שון למס
שון למס, 1966 | |
לידה |
15 ביולי 1899 דבלין |
---|---|
פטירה |
11 במאי 1971 (בגיל 71) דבלין |
מדינה | אירלנד |
מקום קבורה | דינסגריינג', דבלין |
מפלגה | פיאנה פול |
בת זוג | קתלין יוז |
שון למס (באירית: Seán Francis Lemass ; 15 ביולי 1899 –11 במאי 1971) היה אחד המדינאים הבולטים של אירלנד במאה ה-20. הוא כיהן כטישך (ראש הממשלה) בין השנים 1959 – 1966.
כמי שהשתתף במרידת חג הפסחא, במלחמת העצמאות האירית ובמלחמת האזרחים האירית, נבחר למס לראשונה לדאל אירן, הפרלמנט האירי מטעם מפלגת שין פיין בבחירות של 1924 וכיהן כחבר פרלמנט עד 1969. הוא היה בין החברים המייסדים של מפלגת פיאנה פול ב-1926 וכיהן כשר התעשייה והמסחר, כשר האספקה וכטנשטה (סגן ראש הממשלה) ברצף של הממשלות מטעם מפלגתו.[1]
מקובל להתייחס ללמס כאביה של אירלנד המודרנית, בעיקר עקב מאמציו לקידום התעשייה, בהבאת השקעות חוץ למדינה ובחיזוק הקשרים הקבועים בין אירלנד לבין השוק האירופי המשותף.
ראשית חייו
ג'ון פרנסיס למס נולד בבליבראק (Ballybrack) שבמחוז דבלין, לפני שמשפחתו עברה לגור במרכז העיר דבלין.[2] הוא היה ילדם השני מתוך שבעה של ג'ון ופרנסס למס. בחוג המשפחה שונה עד מהרה שמו לג'ק ובסופו של דבר, לאחר 1916 הוא העדיף להיקרא בשם שון (Seán). בבית הספר בו התחנך הוא תואר כשקדן והמקצועות בהם הוא הצטיין היו היסטוריה ומתמטיקה.
אחד מחבריו של למס לספסל הלימודים היה הקומיקאי האירי הידוע ג'ימי או'דאה (Jimmy O'Dea). חבר נוסף שלו בתקופת נערותו היה הכדורגלן טום פרקוהרסון (Tom Farquharson), שלימים שיחק כשוער של קארדיף סיטי. בינואר 1915 שוכנע למס להצטרף למתנדבים האירים (Irish Volunteers). מראהו הבוגר הבטיח שהוא יתקבל ללא כך בעיה, שכן הוא היה אז רק בן 15 וחצי. למס נעשה לחבר בפלוגה של הגדוד השלישי של בריגדת דבלין. שליש הגדוד היה איימון דה ואלירה, לימים ראש ממשלת אירלנד ונשיאה. כשהיו בטיול בהרי דבלין במהלך חג הפסחא של 1916 פגשו למס ואחיו נואל את שני בניו של הפרופסור אאוין מקנייל (Eoin MacNeill). השניים סיפרו להם על מרידת חג הפסחא שהתחוללה אז בעיר. ביום רביעי, ה-25 באפריל, הורשו שון ונואל למס להצטרף למתנדבי חיל המצב שהוצבו בבית הדואר המרכזי בדבלין. שון למס צויד ברובה ציד והוצב על הגג. הוא גם היה מעורב בקרב שהתחולל ברחוב מור. בכל אופן, ביום שישי הסתיימה המרידה בכישלון וכל המעורבים נכלאו. למס הוחזק במאסר במשך חודש ועקב גילו הצעיר שוחרר. בעקבות שחרורו רצה אביו ששון ימשיך בלימודיו.
מות אחיו של למס
שלושה מאחיו של שון למס מתו בצעירותם. כאשר הוא היה בן 16 הוא הרג את אחיו התינוק הרברט, שהיה אז בן 22 חודשים, בתאונת אקדח. אחיו הגדול נואל, שהיה ממתנגדי האמנה האנגלו אירית, נחטף ונרצח ב-1923. אח נוסף, פטריק, מת בנסיבות טבעיות בגיל 19.
