קתלין קלארק
| פעילות בולטת | פוליטיקאית אירית |
|---|---|
| ידועה בשל | פעילות למען המהפכה הרפובליקנית |
| תקופת הפעילות | 1914–1941 (כ־27 שנים) |
| תפקיד |
חברת פרלמנט (דאל אירן) סנטורית (שנאד ארין) ראשת העיר דבלין |
| מפלגה |
שין פיין פיאנה פול |
| השקפה דתית | קתולית |
| בן זוג | טום קלארק |
קתלין קלארק, (באנגלית: Kathleen Clarke; באירית: Caitlín Bean Uí Chléirigh; 11 באפריל 1878 – 29 בספטמבר 1972) הייתה חברה מייסדת של קומן נה מאן, אחת הבודדות בסוד התוכניות של מרידת חג הפסחא ב-1916. היא הייתה אחר מכן חברת פרלמנט בדאל אירן ואז סנטורית מטעם מפלגות שין פיין ופיאנה פול, ואף הייתה האישה הראשונה לשמש כראשת העיר דבלין (1939-41).
תחילת דרכה
קתלין דיילי נולדה בלימריק בשנת 1878, הבת השלישית של אדוארד וקתרין דיילי. היו לה שמונה אחיות ואח. היא נולדה למשפחה מהפכנית בולטת. דודה, אחי אביה, ג'ון דיילי (שהיה לימים לראש העיר לימריק) ישב אז בכלא באנגליה בשל השתתפותו במרידה הפניאנית ב-1867, בה השתתף גם אביה.[1] הוא שוחרר בשנת 1896, ושב ללימריק. לימים הגיע לעיר פניאני שחלק עמו תא בכלא, טום קלארק, לאחר שחרורו בשנת 1898. הוא נשאר להתגורר עם משפחת דיילי. קתלין, באותה תקופה, פתחה וניהלה עסק ביגוד מצליח.[2]
נוצר בין קתלין בת העשרים לטום בן הארבעים קשר, ובשנת 1901 היא סגרה את העסק, ונסעה לארצות הברית כדי להצטרף לטום שנסע לשם שנה קודם לכן כדי לעבוד בעבודה שקיבל דרך קשריו הפניאנים. הם נישאו ב-16 ביולי 1901 בניו יורק והתגוררו בברונקס ובברוקלין. היו להם שלושה ילדים, הבכור, ג'ון דיילי קלארק (1902) נולד בניו יורק ושניים נוספים (טום הבן (1908) ואמט (1910)) נולדו אחר חזרתם לאירלנד. טום המשיך בפעילותו הלאומנית דרך אנשי הקשר שלו מקלן נה גאל (הארגון הפניאני בארצות הברית) והאחווה הרפובליקנית האירית (IRB). קתלין הצטרפה לליגה הגאלית. הם חזרו לאירלנד בנובמבר 1907, ופתחו שתי חנויות טבק ועיתונים בדבלין. טום ארגן מעגל של ה-IRB, והחנות שלו הפכה למרכז פעילות רפובליקנית, והייתה תחת פיקוח משטרתי תמידי. הוא גם היה מעורב בהקמת ארגון המתנדבים האירים ב-1913, ואחיה של קתלין, נד, היה מהמתגייסים הראשונים, והפך בגיל 23 למפקד הגדוד הראשון.[3] קתלין סייעה בהוצאת העיתון של ה-IRB, Irish Freedom.[4]
קומן נה מאן ומרידת הפסחא
בשנת 1914 היא הייתה אחת החברות המייסדות של קומן נה מאן, ארגון נשים רפובליקני רדיקלי, שפעל בעת מרידת הפסחא כזרוע פארה-צבאית של IRB.[1] בימים שלפני המרידה, היא ועמיתתה בקומן סורקה מקמהון ארגנו רשימות נשים רפובליקניות שיהיו לרשת תקשורת בעת ההתקוממות, ונסעו ברחבי הארץ כדי לארגן אותן.[5] למרות שטום אסר עליה לקחת חלק פעיל במרידה, היא הושבעה כחברה ב-IRB, והפקידו באוזניה תוכניות המרידה וכל המידע המרכזי של הארגון, כדי שיוכל להיבנות מחדש במקרה והמרידה תיכשל, מה שאכן קרה. מכיוון שטום היה אחד הראשונים לחתום על הכרזת העצמאות של הרפובליקה האירית, הוא נבחר על ידי הבריטים כאחד המהפכנים להוציא להורג בתום המרידה. אחיה הצעיר, נד דיילי, גם הוצא להורג על חלקו באירועים.[6] קתלין ביקרה את שניהם לפני ביצוע גזר דינם. היא הייתה אז בהריון, אבל לאחר מכן חלתה ואיבדה את התינוק.[1] לאחר המרידה, מייקל קולינס יצר עמה קשר מהכלא, כדי שתסייע במאמציו לבנות מחדש את רשת ה-IRB. היא אז הקימה את קרן הסיוע האירי הלאומי כדי להקל על משפחותיהם של מהפכנים שנהרגו או נכלאו במרידה, כאשר מקמהון מסייעת לה במאמציה.[5]
קריירה פוליטית
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, קלארק החלה קמפיין "טריקולור" בתגובה לקמפיין הפטריוטי הבריטי במסגרתו אזרחים החלו לענוד סרטי יוניון ג'ק (סמל הדגל הבריטי). תחילה הכינה 100 סרטים בצבעי הלאום האירי ומכרה אותם בחנות שלה. אך הם היו להצלחה גדולה, ועד מהרה אומצו על ידי מגוון קבוצות לאומניות.
