פטריק פירס
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ביטחונית ריקה. פטריק הנרי פירס (באירית: Pádraig Anraí Mac Piarais.באנגלית: Patrick Henry Pearse, או Pádraig Pearse; 10 בנובמבר 1879 – 3 במאי 1916), היה מורה, משורר, סופר, עורך דין ופעיל פוליטי לאומני אירי. הוא היה המפקד העליון של מרד הפסחא באירלנד בשנת 1916, והוצא להורג על ידי הבריטים יחד עם מנהיגים אחרים של המרד, והפך בעיני רבים לסמל של המאבק על עצמאות אירלנד.
תחילת דרכו
פטריק פירס נולד בדבלין ברחוב גרייט ברנסוויק, הקרוי כיום רחוב פירס (Pearse Street) על שמו ועל שם אחיו וילי.[1] אביו, ג'יימס פירס, שהיה שייך לדת היוניטרית, הגיע לאירלנד מבירמינגהאם שבאנגליה, והקים עסק סיתות מצליח, והמשפחה חייתה בנוחות של מעמד הביניים.[2] אימו הייתה בת למשפחה אירית, והשפה המדוברת בביתה הייתה אירית. אביה היה מתומכי תנועת "אירלנד הצעירה" בשנת 1848, והיה חבר באחווה הרפובליקנית האירית.[3]
אביו היה אוטודידקט, ופירס גדל מוקף בספרים. הוא גם אימץ פוליטיקה רדיקלית מגיל צעיר, וסיפר כיצד היה מתפלל לאלוקים למען שחרורה של אירלנד מהבריטים, ומבטיח שיקדיש למאבק זה את חייו.[4] לאביו היו שני ילדים מנישואים קודמים, אמילי וג'יימס, ומנישואיו השניים, למרגרט בריידי, נולדו האחים וילי ופטריק פירס. את חינוכו המוקדם קיבל בבית הספר של "האחים הנוצריים", שם גם פיתח אהבה גדולה לשפה האירית.
הוא הצטרף לתנועת התחייה האירית, שביקשה להשיב את השפה והתרבות אותן ניסו הבריטים להשכיח במדיניות מכוונת, לפיה היה מותר ללמד בבתי הספר רק אנגלית, ויצירות אנגליות. פירס האמין כי הדרך לגיבוש הזהות והלאומיות האירית עוברת דרך השפה[5] . הוא החל ללמד אירית[6], וב-1908 פתח בית ספר דו-לשוני, בו למדו התלמידים באירית ובאנגלית.
בגיל 23 החל לערוך את An Claidheamh Soluis ("חרב האור"), בטאונה של "הליגה הגאלית, הארגון המרכזי של התחייה האירית. בדצמבר 1913 הושבע פירס לארגון ה-IRB, האחווה האירית הרפובליקאית. הארגון פעל למען סיום השלטון הבריטי באירלנד והחלפתו ברפובליקה אירית.
גיבורי צעירותו של פירס באו מהפולקלור האירי, אך כשהגיע לשנות ה-30 לחייו החל להתעמק בסיפוריהם של גיבורי המאבק הרפובליקני האירי, דוגמת חברי האירים המאוחדים תאובלד וולף טון ורוברט אמט. השניים היו פרוטסטנטים, אך את ההשראה למרידת 1916 שאב פירס הקתולי האדוק מהם.