מלחמת העצמאות האירית
לאחר מרידת חג הפסחא, נשאר למס פעיל במסגרת המתנדבים האיריים וביצע מספר התקפות חמושות. עד לנובמבר 1920, הוא היה פעיל במסגרת זו באופן חלקי. באותו חודש, בשיאה של מלחמת העצמאות האירית, 12 חברים בבריגדה של דבלין של הצבא האירי הרפובליקני השתתפו בהתקפה על סוכנים בריטים שחיו בדבלין, ששמותיהם וכתובותיהם הגיעו לידיו של מייקל קולינס מרשת המרגלים שלו.
הקבוצה הייתה תחת הנהגתו של קולינס. שמות חבריה שביצעו את הפעולה בבוקרו של ה-21 בנובמבר 1920 לא נחשפו עד לפרסומו של ספר על ההיסטוריה של הצבא האירי הרפובליקני ב-1970. למס זוהה כאחד מהם. הקבוצה הרגה 14 סוכנים בריטים ופצעה חמישה סוכנים שהשתייכו לכנופיית קהיר. יום זה נודע כיום ראשון העקוב מדם (אין להתבלבל בינו לבין יום ראשון העקוב מדם שאירע ב-1972). בדצמבר 1920 נכלא למס.
הפעילות נגד האמנה האנגלו-אירית
בדצמבר 1921, לאחר חתימתה של האמנה האנגלו אירית, שוחרר למס. הוא התמנה להיות קצין האימונים למשך זמן מה. במהלך העימותים על האמנה, הוא היה חלק מהמיעוט של האנשים שהתנגדו לאמנה יחד עם דה ואלירה. כאות מחאה, פרשו כל המתנגדים מהפרלמנט. במלחמת האזרחים האירית שבאה לאחר מכן, למס היה שני בסולם הפיקוד לאחר רורי או'קונור כאשר הקבוצה צרה על מבנה בית המשפט העליון של אירלנד. עם פרוץ מלחמת האזרחים נכבש הבניין לבסוף ותחת הלחץ של הבריטים, הפגיזו אותו כוחות המדינה החופשית ב-28 ביוני 1922. כתוצאה מכך, התחולל קרב בדבלין בין תומכי האמנה האנגלו-אירית לבין מתנגדיה. בית המשפט נכנע לאחר שני ימי הפגזות ובכל אופן, למס נמלט עם ארני או'מיילי ועם אחרים לבלסינגטון. מאוחר יותר הם שבו לדבלין ונאסרו שוב. הוא שוחרר מתוך רחמים לאחר מותו של אחיו נואל באוקטובר 1923. ב-18 בנובמבר 1924 נבחר למס לראשונה מטעם השין פיין כחבר בפרלמנט.[3]
חיים אישיים
ב-24 באוגוסט 1924 נשא למס לאישה את קתלין יוז (Hughes) למורת רוחם של הוריה. החתונה נערכה בכנסיית השם הקדוש שבדבלין. ג'ימי או'דאה, הקומיקאי הידוע שהיה חברו הטוב של למס, היה השושבין.
שון וקתלין הביאו לעולם ארבעה ילדים: מורין, פגי, נואל ושילה. מורין למס נישאה לימים ליורשו של אביה כמנהיג פיאנה פול ולימים ראש הממשלה, צ'ארלס הוהי.
פיאנה פול
ב-1926 שאף איימון דה ואלירה, בתמיכתו של למס, לשכנע את שין פיין לסגת מסירובה להכיר בקיומה של מדינת אירלנד החופשית ובלגיטימיות של הפרלמנט האירי ולסרב לתפוס את המושבים בפרלמנט שהם זכו בהם בבחירות. בכל אופן, המאמצים לא נשאו פרי ובמרץ 1926, דה ואלירה ולמס פרשו מהמפלגה.
