קרב ה"קדושים"
 | ||||||||||||||||||
כניעת אוניית הדגל הצרפתית "ויל דה פארי". ציור מאת תומאס ויטקום, 1783. | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 9 באפריל 1782 – 12 באפריל 1782 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב סיינט קיטס | |||||||||||||||||
| מקום | איי ה"קדושים", בין גוואדלופ ודומיניקה בים הקריבי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב ה"קדושים" (באנגלית: Battle of the Saintes) (9 באפריל - 12 באפריל 1782) היה הקרב הימי האחרון במלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקרב ניטש בין צי בריטי בפיקוד אדמירל רודני לבין צי צרפתי בפיקוד אדמירל דה גראס. המלחמה נגד המושבות האמריקאיות המורדות הוכרעה אומנם חודשים אחדים קודם לכן, בעקבות ניצחונן בקרב צ'ספיק וכניעת הצבא הבריטי ביורקטאון; ברם, המאבק בין בריטניה לבין צרפת, בעלת בריתה של ארצות הברית ומי שסייעה לה באופן פעיל במלחמתה לעצמאות, נמשך בזירות אחרות. ההתנגשות בין הצדדים ארעה ליד איי ה"קדושים" (Îles des Saintes ), בין גוואדלופ ודומיניקה, על רקע ניסיונה של צרפת לנצל את מפלות בריטניה כדי להשתלט על מושבותיה בים הקריבי (איי הודו המערבית). ניצחון הצי הבריטי בקרב לא השפיע אומנם על תוצאות מלחמתם של האמריקנים, אך הוא מהווה ציון דרך חשוב בתולדות הלוחמה הימית בעידן אוניות המפרשים. הייתה זו הפעם הראשונה בה חרג אדמירל מהמערך הטורי והחליף את הלחימה הפורמליסטית בשני טורים מקבילים בהבקעת טור אוניות האויב ופיזורו.
רקע
בעבר, הלוחמה הימית הייתה לחימה קרובה בין היריבים והתוצאות היו מידיות וברורות וניתן היה לדעת בוודאות מי המנצח ומי המפסיד, שבדרך כלל היה מושמד על אונייתו. כאשר החל השימוש במפרש ובכלי נשק כרובים ותותחים כנשק עיקרי, התפתחה לה גם שיטת לוחמה חדשה - שיטת הלוחמה בקו, היינו לירות מן הצד על האויב. כאשר ציי המלחמה אימצו שיטה זו, לא היה כל צורך להיצמד אל האויב, והקרבות נערכו מטווח הארטילריה. לאחר נפילת כוחם הימי של המעצמות ספרד והולנד, התחזקה ההגמוניה הצרפתית והאנגלית, כל אחת בגזרתה הימית שלה, ושיטת הלוחמה בקו הפכה לשיטה המקובלת בציים השונים. בצי האנגלי, "ספר הלוחמה הימית לחיל הים" אשר נכתב על ידי הדוכס מיורק היה לכלל הברזל בקרב האדמירלים בחיל הים האנגלי לדורותיו. הוראות אלו היו לניסיון אמיתי לייצר מערכת כללים ברורה תבניתית ומסודרת ללוחמה ימית. האנגלים נהגו לצאת אל הקרב באופן מסודר: שני ציים בקו ראשון מפליגים בקווים מקבילים, או עוקפים אחד את השני בכיוונים מנוגדים במהלך הקרב. הצרפתים אימצו גם הם שיטה דומה.
העליונות הבריטית באה לידי ביטויי ביכולתם להשתמש בכלי נשק שונים. הצרפתים במהלך הקרב נהגו לכוון למפרש והתורן של האוניה האנגלית, וזאת על מנת להוציא אותה מן השורה. האנגלים לעומתם, כיוונו אל "בין הרוח למים" מתוך מטרה לגרום לנזילות מסוכנות, וכן לפגוע באזור התותחים של הצרפתים ולהוציא אותם מכלל שימוש. בשיטת לחימה כזו, לא הייתה תוצאה חד משמעית ושני הצדדים יכלו להאמין שהם המנצחים בקרב. רק ברבע האחרון של המאה ה-18, האדמירלים האנגלים למדו שוב להלחם קרוב אל האויב ולהכותו עד חורמה. תקופה זו של לחימה אינטנסיבית החלה עם קרב ה"קדושים" ב-1782, והייתה לאירוע מכונן בניצחונותיו של סר ג'ורג' רודני, אשר היה קפטן צעיר בתחנה הצפונית של אמריקה.