ב-1900 השלים תואר BA בשפות מודרניות, ובהן אנגלית, אירית וצרפתית, באוניברסיטה המלכותית של אירלנד. באותה שנה הוסמך כבריסטר.[7] הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ב-1901, אך טען בפני בית המשפט רק במקרה אחד, של המשורר ניל מקברייד, אשר הואשם בכך ששמו מופיע בכתב "בלתי קריא" על פני עגלתו – כלומר, בשפה האירית, שהוצאה מהחוק. הוא הפסיד במשפט, אך המקרה הפך לסמל של המאבק האירי. על פסק הדין כתב פירס בטורו בעיתון ש"בפועל, הייתה זו קביעה שאירית היא שפה זרה על אותו משקל של יידיש".[8]
סנט אנדה
פירס היה לאומן תרבותי, והאמין ששפה היא מהותית לזהותה של אומה. הוא טען שמערכת החינוך האירית מגדלת ילדים להיות אזרחים בריטיים טובים, או לדבריו – אירים ממושמעים, וביקש להציע חלופה למערכת זו. יחד עם חבריו לתנועת התקומה האירית, הוא דירג את הצלתה של השפה האירית מהכחדה כערך עליון בסדרי העדיפויות הלאומיות, והוא האמין שהמפתח להצלת השפה היא מערכת חינוך נאותה. לפיכך, הוא פתח ב-1908 בית ספר דו-לשוני לבנים, סנט אנדה (Scoil Éanna), ברנלה, פרוור של דבלין. הלימודים נערכו באנגלית ובאירית. כעבור שנתיים עבר בית הספר לרתפרנהם אשר בדרום דבלין.
בעזרתם של תומאס מקדונה, אחיו הצעיר וילי, אמו מרגרט, ושתי אחיותיו, בית הספר הוכח כהצלחה. לפיכך, פתח פירס גם בית ספר דומה לבנות, סנט איטה.[9]
אך המיקום החדש, בבית אחוזה מוקף חורשות, גרר גם בעיות כספיות לבית הספר, ופירס נכנס לחובות. בפברואר 1914 הוא יצא למסע גיוס כספים בארצות הברית, וכך הצליח להבטיח את המשך קיומו של בית הספר.
המתנדבים האירים ושלטון עצמי
ב-1912, הציע ג'ון רדמונד, מנהיג המפלגה הפרלמנטרית האירית, אשר הייתה המפלגה המייצגת בבית הנבחרים הבריטי, הביא את הממלכה המאוחדת לכדי התחייבות לחוקק חוק שלטון עצמי באירלנד. פירס, כמו רפובליקנים אחרים, קיבל את ההחלטה ברגשות מעורבים. הוא היה אחד מארבעת הדוברים בהפגנה המונית למען שלטון עצמי שהתקיים בדבלין, יחד עם רדמונד, ג'וזף דוולין – חבר פרלמנט ומנהיג הלאומנים הצפוניים, ואוון מקניל – מנהיג בליגה הגאלית. פירס נאם באירית, והצהיר ש"עם מספיק אומץ, יש לנו מה להרוויח; אך יוזהרו האנגלים, שאם יבגדו בנו שוב, תהיה מלחמה אדומה ברחבי אירלנד".[10]
בנובמבר 1913 הוזמן פירס לאספת ההקמה של המתנדבים האירים, ארגון שקם בתגובה להקמת כוח המתנדבים מאלסטר אשר נלחמו בעד השלטון הבריטי. מטרת הארגון הייתה "לשמר ולהבטיח את הזכויות והחירויות המשותפות לכל תושבי אירלנד".[11]
חוק השלטון העצמי לא עבר בפרלמנט, אך באופן שהבטיח דחייה למועד מאוחר יותר, ולא את עצירתו. אחר כך הוא אושר, אך פריצת מלחמת העולם הראשונה דחתה שוב את השמתו.
בינתיים, ג'ון רדמונד ניסה להשתלט על המתנדבים האיריים, מתוך חשש שאלו יהוו איום ל"סמכות הלאומית" שלו. למרות התנגדות מצד האחווה הרפובליקנית האירית, הוועדה המנהלת של המתנדבים הצביעה לחלוק עם רדמונד את המנהיגות, והוקמה ועדה משותפת לצורך זה. פירס היה בין המתנגדים, וכתב: "המנהיגים באירלנד כמעט תמיד נטשו את העם ברגעים קריטיים; ולפעמים אף מכרו אותם. תנועת המתנדבים ננטשה על ידי מנהיגיה."[12]
המתנדבים התפצלו עקב מחלוקת זו, וכן בשל סוגיית התמיכה בבעלי הברית במלחמה, ובמיוחד במאמצים הצבאיים של בריטניה. הרוב הלך עם רדמונד, שהאמין שתמיכה בבריטניה תבטיח את השלטון העצמי האירי. המיעוט עמד על שלו בהתנגדות לתמיכה בבריטים, ואף פעלו באופן מכוון נגד גיוס לצבא הבריטי.