בנקודת זמן זו, שקל דה ואלירה לפרוש מהחיים הציבוריים, החלטה, שלו הייתה מתקבלת, הייתה משנה את כל מהלך ההיסטוריה של אירלנד. היה זה למס שעודד את דה ואלירה להישאר וליצור מפלגה פוליטית חדשה. במאי, בסיועם של ג'רלד בולנד ושל למס, החל דה ואלירה לרקום תוכניות להקמת מפלגה. מפלגה זו נודעה בשם פיאנה פול (באירית: המפלגה הרפובליקנית). למס נסע ברחבי אירלנד כדי לגייס תמיכה למפלגה החדשה. רבים מחברי הפרלמנט לשעבר מטעם שין פיין שוכנעו להצטרף. המפלגה החדשה התנגדה באופן תקיף לחלוקתה של אירלנד אך הכירה דה פקטו בקיומה של מדינת אירלנד החופשית. היא התנגדה לקיומה של שבועת האמונים (Oath of Allegiance), פעלה לביטולה והודיעה כי חבריה לא יתפסו את מקומם בפרלמנט אם השבוע לא תבוטל. רציחתו על ידי הצבא האירי הרפובליקני של קווין או'היגינס, סגן נשיא המעצה המנהלת (סגן ראש הממשלה), הובילה להעברתו של חוק שדרש ממועמדים לפרלמנט, להישבע, שבמקרה שיבחרו, הם ישבעו את שבועת האמונים וסירוב לעשות כן יגרום להסרת מועמדותם.
מתוך חשש שהוא יפסל באופן חוקי מלהישאר בעולם הפוליטיקה, נשבע לבסוף דה ואלירה את שבועת האמונים, בעודו טוען שהוא פשוט חתם על פיסת נייר כדי לממש את זכותו להיות חבר בפרלמנט וכי הוא לא ממש נשא את השבועה. ב-11 באוגוסט 1927 כשהם חותמים על נוסח השבועה בפני נציגו של המושל הכללי של מדינת אירלנד החופשית, נכנסו כל חברי פיאנה פול שנבחרו בבחירות לפרלמנט.
שר התעשייה והמסחר
ב-1932 עלתה מפלגת פיאנה פול לשלטון במדינה החופשית וכך החלו 16 שנים בהם החזיקה בהגה השלטון. המפלגה, שב-1929 הגדיר אותה למס כ"מפלגה חוקתית קמעה", הובילה כעת את מדינת אירלנד החופשית, מדינה שדה ואלירה ולמס לחמו במלחמת האזרחים כדי להכחיד אותה עשור קודם לכן. דה ואלירה מינה את למס כשר התעשייה והמסחר, אחד המשרדים החשובים ביותר במועצה המנהלת (הממשלה) ובתפקיד זה הוא החזיק בכל הממשלות של דה ואלירה. ללמס היו שתי משימות לא קלות של פיתוח התעשייה האירית ולשכנע את משרד האוצר לקדם את מעורבות המדינה בתעשייה. למרות השפל הגדול, פתחו למס ודה ואלירה במלחמת סחר שנמשכה מ-1933 ועד 1938 וגרמה לנזק רציני ולקשיים לכלכלה האירית ולתעשיית הבקר. ב-1933 הקים למס בנק לתעשייה כדי לאפשר את ההשקעות בפיתוח התעשייתי, על רקע השפל הגדול התייבשו מקורות ההשקעה. כמה חברות שהיו בבעלות חלקית של המדינה הוקמו גם הן. בין השאר הוקמו חברת הסוכר האירית כדי לפתח את תעשיית סלק הסוכר, מועצת פיתוח תעשיית הכבול וחברת התעופה האירית אייר לינגוס. שנים לאחר מכן תיאר למס את אייר לינגוס כהישג שגרם לו את הגאווה הגדולה ביותר. יוזמות אלו עזרו ליצור מיומנויות ניהול באירלנד, על רקע זה שרבים בעלי כישורים אלו העדיפו להגר.
