דוכס ונציה
 | |
| דיוקנו של הדוג'ה לאונרדו לורדאן. לראשו "כתר הדוכסים" (ה-corno ducale) המסורתי, ציור מעשה ידי ג'ובאני בליני,משנת 1501 לערך, (הגלריה הלאומית שבלונדון). | |
| איוש ראשון | פאולו לוצ'יו אנאפסטו |
|---|---|
| איוש אחרון | לודוויקו מאנין |
| תאריך ביטול המשרה | 12 במאי 1797 |
הדוג'ה או דוכס ונציה (באיטלקית: Doge, בוונטית: Doxe, מלטינית: Dux - "מנהיג צבא" או "דוכס"), היה תוארו של העומד בראשות רפובליקת ונציה. הדוג'ה כיהן הן בראש הסנאט הוונציאני, והן כשופט עליון של הרפובליקה.
נושאי המשרה נבחרו לכל ימי חייהם מבין משפחות האצולה של העיר. על פי הנוהג המקובל, נבחר בעל ההשפעה הרבה ביותר מבין זקני האצולה, כאשר לרוב נבחר אציל בא בימים, על מנת שכהונתו תימשך זמן קצר (ותמנע ממנו לרכוש השפעה רבה מדי שתביא להעברת התפקיד לבן משפחה אחר).
היסטוריה
ראשון הדוג'ים
על פי ה"כרוניקום ונטום" ("Chronicon Venetum" - "דברי ימי ונציה") ספרו של ההיסטוריון יוחנן הדיאקון, שנכתב בשנת 1000 לערך, ראשון נושאי התואר דוכס ונציה, נשא תואר זה בשנת 700 לערך. הדוכס החליף את המנהיגים של ההתיישבויות השונות באזור לגונת ונציה, ולמעשה שימש נציגו של קיסר קונסטנטינופול, אשר באופן רשמי שלטה בלגונה. בדומה לתפקיד הקיסר, גם הדוג'ה עמד בראש המערכת הצבאית, השלטונית, המשפטית והדתית של יישובי הלגונה.
בחירת הדוג'ה
הדוג'ה נבחר מבין אנשי משפחות האצולה של ונציה. לאחר שמספר דוכסים ניסו להביא לבחירת בני משפחתם אחריהם, נחקק חוק האוסר על דוג'ה להשפיע על בחירת הדוכס היורש אותו או להציע שם של יורש. בשנת 1172 הוחלט כי ועדה של 40 אנשי אצולה תבחר את הדוג'ה. חברי הוועדה נבחרו על ידי ועדה של ארבעה חברים מבין חברי המועצה הגדולה של ונציה. הוועדה הגדולה, שמנתה 12 חברים, נבחרה אף היא מדי שנה על ידי הסנאט הוונציאני. בשנת 1229 אירע תיקו בהצבעת חברי הוועדה, ועל כן תוקן מספר חברי הוועדה הבוחרת ל-41 אנשי אצולה.
בשנת 1268 שונתה שיטת הבחירה לבחירת הדוכס. שיטה חדשה זו נותרה בתוקפה עד נפילת רפובליקת ונציה בשנת 1797, כאשר נכבשה על ידי נפוליאון בונפרטה. מטרת שיטת הבחירה החדשה הייתה לצמצם ככל האפשר את השפעת משפחות האצולה החזקות ומניעת בחירה חוזרת של דוכסים מבין בני משפחות אלה.
על פי שיטת בחירה מורכבת זו, 30 מחברי המועצה הגדולה נבחרו בהגרלה. מבין 30 אלה נערכה הגרלה נוספת ונבחרו תשעה חברים. תשעה חברים אלה בחרו ועדה של 40 איש, מהם נבחרו בהגרלה 12 חברים, אשר בחרו 25 חברים מבין המועצה הגדולה. מבין 25 חברים אלה נערכה הגרלה ונבחרו תשעה חברים, אשר בחרו 45 חברים לוועדה. מבין 45 חברים אלה, נערכה הגרלה ונבחרו 11 חברים, ו-11 חברים אלה בחרו את 41 החברים בוועדת הבחירה של הדוכס.