האחווה האירית הרפובליקנית
.jpg)
בדצמבר 1913 הושבע פירס לארגון המחתרתי שקם חודש קודם, האחווה הרפובליקנית האירית (IRB). הארגון פעל למען סיום השלטון הבריטי באירלנד והחלפתו ברפובליקה אירית. פירס צורף למועצה הגבוהה של הארגון על ידי טום קלארק, והיה אחת מני רבים שהיו חברים גם ב-IRB וגם במתנדבים. כשמונה למנהל הארגון הצבאי של המתנדבים, הוא נהיה למתנדב הבכיר בין חברי ה-IRB, והשפעתו הייתה מרכזית בגיוס שארי המתנדבים אחר הפיצול האידאווגי לשורות ההתקוממות שבהתהוות. ב-1915 הוא מונה גם למועצה הגבוהה של ה-IRB, והיה חבר במועצה הצבאית הסודית שלה, שהייתה קבוצת הליבה אשר התחילה לתכנן התקוממות בעוד המלחמה מתנהלת באירופה.
ב-1 באוגוסט 1915 הוא נשא דברים בהלוויתו של המנהיג הפניאני[13] ג'רמיה או'דונובן רוסה. הוא היה המנהיג הרפובליקני הראשון אשר צולם כשהוא נואם. בסיום דבריו אמר:[14]
אויבינו חזקים, חכמים וזהירים; אבל, חזקים, חכמים וזהירים ככל שיהיו, אין הם יכולים לבטל את הניסים האלוקיים, שהבשילו בליבם של גברים צעירים את הזרעים שנזרעו על ידי צעירים מהדור הקודם. והזרעים שנזרעו על ידי הצעירים ב-1865 ו-1867[15] מבשילים בדרך נס היום. השליטים והמגינים על הכתר צריכים להיות מאוד זהירים אם הם רוצים להישמר מפני תהליכים כאלה. מעיין החיים בוקע מן המוות, ומקבריהם של גברים ונשים פטריוטים בוקעת אומה חיה... הם חושבים שהם הרגיעו את אירלנד. הם חושבים שהם קנו מחצית מאיתנו, והפחידו את המחצית השנייה. הם חושבים שהם צופים בכל מה שקורה... אבל, השוטים, השוטים, השוטים!...כל עוד אירלנד אינה חופשית לא יהיה שלום.
מרד הפסחא ומותו
ערך מורחב – מרידת חג הפסחא
כמה ימים לפני חג הפסחא ב-1916, הוציא פירס בשם ה-IRB פקודה לכל יחידות המתנדבים ברחבי אירלנד להתכונן לשלושה ימים של תמרונים החל מיום ראשון הפסחא, כסימן לתחילת ההתקוממות הכללית נגד הבריטים. כאשר אוון מקניל, רמטכ"ל המתנדבים, גילה שמתבצעת תוכנית ההתקוממות ללא סיוע בנשק מצד גרמניה, הוא ביטל את הפקודה באמצעות מודעה בעיתון, ואז יצאה פקודה של הרגע האחרון מצד ה-IRB להתקדם עם התוכנית – וכתוצאה, הגיעו למרידה עצמה מספר קטן מהמתוכנן של משתתפים.
כפרצה המרידה ביום שני של הפסחא, ב-24 באפריל 1916, היה זה פירס שהקריא את הצהרת הרפובליקה האירית מחוץ לבניין בית הדואר המרכזי, שם הקימו המורדים את מפקדתם. פירס היה גם המחבר העיקרי של ההצהרה, ונבחר כנשיא הרפובליקה.[16] לאחר שישה ימי לחימה, אבדות כבדות בנפש והרס רב, הכריז פירס על כניעה.