השוק האירי היה עדיין קטן מכדי שיתקיימו בו חברות רב-תכליתיות, כך שלמעשה לכל החברות בבעלות ממשלתית למחצה היה מונופול. בעוד שלמס התרכז בנושאים כלכליים, דה ואלירה התמקד בעיקר בעניינים חוקתיים, כשהוא מוביל את המעבר לחוקה החדשה של אירלנד ב-1937. בממשלה החדשה שקמה, הפך דה ואלירה להיות טישך, בעוד שלמס שירת בה שוב כשר התעשייה והמסחר.
שר האספקה
ב-1939 מונה למס לתפקיד שר האספקה בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה (שכונתה באירלנד "מצב החירום"). היה זה תפקיד חיוני עבור אירלנד, שבאופן רשמי הקפידה להיות ניטראלית.
על המדינה היה להשיג רמה חסרת תקדים של אספקה עצמית, והיה זה תפקידו של למס להבטיח זאת. הוטלה עליו המשימה הקשה לארגן את מקורות האספקה המדולדלים. ב-1941, הוקמה חברת הספנות האירית כדי לשמור על נתיב אספקה חיוני למדינה. יחד עם זאת, נותרו גז, נפט וכמה מוצרי מזון, בכמויות מצומצמות. ב-1945 החליט דה ואלירה לבחור בלמס לתפקיד הטנשטה (סגן ראש הממשלה) על פני חברים וותיקים יותר בקבינט, כדי שיחליף בתפקיד את שון או'קלי שנבחר לתפקיד הנשיא.
באופוזיציה
לאחר מלחמת העולם השנייה שאף למס לקבל סיוע במסגרת תוכנית מרשל, בדמותם של 100 מיליון דולר שהוצאו בעיקר על רשת הכבישים. ההגירה מחוץ לאירלנד המשיכה, בעיקר לבריטניה. למרות שיעור הילודה הגבוה, המשיכה אוכלוסיית הרפובליקה לקטון עד לשנות השישים.
ב-1948, בין השאר עקב בידודה ההולך וגדל ועקב התגובה החריפה כנגד הצבא האירי הרפובליקני, הוקמה מפלגה רפובליקנית יריבה, משפחת הרפובליקה. מפלגת פיאנה פול איבדה מכוחה.
ממשלת האחדות הראשונה, שהייתה מורכבת ממפלגת פינה גייל, ממפלגת הלייבור, ממפלגת הלייבור הלאומית, ממשפחת האדמה, ממשפחת הרפובליקה ומאחרים, הורכבה בראשותו של מנהגי מפלגת פינה גייל, ג'ון קוסטלו. כשישב באופוזיציה, לקח למס חלק חשוב בארגון מחדש ובהתייעלות של פיאנה פול. כתוצאה מכך, וכן עקב המשבר הקואליציוני סביב לתוכנית האם והילד, חזרה פיאנה פול לשלטון עד מהרה.
חזרתה של פיאנה פול לשלטון ארעה ב-1951 כשהוקמה ממשלת מיעוט. למס שב לממשלה שוב כשר התעשייה והמסחר. הוא האמין שמדיניות כלכלית חדשה נחוצה, אך דה ואלירה התנגד לכך. שר האוצר, שון מקאנטי ניסה להתמודד עם המשבר במאזן התשלומים. הוא גם לא ראה בעין יפה את קיומה של מדינות כלכלית חדשה. ב-1954 נפלה הממשלה והוחלפה בממשלת האחדות השנייה.
