינים, וצר לי על כך שלוחמי החמאס נכנסו לטירוף רצחני שמתגבר עליהם וקורע אותם לגזרים.[4]
בתחילת כהונתו גינה בחריפות את החלטת האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר לקדם את קדושת פיוס ה-12, ואת הסרת החרם מהבישוף הבריטי מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. באפריל 2010 ערך ביקור היסטורי בעיר וישי, על מנת לכבד את זכר היהודים שנשלחו למחנות ריכוז בשואה, ואת זכר חסידי אומות העולם. הוא הניח זר על האסטלה שליד ההוטל דה פארק, מקום מושבו של אנרי פיליפ פטן אשר שיתף פעולה עם המשטר הנאצי.[5]
באוקטובר 2012 נקט ברנהיים, יחד עם מנהיגי דתות אחרות, עמדה נחרצת נגד חוק שאפשר מבנה משפחתי ליברלי שקידם הממשל הסוציאליסטי. הוא כתב כי "הבעיה בחוק המוצע, הוא הנזק שהוא עלול לגרום לחברה שלנו בכללותה למען טובתו הבלעדית של מיעוט קטן, לאחר שישבש באופן בלתי הפיך שלשה דברים: את הגנאלוגיה על ידי שיבוש ההורות, את מעמדו של הילד, שיהפוך להיות חפץ שכל אחד רשאי להחזיק בו...".[6] המאמר עורר הדים בעולם הנוצרי ואף צוטט בהבלטה בנאום שנשא האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בקוריה הרומאית.[7]
התפטרותו
באפריל 2013 הואשם על ידי העיתונות הצרפתית בגנבה ספרותית. הוא הודה שקטעים שלמים בספרו "40 מחשבות יהודיות" הועתקו מספרי מחברים אחרים, בהם הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר והסופר אלי ויזל. במקביל הואשם גם בהעתקת חלקים בספרו "הדאגה לזולת ביסוד ההלכה היהודית", וכן במאמר נוסף שחלקים ממנו הופיעו במאמר שפרסם במרץ 2012 המטיף הקתולי ג'וזף מארי ורלנד.[8] בנוסף, תחקיר שפורסם גילה כי אין רישום במשרד החינוך שמעיד על השתלמותו בפילוסופיה בסורבון, כפי שצוין בקורות חייו.[9]
בעקבות ההאשמות אולץ להתפטר מתפקידו.[10] לאחר ניסיונות הכחשה הודה ברנהיים במיוחס לו וביקש סליחה על הסבל שנגרם לקהילה היהודית. בין היתר טען להגנתו שהשתמש לעיתים בכתיבת אחרים מבלי כוונה לפגוע בזכויות הכותבים, לאחר שהוסיף את דבריהם כהערות שוליים במהלך הכנת שיעורים ועם השנים נחשבו בעיניו כהערותיו שלו. כמו כן טען שבעקבות "אירוע טראגי ואישי" מחוץ לחייו האינטלקטואליים, "אי הכחשת העובדה" שהוא מוסמך לפילוסופיה איפשרה לו "להניח תחבושת על הפצע הקשה" ולחיות עמו לאורך זמן.[11]
ספריו
- ספרו שתורגם לעברית
- ז'יל ברנהיים ופיליפ ברבראן (בהנחיית ז’אן פרנסואה מונדו), הרב והקרדינל: דיאלוג יהודי-נוצרי בן זמננו תרגם מצרפתית: יורם מלצר; עריכה: אביעד קלינברג), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב - ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, תשס"ט-2009.
- בצרפתית
- Un Rabbin dans la Cité, Calmann-Levy, 1997
- Le Souci des Autres au fondement de la loi juive, Calmann-Levy, 2002
- Réponses juives aux défis d'aujourd'hui, Textuel, 2003
- Le rabbin et le cardinal, Stock, 2008. Avec le cardinal Philippe Barbarin, prix Spiritualités d'Aujourd'hui 2008
- Quarante méditations juives", Stock, 2011
קישורים חיצוניים
- ז'יל ברנהיים, אתר רשמי
- אתר Akadem, וידאו: ז'יל ברנהיים, "תורה ומודרניות" - יהודי וצרפתי: עמדה אקטואלית
- ספרו "הרב והקרדינל" באתר "טקסט"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 האתר הרשמי.
- ^ נטע סלע, מהפך: ז'יל ברנהיים - הרב הראשי של צרפת, באתר ynet, 23 ביוני 2008
- ^ ז'יל ברנהיים: האתגר של יהדות פתוחה, לה מונד, 25 ביוני 2008
- ^ הראיון, באתר לה פיגארו
- ^ ביקור היסטורי של הרב הראשי Ouest-France, 27 באפריל 2010
- ^ Mariage Pour Le Figaro, le Grand Rabbin de France, Gilles Bernheim, dénonce le projet du gouvernement
- ^ ADDRESS OF HIS HOLINESS BENEDICT XVI ON THE OCCASION OF CHRISTMAS GREETINGS TO THE ROMAN CURIA
- ^ Grégoire Leménager Gilles Bernheim: une agrégation fantôme et un nouveau plagiat, Le Nvouel Observateur 05-04-2013
- ^ יפה עירון קוץ, פריז, הרב של צרפת הודה: חלקים בספרי - מועתקים, באתר ynet, 7 באפריל 2013
- ^ יואל קוריץ, פרשיית הגניבה הספרותית: הרב הראשי של צרפת התפטר, באתר בחדרי חרדים, 11 באפריל 2013
- ^ Intervention du grand Rabbin Gilles Bernheim (1/3, באתר יוטיוב
| הרבנים הראשיים לצרפת | ||
|---|---|---|
|
31069514ז'יל ברנהיים