יציאה לדרך
באביב 1782 נשלח רודני אל הקאריביים, כאשר כוחה ומצבה הפוליטי של בריטניה מעבר לאוקיינוס האטלנטי באזור אמריקה היה קשה ומאויים. קורנוואליס נאלץ להיכנע ביורקטאון, וניצחון הקולוניות האמריקאיות היה מובטח. הכוח הצרפתי בקאריביים אוחד עם כוחו של המפקד גראסה, אשר יצא כמפקד העליון עם כוחות מן הקולוניות האמריקאיות- ספרדיות, על מנת להשתלט על ג'מייקה אשר הייתה המרכז של הכוח הבריטי והמסחר הבריטי אזור הקריביים.
מלח אנגלי בשם קמפנפדיט פרץ עם אוניתו אל פי התעלה והרס אונית אספקה של המפקד גראסה. בעקבות זה, רודני לקח ארבע אוניות קו, ולאחר מעבר סוער הצליח להגיע לברבדוס ב 17 בפברואר 1782. בשייטו לאנטיגואה, הוא לקח לידיו את השליטה על הצי ששהה באזור הקאריביים, צי שהיה בפיקוד הוד כאשר רודני היה באנגליה. מאנטיגואה לקח רודני את הצי לסנט לוסיה, והקים את בסיסו הראשי במפרץ גרוס איסלט, שהיה בסיס הפעולה המועדף על הבריטים במלחמות עברו.
הצי של המפקד גראסה היה במרחק ארבעים מייל צפונה משם, במפרץ מצודת רויאל במרטיניק. במהלך חודש מרץ, שני הציים התכוננו לקרב בים. רודני קיבל סיוע מאנגליה אשר ללא ספק נתן לו יתרון צבאי. היו לו 36 מפרשי אוניות קו אל מול 30 שהיו עם המפקד גראסה במרטיניק. בצי האנגלי היו 5 אוניות תלת מפלסיות, שלוש מהן נשאו כ 98 פגזים, ובשתיים האחרות כ 90 פגזים. היו לו 21 74', 70 פגזים ו9 תותחי 64'. לצי הצרפתי הייתה אוניית מלחמה גדולה אחת, אונית הדגל של המפקד גראסה, ה"וילה דה פאריז" עם כ 104 פגזים. היו לו 4 אוניות עם 80 פגזים, 20 אוניות עם 74 פגזים, אוניה אחת עם 70 ושלוש אוניות עם 64. לרודני היה יתרון של כמאתיים פגזים, ושל כשש אוניות. הטכנולוגיה של הצבת הנשק על אוניות האנגלים הובילה לכך שהם יכלו לירות אש חיה על האוניות הצרפתיות כאשר חלפו לידן למשך יותר זמן, מה שלא היה אפשרי לצרפתים. בנוסף הציבו האנגלים על הסיפון תותחים עם קליבר גדול, מה שאפשר יריות כבדות כאשר האוניות היו קרובות זו לזו, היה זה נשק שטרם היה מוכר לצי הצרפתי. אוניותיו של רודני גם היו מצופות בנחושת. מה שאומר פחות זיהום כאשר האוניות חיכו מחוברות לעוגנים שלהן, וכמו כן יותר מהירות כאשר יוצאים לים (חיכוך מינימלי). אוניותיו של המפקד גראסה הובילו כוחות צבא שצריכים היו להגיע לג'מייקה, אותם רצה להוריד בהזדמנות הראשונה, אולם רודני המתין בסנט לוסיה ושלח את הפריגטה "אנדרומאץ'" בפיקוד קפטן ביירון לשוט אל מול מרטיניק לעקוב אחרי הצרפתים.
ב-7 באפריל 1782, יצא המפקד גראסה ממרטיניק עם 35 אוניות קו, כולל 2 אוניות עם כלי ירייה 50", ושיירה של יותר מ 100 אוניות משא, להיפגש עם הצי הצרפתי שכלל 12 אוניות קו ו 15,000 חיילים שנועדו ללכוד את האי ג'מייקה שהיה תחת שליטה בריטית. מסעו של הצי הצרפתי נעצר על ידי רודני ו 36 אוניות הקו שלו.