במשך ארבע השנים הבאות רותק למס לספסלי האופוזיציה. ב-1957, הכריז דה ואלירה, שהיה אז בן 72, שבכוונתו לפרוש, אך הוא היה נחוש בדעתו להיות ראש ממשלה פעם נוספת עד 1959, שנה שבה הייתה אמורה להסתיים תקופת כהונתו של נשיא אירלנד. למס שב לממשלה כסגן ראש הממשלה וכשר התעשייה והמסחר. ב-1958 יצאה לדרך התוכנית הראשונה לפיתוח כלכלי. דה ואלירה אכן נבחר לנשיא ב-1959 וסיים את תפקידיו כמנהיג פיאנה פול וכראש הממשלה.
ראש הממשלה
ב-23 ביוני 1959 נבחר שון למס לתפקיד ראש הממשלה על פי הצבעה של הפרלמנט. רבים תהו אם פיאנה פול תשרוד ללא דה ואלירה כמנהיגה. בכל אופן, למס השיג במהרה שליטה על המפלגה. למרות שהוא היה אחד ממייסדיה, הוא היה רק בן 59, צעיר ב-17 שנים מדה ואלירה שהיה בעת ההיא עיוור כמעט לחלוטין.
הנהגה פוליטית חדשה
חילופי הגברי בפיאנה פול לוו גם בתהליך דומה בפינה גייל, שבה החליף ג'יימס דילון את ריצ'רד מולקיי (Mulcahy), שפרש גם הוא ב-1959 ובמפלגת הלייבור ירש ברנדן קוריש את מקומו של ויליאם נורטון ב-1960. דור של מנהיגים ששלט בשמי הפוליטיקה האירית במשך שלושה עשורים פינה את מקומו על במת ההיסטוריה.
למס יזם מספר שינויים בקבינט. לזכותו ניתן לזקוף את חילופי הדורות בקרב הפוליטיקאים המקצועיים. צעירים כמו, בריאן לינהן, צ'ארלס הוהי, פטריק הילרי ומייקל היליארד, מונו על ידי למס לתפקידים המיניסטריאליים הראשונים שלהם ושרים שהצטרפו לממשלה בתקופתו של דה ואלירה, כמו ג'ק לינץ', ניל בלאני, וקווין בולנד, קודמו על ידי למס לתפקידים בכירים יותר. במקביל, כמה חברים מהדור הוותיק, פרש מפוליטיקה במהלך תקופתו של למס. ב-1965 היה פרנק אייקן השר היחידי בממשלה שנות מתקופתו של דה ואלירה והיחידי מדור המייסדים של המפלגה שנותר בממשלה גם לאחר שלמס סיים את תפקידו כראש ממשלה ופרש מהפרלמנט.
מדיניות כלכלית
למס נהג לסכם את משנתו הכלכלית על ידי ציטוט שנהג לומר לעיתים קרובות: "גאות מרימה את כל הסירות". כוונתו הייתה ששיגשוג הכלכלה האירית יועיל הן לעשירים והן לעניים.
התוכנית הראשונה להתרחבות כלכלית
למרות שהספר הלבן (מסמך מדיניות) שכותרתו הייתה "התפתחות כלכלית" פורסם לראשונה ב-1958 בתקופת ממשלתו האחרונה של דה ואלירה, המלצותיו העיקריות הניחו את הבסיס להתרחבות הכלכלית שאומצה על ידי למס כמדיניות ממשלתית עם תחילת כהונתו כראש ממשלה ב-1959.
התוכנית, שהייתה פרי יוזמתו של הכלכלן ט.ק. וויטקר, כללה צעד להתרחקות מהמדיניות הפרוטקציוניסטית שהייתה נהוגה מאז שנות השלושים. הקלות מס ומענקים ניתנו לחברות זרות שחפצו להקים עסקים באירלנד. התוכנית התירה גם הוצאתם של 220 מיליון ליש"ט מכספי המדינה לצורך השקעה בפיתוח הלאומי.