היא נהייתה חברה בשין פיין ובשנת 1917 נבחרה לוועד המנהל של המפלגה יחד עם נשים רפובליקניות מובילות נוספות, כמו קתלין לין, הרוזנת מרקייביץ' וגרייס פלנקט. למרות הייצוג הבולט של נשים בוועד המנהל, היו רק 12 נשים בין אלף צירי שין פיין בכנס השנתי של הארגון (Ard Fheis). קלארק הפכה אז את נושא זכויות נשים למרכזי בחייה הפוליטיים.
בעת זו, אחר המרידה, משפחת דיילי הפכה למטרה של הכוחות הבריטיים. במקרה אחד, אחות של קלארק, אונה דיילי, נגררה מביתה בשערה, שנגזז. התוקפים אז חתכו את ידה בתער, ופרצו עורק, פציעה שכמעט הרגה אותה. במהלך אירועי "המזימה הגרמנית" (הבריטים האשימו את שין פיין שהם במזימה עם גרמניה לעורר הפיכה באירלנד בעת המלחמה, מה שהיה מסיח כוחות צבאיים) היא נעצרה ונכלאה בכלא הולוויי למשך אחד עשר חודשים. במהלך מלחמת העצמאות האירית היא שימשה כשופטת מחוזית במערכת המשפט הרפובליקנית בדבלין (אשר נועדה לחתור תחת המערכת הבריטית),[3] ואף שמשה כיו"ר השופטים.[7] ב-1919 היא נבחרה כחברת מועצת העיר דבלין, ושימשה בתפקיד זה עד שהמועצה פורקה בשנת 1925. היא גם הייתה פעילה בצלב הלבן האירי, ארגון שחילק כספים שגויסו מארצות הברית במהלך מלחמת העצמאות.
היא נבחרה ללא תחרות כנציגת שין פיין למחוז מרכז דבלין בדאל השני בבחירות של 1921.[8] היא התנגדה לאמנה האנגלו-אירית בדיוני הדאל. היא לא נבחרה מחדש בבחירות הכלליות ב-1922, והחלה לתמוך בכוחות הנלחמים נגד האמנה במהלך מלחמת האזרחים האירית. היא נעצרה לזמן קצר במהלך זמן זה והיו פריצות רבות לחנות שלה. ב-1926 היא הייתה חברה מייסדת של פיאנה פול ונאלצה להתפטר מקומן נה מאן. היא נבחרה מחדש לדאל החמישי קצר-החיים ביוני 1927 כנציגת פיאנה פול, אבל איבדה את מושבה בבחירות של ספטמבר 1927. ב-1928 היא נבחרה כאחת משישה סנטורים מטעם פיאנה פול בשנאד (סנאט, הבית העליון של הפרלמנט) של מדינת אירלנד החופשית, תחת הנהגתו של ג'וזף קונולי.[9] היא נשארה בתפקיד זה עד פירוק השנאד בשנת 1936.
בשנת 1930 היא נבחרה למועצת העיר המחודשת של דבלין מטעם פיאנה פול, יחד עם רוברט בריסקו, שון אוקלי, תומאס קלי ואוסקר טריינור. היא שימשה כראשת העיר של דבלין, האישה הראשונה בתפקיד, מ-1939 עד 1941.[10] היא התנגדה לחוקת אירלנד והעבירה ביקורת קשה נגד איימון דה ואלירה במעמד פרסומה. יחד עם האנה שיהי-סקפינגטון, היא טענה שהוא מקנה לנשים מעמד נמוך יותר ממה שהובטח בהכרזה של הרפובליקה האירית.[2] היא ספגה ביקורת מצד רבים בארגון פיאנה פול בשל כך. היא גם התנגדה קודם לכן לחוק התעסוקה בשנאד ב-1935 מכיוון שהוא הפלה נגד נשים. בעוד שלא תמכה בפיגוע של שין פיין באנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, היא עתרה לחנינות למען אלה שנידונו למוות על ידי הממשלה האירית. הנושא הוביל אותה בסופו של דבר זה לנטוש את המפלגה לחלוטין לאחר שסיימה את הקדנציה שלה כראשת העיר בשנת 1941. בשל התנגדותה למגוון התפתחויות בפוליטיקה האירית, היא סירבה לעמוד בבחירות כמועמדת של פיאנה פול ב-1943. בעת שירותה כראשת העיר, היא עזרה להקים את הצלב האדום האירי.