הקרב
בשעות בין ערביים, ב 8 באפריל, ראה קפטן ביירון כי הצרפתים יוצאים ומיהר לסנט לוסיה על מנת לדווח כי המפקד גראסה יצא אל הים. רודני יצא אל המרדף ביודעו כי למפקד גראסה יש יתרון של כמה שעות עליו. מטרתו של גראסה הייתה להימנע מקרב, להוריד את הכוחות על חופי ג'מייקה במפרץ סאן דומיניגו, ולהצטרף לבני בריתו הספרדים. רודני החליט לשוט על קו האיים הקריביים שנפרש היישר מפוארטו ריקו לסאן דומיניגו. בליל ה 8 באפריל הגיעו הבריטים אל מול מרטיניק. בבוקר המחרת מראה אוניות מפרש הוכיח לרודני כי בחר את הדרך נכונה, הצרפתים היו במרחק ראייה.
הצי של רודני הסתדר בקו סביב לאי ונחלק לשלוש מחלקות: הוד על המחלקה הראשונה עם ה "ברפלאור" עם פגזי ה 90, רודני עם ספינת הדגל בעלת שלושת המפלסים, ה"פורמידבל" עם 98 פגזים הייתה במרכז. האזור האחורי נשמר על ידי האדמירל סמואל דרייק. משב רוח מילא את מפרשיו של הוד, אשר מיהר לכיוון שתי אוניות צרפתיות שהיו באזור. אחת האוניות הצרפתיות הצליחה לעבור מתחת לקו האש של האנגלים, והשנייה מיד אחריה. הסיבה לכך הייתה כי רודני לא נתן את הסימן להתחיל בלחימה, ואז היה נהוג לפעול בצורה מאורגנת על פי קודי פעולה ויוזמה חופשית לא הייתה מתקבלת בברכה. כאשר מילאה הרוח את מפרשיו של המפקד גראסה, הוא סימן לאוניות המטען לצאת בשיירה לכוון צפון מערב, בעוד הוא החל לשוט עם צי אוניות המלחמה לכיוון התעלה בין דומיניקה לגוואלדופ, במחשבה שרודני ישוט אחרי אוניות המלחמה ויעזוב את השיירה לנפשה. התעלה אליה פנה המפקד גראסה מכונה מעבר ה"קדושים", מאחר שבאזור הצפוני שלה יש סלעים קשים.
רודני החל לרדוף אחרי הצרפתים: איגף את כוחו של הוד והחל לירות לכיוון התרנים והמפרשים של הצרפתים, הוד שיתף פעולה על מנת לפגוע בכל אונייה ולגרום כמה שיותר נזק. האנגלים החליטו לנצל כל משב רוח לאורך ציר תעלת הדומיניקה. הרוח שוב שקטה והותירה את שני הציים שטים על המים במרחק ראייה, אבל לא במרחק פגיעה. שני הצדדים היו עסוקים כל הלילה בתיקון הנזקים. במהלך ה 11 לחודש ניסה גראסה לנצל משבי רוח לא יציבים ולחצות את מעבר ה"קדושים", אולם ללא הצלחה. אחר הצהריים כאשר חלק מאוניות הצי הצרפתי היו מערבית למיצרים, הצליח רודני להתקרב לטווח פגיעה. על מנת להציל את האוניות מפגיעה החליט גראסה לצאת מהמיצרים במשב הרוח הראשון שיאפשר זאת, ובכך ויתר על השגי שעות ארוכות של מאמץ במיצרים ועל יתרונו המובהק. בשעות החשכה היו שני הציים מערבית למיצרים, והיה ברור לרודני כי גראסה ינסה להימלט משם בשעות החשכה. בלילה נע רודני עם כיוון הרוח כך שבבוקר ה 12 לחודש היה כבר במרחק בו יכל לפגוע בצי הצרפתי, בעוד האחרון עסוק היה בלייצב קו לאורך 8 מייל ימי.
לא רחוק מאוניות הקו של הצי הצרפתי נגררה פריגטה אשר בלילה התנגשה באונית הצי ונגרם לה נזק רב. גראסה רצה להוציא אותה משם לכיוון גוואדלופ. הוראות הקרב אבדו במהלך הלילה ורודני, באקט של עצמאות, אסף כמה אוניות והתכוון לתקוף את הפריגטה. זה הוציא מהמפקד גראסה את ההיסוס האחרון מן הקרב. הצי הצרפתי החל להתארגן לתקיפת האנגלים. במהרה נראו האוניות הצרפתיות מתארגנות לקו תקיפה. האוניות האנגליות כבר עלו על המסלול אשר יביא אותן סמוך לאוניות הצרפתיות (במרחק ירייה), כאשר האוניה מרלבורו תדאג שהמעבר יהיה קרוב.