בעקבות הצגתה של תוכנית זו, הגיעה מדיניות הפרוטקציוניזם לקיצה וחוק השליטה על היצרנים (Control of Manufacturers Act) שהיה קיים מאז 1932, שחוקק ביוזמתו של למס עצמו, בוטל גם הוא. יישום התוכנית בקנה אחד עם תנאי מסחר נוחים, תרם לאהדה הציבורית כלפיה. יחד עם זאת, הנהגתו של מס המחזור על ידי הממשלה בשיעור של 2.5% ב-1963, הזיק למעמדה הפוליטי, ובבחירות הביניים של אותה שנה ירד הרוב שלה בפרלמנט ליתרון של מושב אחד בלבד. אך עם תחילת של שנת 1964, סבב נוסף של בחירות ביניים עמד בסימן עליה בפופולריות של הממשלה. במשך חמש השנים הבאות, ירד שיעור האבטלה בשליש, ההגירה הצטמצמה משמעותית ובפעם הראשונה מאז רעב תפוחי האדמה הגדול, נרשם גידול באוכלוסייה. המגזר החקלאי היה היחידי שנכשל במסגרת התוכנית.
המדיניות הפרוטקציוניסטית הוצעה לראשונה לדה ואלירה על ידי למס עצמו במסמך שכתב ב-1930-1929 ואומצה בעת השינוי בממשלה של 1932. מהלך זה הרחיק את אירלנד מכלכלה חופשית בשנות השלושים ובשנות השישים הוחזר הגלגל לאחור על ידי למס. היה זה משגה שהשפיע על הגירתם של אלפי אירים, שיצאו מחוץ למעגל המצביעים.
התוכנית סללה כאמור את הדרך לכלכלה חופשית. בשנת 1960 חתמה אירלנד על הסכם גאט"ט, הסכם כלל עולמי להורדת מחירים. ב-1961 הגישה אירלנד, ללא הצלחה, בקשה להתקבל כחברה שוק האירופי המשותף. כישלון זה היה האכזבה הגדולה ביותר של למס כראש ממשלה. בסופו של דבר הצטרפה אירלנד לשוק המשותף ב-1973, שנתיים לאחר מותו של למס.
התוכנית השנייה להתרחבות כלכלית
התוכנית השנייה יצאה לדרך ב-1963, עם יעדים שאפתניים אף יותר. במיוחד התמקדה המדיניות על ההוצאה על החינוך, שהוכפלה ועל יעדי ייצור גדולים עבור תעשיית החלב. המגזר החקלאי, שנחל כישלון בתוכנית הראשונה, נכשל גם הפעם. התוכנית השנייה הופסקה ב-1967 לאחר שלמס סיים את תפקידו כראש ממשלה וכשהוכח שמטרותיה היו רחוקות מהשגה.
שינוי חברתי
כתוצאה מתוכניות ההתרחבות הכלכלית, חל גידול בתהליכי העיור והתיעוש. גידול ברווחה הוביל את החברה האירית הרחק מההסתגרות ומהשמרנות. דבר זה התאפשר בין השאר עקב הקמתה של תחנת הטלוויזיה הממלכתית ב-31 בדצמבר 1961. לתוכניות טלוויזיה כמו The Late Late Show ותוכניות שיובאו מארצות הברית ומבריטניה, הייתה השפעה מעמיקה על השינוי בגישה. נושאים כמו אמצעי מניעה, הכנסייה הקתולית, וגירושין, נדונו באופן פתוח באופן שהדורות הקודמים לא העלו על דעתם. הדוגמטיות של האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה וועידת הוותיקן השנייה, תרמו גם הם לשינוי הגישה בקרב האירים הקתולים.
ב-1963 התקיים הביקור הראשון של נשיא ארצות הברית באירלנד. ג'ון פיצג'רלד קנדי, שהיה נינו של מהגר אירי, הגיע לביקור ממלכתי. נראה היה שביקורו סימל עידן חדש בהיסטוריה של אירלנד. במהלך ביקורו, ביקר קנדי קרובי משפחה רחוקים במחוז ווקספורד וכן בדבלין, בקורק ובלימריק. קנדי אמר מאוחר יותר שביקור בן ארבעת הימים באירלנד היה אחד מאלה שהסבו לו הנאה מרובה. קנדי הזמין לאחר מכן באופן אישי את למס לבקר בוושינגטון די. סי. באוקטובר באותה שנה. חודש לאחר מכן נרצח הנשיא הצעיר.