ב-1948 היא השתתפה פעם אחרונה בבחירות הכלליות מטעם מפלגת קלן נה פובלכתה, אולם לא נבחרה, וזכתה ב-1,419 קולות בלבד (3.18%).[11]
המשך חייה
ב-1966, במסגרת חגיגות היובל למרידת הפסחא, הוענקו לה ולקרובים נוספים של נופלים במאבק תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים על ידי האוניברסיטה הלאומית של אירלנד. בעת ההכנות לאירועים, היא כתבה לנשיא דאז שון למאס את הדברים הבאים: "בתור האלמנה היחידה הנותרת של חותמי הכרזת הרפובליקה של 1916... אני יודעת יותר על האירועים לפני ואחרי המרידה מאשר מכל נפש חיה". היא רצתה תפקיד מרכזי בחגיגות ואמרה כי בעלה, ולא פטריק פירס, היה הנשיא של הרפובליקה ב-1916. היא אמרה כי פירס "רצה לתפוס מה שהגיע לאחרים.... בוודאי שפירס צריך היה להסתפק בכבוד להימנות כמפקד הגבוה כאשר הוא הבין בפיקוד בערך כמו הכלב שלי... לא התכוונתי להעלות את הנושא בציבור, אבל איאלץ לצאת באופן ציבורי מאד תקיף אם ינסו להכריז על פירס בתור הנשיא".[12] בעקבות מותה בגיל 94 בשנת 1972 בבית סיעוד בליברפול, היא זכתה לכבוד נדיר של הלוויה ממלכתית. היא קבורה בבית הקברות דינס גרנג' בדבלין. היא העדיפה להיות מוכרת כ-Caitlín Bean Uí Chléirigh (קתלין, גב' קלארק), וכך כתוב על המצבה שלה. אחיינית-רבא שלה, הלן ליטון, ערכה את זיכרונותיה ופרסמה ספר ביוגרפיה אודותיה בשנת 1991.
לקריאה נוספת
- Revolutionary Woman: Kathleen Clarke 1878–1972, an autobiography edited by Helen Litton, O’Brien Press, 2008
קישורים חיצוניים
- ראיון עם קתלין קלארק – RTÉ Libraries and Archives
- תיקיית קתלין קלארק בספרייה העירונית של לימריק, אירלנד
- אוסף קתלין דיילי קלארק Clarke Papers and Collection of Thomas Clarke and Irish Political Materials בספריית ג'ון ג'יי. ברנס, בוסטון קולג'
- State Funeral For Kathleen Clarke 1972, הלוויה הממלכתית של קתלין קלארק, RTÉ Libraries and Archives
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 KATHLEEN CLARKE NÉE DALY – THE WOMEN OF 1916, Stair na hÉireann
- ^ 2.0 2.1 A Revolutionary Woman... KATHLEEN CLARKE, Stories from 1916
- ^ 3.0 3.1 Kathleen Clarke Dublin’s first woman Lord Mayor, Women's Museum of Ireland
- ^ WBTM-14 Kathleen Clarke, Dublin City Council
- ^ 5.0 5.1 Seven women who played a key part in 1916 and beyond, impacting on society, Sinead McCoole, Irish Examiner, February 22, 2016
- ^ McCoole, Sinead (2003) No Ordinary Women: Irish Female Activists in the Revolutionary Years 1900–1923. Dublin, The O'Brien Press p.157
- ^ The Widow: Kathleen Clarke, Gone but not Forgotten
- ^ "Ms. Kathleen Clarke". Oireachtas Members Database.
- ^ O'Sullivan, Donal (1940), The Irish Free State and Its Senate. London, Faber and Faber. pp.240-1
- ^ Eight Women of the Easter Rising The New York Times, March 16, 2016
- ^ General Election: 4 February 1948: Dublin North East, ElectionsIreland.org
- ^ "Relative rows over Rising commemorations echo 1966 war of words". The Irish Times.