הארטילריה החלה, ושיטת הירי של האנגלים עם תותחים תוך כדי מעבר אוניות האויב הייתה להם ליתרון. באוניות הצרפתיות של המפקד גראסה העמוסות לעייפה באנשים המצב היה קשה וההרג רב. לקצינים כבר היה קשה להשאיר את התותחנים על הרובים. הצרפתיים החלו לזרוק גופות מתים מן הסיפון, מה שהוביל למראה מעורר פלצות של כרישים שהחלו לנגוס ולריב על בשר האדם. הקרב הימי נמשך: לאורך כ 5 מייל הסתדרו האוניות בקווי לחימה והמשיכו להלחם. האוניות הצרפתיות יצרו מיסוך עשן ואיגפו את האנגליות כאשר היו צריכות להתכונן למטח יריות נוסף.
רודני החליט לשנות את התוכניות: הוא עצמו עבר על חוק מספר אחד של "ספר הלוחמה הימית לחיל הים", והחל לפעול עצמאית. למזלו מפקד הצי שלו, דוגלאס, אשר יזם את הפעולה, היה איש מיומן, שהושפע רבות מתאוריות לוחמה ימיות שהיו על הפרק. דיונים על ספרות שיצאה בנושא רווחו באותו זמן כאשר האיש הבולט היה סקוטי בשם ג'ון קלארק, שטען כי על אוניות לתקוף בקו את שני צידי אוניות האויב ולא רק צד אחד, כך שאוניה תיפגע ואף תיטבע לפני שמישהו יספיק לבוא לעזרתה. היה זה רגע קריטי, בו ראה דוגלאס, כאשר היו שני הציים בקו, מקבילים זה לזה, משב רוח שהגיע וליטף את מפרשי הצרפתים, וראה אפשרות לחיסול הצרפתים. בינתיים החל להיווצר פער בו הצרפתים החלו להתרחק. דוגלאס הבין שחייבים לשבור את הקו ולתת לאוניות האנגליות, שמפרשיהן כבר תפסו רוח, לשבור את הקו ולאגף את גראסה. דוגלאס פנה אל רודני שיאשר אולם הלה סירב בתואנה כי לא ישבור קו! בינתיים אוניית ה"פורמידבל" הייתה אל מול הפער שנוצר בקו הצרפתי. לבסוף שינה רודני את דעתו. ה"פורמידבל" נכנסה אל הפער שנוצר בקו הצרפתי והחלה לירות משני הצדדים על האוניות הצרפתיות: מצד אחד פגעה ב"גלוריוס" ומצד שני ב"דיאמה", 6 אוניות נוספות נכנסו אל הקרב באותה הדרך. ה"דיאמה", הפכה במהרה לגרוטאה, ואוניות הירכתיים היו מאחוריה, עם צוותיהן מבולבלים, ולא ידעו מה לעשות, כי אוניות אנגליות יורות עליהם מכול צד. עוד פער נוצר והאנגלים שעטו לעברו דרך מסך העשן והמשיכו לירות. לפתע שככה הרוח, האוניות לא זזו יותר ומיד נראתה מידת הנזק: הצי הצרפתי היה מופרד ושבור ל 3 חלקים. מדרום, היו אוניות החנית (ראש) תחת הנהגת אוניית "הבוגין וילה", ללא כל אויב לידן. ה"וילה דה פאריז", יצרה קבוצה שנייה עם מספר אוניות, כאשר הצי האנגלי מפגיז אותן. אוניות הירכתיים של הצרפתים בהנהגת וארדיל התרכזו יחד עם אוניות המרכז בעקבות המהלך של רודני, כאשר צי אונייתו של הוד וכל אלו ששטו בעקבות ה"פורמידבל" מרוכזות לידם. בעקבות נפילת הרוח, פסקה הלחימה כמעט לחלוטין מאחר שהאוניות כבר לא היו בטווח. כאשר הרוח שבה מפקד ה"בוגין וילה" לא עשה כל מאמץ לחזור ולעזור לגראסה, רק אחת מן אוניותיו ניסתה לחזור אל אזור הקרב. גראסה ניסה לברוח מערבה אולם הוד כבר איגף אותו, ולא אפשר לו לעבור. בינתיים רודני ודרייק הביסו את וארדיל בירכתיים. האונייה "דיאמה" נפגעה קשות. פריגטה ניסתה לבוא ולגרור את ה"גלוריוס" משם, אולם הקפטן לא אפשר לה, כי חשש שתישבה בידי האנגלים, ולכן במו ידיו חתך את חבל הגרירה ונכנע. ההתקפה האנגלית הייתה מרוכזת כעת במרכז הקו, או במה שנותר ממנו: היריות נורו לעבר אוניית הדגל הענקית, אל התורן ואל גוף הספינה. אט אט חלקים מן הספינה החלו ליפול. על הסיפון היו מתים רבים. גראסה המשיך להלחם על כבודו, לא על ניצחון. הוא המשיך לירות, עד שאוניתו של הוד, ה"נסיכה" התקרבה והחלה לכתוש את אונייתו. לבסוף הורד הדגל, וגראסה נכנע, הוא ירד אל אוניתו של הוד ה"נסיכה", ומסר את חרבו. רודני לא ניסה לרדוף אחרי האוניות הצרפתיות שהיו הרחק מצפון מערב וממערב, מפוזרות להן. אלא לקח את הצי והפליג לג'מייקה.