פירס נעצר על ידי הבריטים יחד עם עוד ארבעה עשר מחבריו למרד, בהם גם אחיו וילי. פירס והאחרים נדונו למוות בירייה. טום קלארק, תומאס מקדונה ופירס עצמו היו הראשונים שהוצאו להורג ב-3 במאי בכלא קילמיינהאם שבדבלין. פירס היה בן 36 במותו.
ג'ון מקסוול, מפקד הכוחות הבריטיים באירלנד, שיגר מברק לראש הממשלה אסקווית, עם המלצה לא להחזיר את גופותיהם של האחים פירס למשפחתם, באומרו: "הסנטימנטליות האירית תהפוך את קבריהם למקדשי מרטירים אליהם יעלו לרגל כל שנה, מה שיהפוך להפרעה מתמשכת בארץ זו". מקסוול גם מנע מאמו של פירס לקבל מכתב שכתב לה טרם הוצאתו להורג, וכן שני שירים שכתב ב-1 במאי 1916. הוא שלח לאסקווית גם עותקים של אלה, עם ההערה שחלק מהתכנים "מעוררים דחייה".
כתביו
פירס כתב סיפורים ושירים באירית ובאנגלית. הידועים מבין שיריו הם "The Mother", ("האם") "The Fool" ("השוטה"), "The Rebel" ("המורד") ו-"The Wayfarer" ("הנווד"). הוא גם חיבר מספר מחזות אלגוריים בשפה האירית, ביניהם The King, ("המלך") The Master ("האדון"), ו-The Singer ("הזמר"). בין סיפוריו הקצרים באירית נכללים Eoghainín na nÉan ("אוונין של הציפורים"), Íosagán ("ישו הקטן"), An Gadaí ("הגנב"), Na Bóithre ("הדרכים"), ו-An Bhean Chaointe ("האישה המקוננת").
את רעיונותיו בנושא חינוך הוא ריכז במסה "מכונת הרצח". הוא כתב מספר גדול של מאמרים ומסות פוליטיות, בין המפורסמים ביניהם "The Coming Revolution" ("המהפכה המתקרבת") ו-"Ghosts" ("רוחות").
מוניטין
בעיקר בשל החוזרים הפוליטיים שכתב בחודשים שלפני ההתקוממות, פירס נהיה מוכר כקול המרידה. בהמשך המאה ה-20, הפך פירס לדמות מופת עבור לאומנים אירים. הצבא האירי הרפובליקני החשיב עצמו כחלק ממורשתו של פירס.
כל בני משפחת פירס זכתה למוניטין כלאומנים מובילים: אמו, מרגרס פירס, שירתה כטאכטה דאלה (חברת דאל אירן, הפרלמנט האירי, בבית הנבחרים) וגם אחותו, מרגרט מרי פירס, שירתה כסנאטורית בשנאד ארין (הסנאט האירי).
מספר היסטוריונים ניסו לפענח את אישיותו של פירס והעלו תאוריות שונות לגביו, היות ובדרך כלל לא היה מגלה התלהבות רגשית כלפי הבריות.[17] היעדר תגובות רגשיות מצידו וחוסר בגרות שהפגין פוענחו על ידי הפסיכיאטרים מייקל פיצג'רלד ואנטואנט ווקר דווקא כתסמונת אספרגר.[18]
דבר אחד שידוע אודותיו זה שהוא התבייש בסטרביסמוס, מצב שגרם למצמוץ בעינו השמאלית, ולכן נטה להצטלם רק בפרופיל מצד ימין.[19]
מורשת והנצחה
על שמו
- בניינים, רחובות ומתקנים עירוניים
- הבניין בדרום דבלין ששימש כבית הספר של פירס, סנט אנדה, הוא כיום מוזיאון פירס
- רחוב פירס וככר פירס בדבלין נקראו על שמו ועל שם אחיו וילי בשנת 1926. רחוב פירס, לשעבר גרייט ברנסוויק, היה מקום הולדתם. רחובות פירס נמצאים גם בערים אתלון, בלינה, בנדון, קייהיר, קוואן, קלונקילטי, גורי, קילקני, קינסייל, מאונטמליק, מולינגר, נייגה, קריגטוהילל, וסטפורט וסאלינוגן.