לאחר בחירת הדוכס, ובטרם נשבע אמונים לתפקידו, הוצג הדוכס הנבחר לאנשי ונציה בקריאה: "זהו הדוג'ה שלכם, אם תרצו בו", והקהל הריע לאשר את הבחירה, כך נוצר מצג שלכלל אנשי ונציה השפעה על בחירת הדוכס, וכי הקהל יכול, אם אינו רוצה דוכס מסוים, גם למנוע את בחירתו בכך שאינו מאשרר אותה. בנוסף, טקס זה נועד להראות שהדוכס הנבחר הוא משרתו של כלל הציבור הוונציאני, ולא רק של משפחות האצולה.[1]
איזונים ובלמים
החל משנת 1268 החלה החוקה הוונציאנית (המנהגית) לכלול כללים שנועדו לכבול את כוחו של הדוכס. בין כללים אלה, לדוגמה, היה הכלל אשר דרש מהדוג'ה להמתין לנוכחות נושאי משרה אחרים בטרם פתח הודעות שהתקבלו מראשי מדינה זרים, וכן הדוג'ה לא הורשה לרכוש נכסים מחוץ לרפובליקת ונציה.
אף שהדוג'ה מונה לכל ימי חייו, המינוי נעשה לרוב בגיל מאוחר מאד, במטרה למנוע מהדוג'ה לרכוש יתר כוח.
לאחר מותו של הדוג'ה, ועדת בדיקה (inquisitori - "אינקוויזיטורי") נערכה ובדקה את פעולתו, ואם נקבע כי התרשל במעשיו, פיצויים נלקחו מעזבונו לטובת הרפובליקה.
משכורתו של הדוכס הייתה קטנה, ונקבעה על ידי מועצת הרפובליקה. בשל עובדה זו הותר לדוכסים להמשיך ולעסוק במסחר.
כללי טקס
לצד תפקידיו הפוליטיים והשלטוניים של הדוכס, נשא הדוכס מספר תפקידים טקסיים. הידוע שבהם היה תפקיד הדוכס בטקס הנישואים השנתי הסמלי שנערך בין העיר ונציה לבין הים. במהלך טקס זה, השליך הדוכס טבעת נישואין מהבקנטאור - הסירה הטיקסית, אל הים האדריאטי.
טקס זה נערך כדי להעלות על נס את כיבוש דלמטיה על ידי הדוג'ה פייטרו השני אורסאולו בשנת 1000, ונערך מדי שנה ביום ה"עלייה לשמים".
בנוסף עמד הדוכס בראש התהלוכות הדוקליות שיצאו מכיכר סן מרקו.
החל מהמאה ה-14 לבש הדוכס לראשו את הכתר הטקסי של הדוכסים שכונה "corno ducale" - "כתר הדוכס". מדי שנה, ביום שני שלאחר חג הפסחא נערכה תערוכה מבזיליקת סן מרקו לכנסיית סן זכריה ובה העניק אב המנזר לדוכס כתר חדש שנוצר על ידי נזירות המנזר הסמוך לכנסייה.
דוכסי ונציה
ערך מורחב – דוכסי ונציה
אחרון הדוג'ים
אחרון הדוכסים היה לודוויקו מאנין, אשר אולץ לוותר על כיסאו ב-12 במאי 1797 בעקבות כיבוש העיר על ידי נפוליאון בונפרטה. אף שלאחר תבוסת נפוליאון ניסתה ונציה להתנגד לשלטון האוסטרי בעיר על ידי הכרזה על הקמה מחודשת של הרפובליקה, לא נבחר דוכס חדש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
24515171דוכס ונציה