תוצאות
מניין האבדות בצד הבריטי עמד על 243, בנוסף ל-816 פצועים. שני קפטנים מתוך 36 האוניות נהרגו. האובדן בצד הצרפתי בהרוגים ופצועים מעולם לא צויין, אולם מתוך הקפטנים שישה מתוך שלושים נהרגו. ישנה הערכה כי מספר החללים בקרב הצרפתים הגיע עד לכ-8000 איש. בסך הכל יותר מ-5000 חיילים ומלחים צרפתים נלקחו בשבי על ידי הבריטים. מספר זה מראה כי היה כוח אדם רב על האוניות אותו התכוונו הצרפתים להניח על חופה של ג'מייקה. מתוך הצוות של ה"וילה דה פאריז", יותר מ-400 איש נהרגו, ויותר מ-700 נפצעו.
הקרב סיכל את תקוותם של הספרדים והצרפתים לכבוש את ג'מייקה מידי הבריטים. רודני קיבל תואר אצילות בעקבות ניצחונו בקרב.
הקרב עורר מחלוקות עקב שלוש סיבות:
- כשלונו של רודני לנצח באמצעות מרדף בוקר רבות. אדמירל הירכתיים, סר סמואל הוד, אמר ש-20 האוניות הצרפתיות היו נתפסות אם היו ממשיכים במרדף. ב 17 באפריל, נשלח הוד לרדוף את האויב, ותפס מייד שתיים מאוניות הקו במעבר מונה.
- הקרב מפורסם בטקטיקה של "שבירת הקו", בה עברו האוניות הבריטיות בפער שנוצר בקו האוניות הצרפתיות, מה שהזיז אותן מכיוון הרוח ויצר חוסר סדר. ישנה מחלוקת האם הייתה זו טקטיקה מכוונת, ואם לא, מי היה אחראי על הרעיון -רודני, הקפטן של הצי סר צ'ארלס דאגלס או ג'ון קלארק מאלדין.
- בצד הצרפתי האשים גראסה בהפסד את הכפופים לו, ואודריול ובוגוניוויל.
התוצאה הישירה של הקרב והניצחון הבריטי בו הייתה שההסכמים שנחתמו על סחר באזור כשנה לאחר מכן היו לטובת האנגלים, אולם אנגליה הרוויחה יותר מהישג רגעי, והייתה זו תחילתה של תקופת ניצחונות ימיים בלתי רגילים אשר נתנה לאנגלים מוניטין ימי ארוך טווח. את הקרב סיכם רודני כך: "הייתה זו תחילתה של לוחמה ימית מזהירה ועם זאת מחושבת היטב, אשר הובילה לקרב טרפלגר, והפכה את אנגליה לגברת הראשונה של הים."[דרוש מקור].
לקריאה נוספת
• “Rodney’s Battle of 12th April, 1782: A Statement of Some Important Facts, Supported by Authentic Documents, Relating to the Operation of Breaking the Enemy’s Line, as Practiced for the First Time in the Celebrated Battle of 12th April, 1782.” Quarterly Review, vol. XLII, no. LXXXIII, January & March, 1830
• Trew, Peter, Rodney and the Breaking of the Line (2006) Hale’ John Richard,1937, “Famus sea fights”.Methuen & co.Ltd, London.
קישורים חיצוניים