- יש גם כבישים על שם פירס במחוז דניגול, בבאליפהן שבמחוז קורק (שם יש גם ככר ועוד רחובות על שמו), בריי, קוקסטאון (מחוז ויקלו), בעיר קורק, בקרנמור (מחוז סלייגו), דבלין, אניסקורתי (מחוז קרלו), לטרקני, לימריק, סלייגו, לונגפורד וטראלי.
- שדרות מגורים בשם פירס פארק קיימות בדרוהדה, דאנדוק, ארקלו, טראלי וטולמור. שדרות נוספות קיימות בקריקמקרוס, אניס, מרוויו (מחוז גגאלוויי), ומאלו (מחוז קורק).
- בטרנור יש גשר הנקרא על שמו, ויש פארק על שם שני האחים בראתפרנהאם, וכן אחד בדבלין.
- שמה של תחנת הרכב וסטלנד רוו שונה לפירס סטיישן ב-1966 על שם האחים פירס
- בשכונת באלימון בדבלין, נקרא על שמו של פירס המגדל הראשון שנבנה שם. מגדלי באלימון נבנו כחלק ממאמץ בשנות ה-60 לפתור את מצוקת הדיור הגדלה בדבלין, ונקראו על שם מהפכנים אירים. המגדלים נהיו ידועים לשמצה בתור "האסון התכנוני הגדול בהיסטוריה", שכן הם גרמו למצוקה חברתית וכלכלית גדולה לחיים בהם. המגדל נהרס ב-2004.[20]
- מוסדות חינוך
- הבית של משפחת פירס שם הקים לראשונה את בית ספרו הפך לבית ספר יסודי Lios na nÓg, שהוא "גאלסקול", בית ספר שמלמד בשפה האירית – חלק מתנועה קהילתית להחייאת השפה האירית
- בקרמלין, פרוור של דבלין, הוקם פירס קולג'
- במהלך מספר שנים הופעל בית ספר קיץ לשפה האירית, Colaiste an Phiarsaigh, בגווידור – מחוז דובר אירית במחוז דניגול
- ברוסמק יש בית ספר מקצועי המתנהל בשפה האירית, Gairmscoil na bPiarsach
- אולם ההרצאות המרכזי בבית הספר הצבאי האירי נקרא על שמו
- בספטמבר 2014 נפתח בית ספר תיכון על שם פירס, בו נערכים הלימודים בשפה האירית, סמוך למוזיאון פירס ברתפרנהאם
- בגלנמייר, שבמחוז קורק, יש את בית הספר דובר האירית המצטיין באירלנד, Coláiste an Phiarsaigh, שקרוי על שמו ופועל על פי עקרונותיו
- מועדוני ומתקני ספורט
יש מספר גדול של מועדוני ומתקני ספורט הקרויים על שמו, ביניהם קבוצות כדורגל, מגרשים, ומועדוני כדורגל בבלפסט, קורק, דרי, לימריק, ארמה, דניגול, דבלין, לונגפורד, דונדאלק, באליביי, רוסקומון, אניסקורתי, ויקלו, ואצטדיון בסולטהיל.
קיימים מספר כאלה גם מחוץ לאירלנד, השייכים לליגת הספורט הגאלית, ביניהם באוסטרליה (ויקטוריה), ניו זילנד (אוקלנד), סקוטלנד, אנגליה (יורקשייר, לונדון), וארצות הברית (שיקגו, דטרויט).