ב-1965 פורסם דוח חדש שנקרא "השקעה בחינוך". לאחר יותר מארבעים שנות עצמאות, הדוח הציג מערכת שלא בוצעו בה כל שינויים. למס מינה מספר אנשים צעירים ואינטליגנטים לתפקיד שר החינוך, כולל פטריק הילרי וג'ורג' קולי. בתקופת כהונתם של שניים אלו החל סוף סוף תהליך שינוי איטי. יחד עם זאת, השינוי המשמעותי ביותר הגיע ב-1966, כאשר לתפקיד שר החינוך מונה דונו או'מיילי. זמן קצר לאחר מינויו הוא הכריז שהחל מ-1969, כל תלמידי בתי הספר מחטיבות הביניים ומעלה, יהיו פטורים משכר לימוד ויזכו להסעות ללימודים.
צפון אירלנד
כישלונו של ניסיון מתקפת גבול בשנות החמישים שבמסגרתו ניסה הצבא האירי הרפובליקני למגר את השלטון הבריטי בצפון אירלנד ועלייתו לשלטון של שון למס, בישרו מדיניות חדשה כלפי צפון אירלנד. למרות שלמס היה רפובליקני נאמן והתנגד לחלוקתו של האי האירי, עם תחילת כהונתו כראש ממשלה, הוא מיתן באופן משמעותי את דעותיו והכיר בכך שהחלוקה תבוטל בעתיד הנראה לעין ושלטובתה של הרפובליקה עדיף להסיר את הנושא מסדר היום. למס החליש את כוחם של הלאומנים ומתנגדי החלוקה שעשו מעט כדי לקדם את הנושא במשך ארבעת העשורים הקודמים. ועדיין, כל עוד בזיל ברוק כיהן כראש ממשלת צפון אירלנד, הייתה תקווה מועטה להתפייסות.
בכל אופן, ב-1963, ירש את ברוק בתפקיד טרנס או'ניל, שהיה צעיר עם ראייה פרגמטית יותר. שנים רבות לפני כן הוא הצהיר בראיון עיתונאי כי אם יבחר לתפקיד, הוא מקווה שיוכל להיפגש עם למס. התפתחה ידידות בין גורמים מקורבים לשני האישים שהובילה לסדרת מגעים חשאיים ושכתוצאה מהם הזמין או'ניל את למס לביקור בבלפאסט.
ב-14 בינואר 1965 נסע למס לביקור חשאי בבלפסט. העיתונות ואפילו חברי הקבינט, לא יודעו בדבר הביקור עד לרגע האחרון. הביקור גרם לרגשות מעורבים בצפון, אך יחד עם זאת, באירלנד עצמה הביקור נתפש כסימן לכך ש"המלחמה הקרה של אירלנד" הסתיימה, או שלכל הפחות התחוללה הפשרה. למס הזמין בפברואר אותה שנה את אוניל לדבלין. שני המנהיגים דנו בשיתוף פעולה בין שתי המדינות בתחומים הכלכליים כמו: שירותים מקומיים, מערכת הדרכים, ביוב, חקלאות, כולל הוצאתה של צפון אירלנד מהמכסה הבריטית לייבוא החמאה מאירלנד, מכס, וייצוג כלל אירי באירועי ספורט בינלאומיים.
הפגישה בישרה את תחילתו של עידן חדש (אם כי קצר ימים) של אופטימיות, שבאה לביטוי בעיקר באירלנד. יוניוניסטים קיצוניים בהנהגתו של איאן פייזלי המשיכו להתנגד לכל דיון עם הרפובליקה האירית ואפילו יוניוניסטים מתונים חשו שקיומם של האירועים לציון יובל למרידת חג הפסחא, שהתקיימו ב-1966, פוגעים בהם. תחילתה של המערכה למען זכויות האדם וסירובם של היוניוניסטים להכיר בו, הביאו את עידן האופטימיות לקיצו ולתחילתן של הצרות ב-1969, שלוש שנים לאחר שלמס סיים את תפקידו כראש ממשלה.