הנצחות ואירועים אחרים
- ב-1916 המלחין האנגלי ארנולד בקס חיבר פואמה טונאלית "לזכר פטריק פירס", אשר זכתה להופעה פומבית ראשונה ב-2008.[21]
- ב-1938, מועדון פטריק פירס בבלפסט נהרץ בפיצוץ.[22]
- על מטבע עשרה שילינג האירי, אשר נטבע ב-1966, הופיעה דמותו של פטריק פירס. זוהי המטבע האירית היחידה בהיסטוריה עליה הופיעה דמות מן ההיסטוריה או הפוליטיקה האירית.
- ב-1999, ביום השנה להכנסתו של פירס לאגודת המשוררים הקלטית "Gorsedd" בפסטיבל הפאן-קלטי "אייסטדפוד" בקארדיף שבוויילס (שם אימץ כ"שם משורר" את השם Areithiwr (ארתור)), נחשף לוח זיכרון בקונסוליה האירית בוויילס.[23]
- בולי דואר להנצחתו של פירס יצאו בשנים 1966, 1979, ו-2008.
- סניף לנסטר של האגודה האתלטית הגאלית חנכה ב-2016 מדליה על שמו, בהכרה בתפקידו כסגן נשיא מועצת החינוך של המחוז. המדליות מוענקות לשחקני הכדורגל וההרלינג המצטיינים כל שנה.[24]
קישורים חיצוניים
- The Murder Machine – המאמר המכונן של פירס על חינוך על פי שיטת מונטסורי (באנגלית)
- The Poetry of Pádraig Pearse – עבודותיו של פירס
- עבודותיו של פטריק פירס באתר LibriVox
הערות שוליים
- ^ Miller, Liam (1977). The noble drama of W.B. Yeats. Dublin: Dolmen Press. p. 33. ISBN 978-0-391-00633-1.
- ^ Stevenson, Garth (2006). Parallel paths: the development of nationalism in Ireland and Quebec. Montreal & Kingston: McGill-Queen's Press. p. 189. ISBN 978-0-7735-3029-4.
- ^ Patrick Pearse: Life. Ricorso, Bruce Stewart.
- ^ Crowley, Brian (2009). "'The strange thing I am': his father's son?". History Ireland. History Publications Ltd. נבדק ב-5 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Flanagan, Frank M., "Patrick H. Pearse", The Great Educators, March 20, 1995
- ^ אחד מתלמידיו היה הסופר ג'יימס ג'ויס, שפרש כעבור זמן קצר עקב סלידתו מהלאומנות האירית
- ^ Chronology of Pádraic Pearse
- ^ "Padraig Pearse, the cart and an old song book". Sparkle. 9 בספטמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Patrick Pearse" (PDF). The 1916 Rising: Personalities and Perspectives. National Library of Ireland. 2006. אורכב מ-המקור (PDF) ב-19 במאי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John Redmond’s finest hour, Chris Dooley, The Irish Times, Sep 19, 2015
- ^ Irish Volunteers founded in Dublin, Century Ireland
- ^ Padraig Pearse, Irish Volunteers
- ^ כינוי ללאומנים אירים
- ^ >OPW, The Office of Public Works, Dublin
- ^ התקוממות אירית נגד הבריטים באותה שנה
- ^ "Patrick Pearse". Century Ireland. RTÉ/Boston College.
- ^ Sean Farrell Moran, Patrick Pearse and the Politics of Redemption: The Mind of the Easter Rising, 1916, 1994, p. 122.
- ^ Pearse was no gay blade but had autistic temperment, Liam Collins, Irish Independent, April 9 2006
- ^ John Spain, "Pearse's heroic sideways pose? He did it to hide embarrassing squint", Irish Independent, 24 August 2013
- ^ Dublin City Public Libraries history of Ballymun Towers
- ^ BBC Proms 24 July 2008
- ^ "Belfast club wrecked", Ottawa Citizen, p1, 26 May 1938
- ^ [1] Account of Gorsedd commemoration, 1999
- ^ "Dublin and Kilkenny dominate Leinster Pearse medal nominations". The Irish Times.
27903696פטריק פירס