מדיניות חוץ
תקופת כהונתו של למס כראש ממשלה עמדה בסימן התפתחויות משמעותיות במדיניות החוץ האירית. במשך כל תקופה זו כיהן פרנק אייקן כשר החוץ. באו"ם הוביל אייקן עמדה עצמאית ותמך בקבלתה של סין לארגון, למרות הפגנות נרחבות בארצות הברית. כמדינה שהתקבלה לאו"ם רק ב-1955, לקחה אירלנד תפקיד מרכזי בארגון וב-1962 היא הייתה חברה במועצת הביטחון, גינתה את התוקפנות הסינית בטיבט ותמכה בהגבלת נשק גרעיני. אחד הסוגיות העיקריות בתחום מדיניות החוץ שעלו בתקופת ממשלת למס היה הוויכוח על הנייטרליות האירית.
למס היה תמיד ספקן בנוגע להמשך הנייטרליות, במיוחד בהקשר להיותה של אירלנד חלק מהשוק האירופי המשותף. אייקן תמך הרבה יותר בעמדה עצמאית נייטרלית. ב-1960 יצאו חיילים מצבא אירלנד לקונגו במסגרת כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות. במהלך משימה זו נהרגו תשעה חיילים אירים.
בעוד שאייקן היה באו"ם, למס מילא תפקיד חשוב בהפעלת הלחץ לצירופה של אירלנד כחברה בשוק האירופי המשותף ונושא זה היה הציר המרכזי של מדיניות החוץ האירית בשנות השישים.
פרישה
ב-1966 ציינה אירלנד 50 שנה למרידת חג הפסחא. החגיגות נתפסו על ידי חוגים מסוימים כחבלה בתוצאות העבודה המשותפת שהתנהלה בפגישות שבין למס ואוניל. איימון דה ואלירה זכה בבחירות לנשיאות, שנערכו פחות מחודשיים לאחר החגיגות, בזכות יתרון של אחוז אחד בלבד, לאחר שהוא לקח חלק מרכזי בחגיגות אלו. בנובמבר 1966 הודיע למס על החלטתו לפרוש מתפקידיו כמנהיג פיאנה פול וכראש הממשלה.
ב-10 בנובמבר, הוא הודיע על החלטתו זו באופן רשמי לפרלמנט. באותו יום החליף אותו בתפקידו ג'ק לינץ'. לינץ' היה ראש הממשלה האירי הראשון שלא צמח בתקופת מלחמת העצמאות האירית. למס, ששירת את ארצו במשך חמישים שנה, פרש כעת לספסלים האחוריים של הפרלמנט. הוא המשיך לכהן כחבר פרלמנט עד 1969.
מותו
במהלך השנים האחרונות להיותו ראש הממשלה, החלה בריאותו של למס להתרופף. הוא היה מעשן מקטרת כבד במשך כל חייו ועישן כמעט פאונד של טבק לשבוע בשנות חייו האחרונות. בעת פרישתו עלה החשש שהוא חלה בסרטן, אך השערה זו הופרכה מאוחר יותר. בפברואר 1971, בעת שנכח במשחק רוגבי, חש למס ברע. הוא הובהל לבית החולים ומאוחר נאמר לו על ידי רופאו שאחת מריאותיו קרסה.
ב-11 במאי 1971 מת שון למס בבית החולים האוניברסיטאי בדבלין כשהוא בן 71. הוא נקבר בהלוויה ממלכתית ונטמן בבית הקברות שבדינסגריינג' (Deansgrange) שבדרום דבלין.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ראשי ממשלת אירלנד | ||
---|---|---|
|
23063109שון למס