קהילת יהודי קיילצה
 | |
| בית הכנסת של קיילצה בין מלחמות העולם | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 שוויינטוקז'יסקיה |
| ראש העיר | ווֹיְצֶ'ך לובַּבסקי |
| תאריך ייסוד | המאה ה-11 |
| שטח | 109.65 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במטרופולין | 327,862 (2006) |
| ‑ צפיפות | 1,894 נפש לקמ"ר (2009) |
| קואורדינטות | 50°53′N 20°37′E / 50.883°N 20.617°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| www.um.kielce.pl | |
קְיֶילְצֶה (מפולנית: Kielce; ביידיש: קיעלץ) היא עיר במרכז פולין וכיום נמצאים כ-204,891 תושבים (2009).
בשנת 1852 התגוררו בקיילצה כ-100 יהודים, שהיוו אחוז קטן מאוכלוסיית העיר. לאחר הרפורמות של אלכסנדר וְיֵלְקוֹפּוֹלְסְקִי - ראש מינהל אזרחי פולין תחת שלטון אלכסנדר השני, קיסר רוסיה - בשנת 1862, היהודים מאושרים להתיישב בקיילצה. ב-1868, לאחר 6 שנים, הוקמה בעיר קהילה יהודית עצמאית.
בשנת 1873 התגוררו 974 יהודים, ובשנת 1909 היו בעיר 11,206.
בשנת 1939, השנה שפרצה מלחמת העולם השנייה, מספר יהודי קיילצה היה כ-25,000. על פי הסטטיסטיקות המקומיות בשנת 1921 היו ליהודים 633 מפעלי תעשייה[1].
החיים היהודים בקיילצה
בשנת 1535 נתן המלך זיגמונד הראשון פריבילגיה לתושבי העיר למנוע ישיבת יהודים בה, ועקב כך גורשו היהודים מקיילצה. האיסור חודש בשנת 1761 על ידי הבישוף של קרקוב, ורק בעקבות המרד הפולני השני בשנת 1863, הותרה ישיבתם במקום. כך, על אף שבעיירות סמוכות כמו פינטשוב וחמילנסקי היו קהילות יהודיות, קיילצה נותרה ריקה מיהודים.
היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו בעלי זכויות מיוחדות, כגון חיילי הצאר ניקולאי, שזכו בזיכיונות. אליהם הצטרפו יהודים תושבי הערים הסמוכות. תנופה במספר המשפחות נרשמה בעקבות בניית מסילת הרכבת בין ורשה לווינה. בשנת 1905, בעקבות שרפה בעיר חנטשין, עברו רבים מתושביה היהודים לקיילצה והקהילה גדלה.
לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילתה של המאה ה-20, הקהילה היהודית בקיילצה התפתחה במהירות רבה- מבחינה דמוגרפית וכלכלית.[2] ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקיילצה כ-24,000 יהודים.
החיים הכלכליים
ליהודי קיילצה היו מספר של מפעלי תעשייה, בתחומים מגוונים: מחצבות, מפעלים לעיבוד עורות, מפעל נגרות, מאפיות ועוד. כמו כן היו ביניהם בעלי חנויות מכל הסוגים: ריהוט, טקסטיל, עור, בגדים, חנויות סדקית וכדומה, ובנוסף פעלו גם הרבה בתי מלאכה קטנים. כמו כן יהודים רבים עסקו גם במקצועות חופשיים כמו רפואה, רפואת שיניים ועריכת-דין. בנוסף, בשנים שבין מלחמות העולם היו בבעלותם של יהודי קיילצה מספר בנקים.[3]
החיים היהודים
בקיילצה היו שני בתי כנסת - בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1902. הוקמו גם 9 בתי תפילה, בית מדרש, ויותר מ-30 חדרים ללימוד תורה בהם למדו למעלה מ-900 בנים.
הבנות למדו בבית ספר "בית יעקב", מורכב מ-15 חדרים או בבית ספר ״יבנה״, בית ספר יהודי חילוני. הארגון ״אגודת ישראל״ שנוסד בפולין בשנת 1912 הפעיל תלמוד תורה וישיבה. הוקמו גם שלושה בתי ספר יהודיים ציבוריים ושתי חטיבות ביניים. בעיר התקיימו בנוסף: מקווה, בית קברות, בית מטבחיים כשר, בית יתומים ובית אבות…[2]</ref>[4]
מבחינה תרבותית לקהילה היהודית היו שלוש ספריות ותיאטרון יהודי קטן, עיתונים ביידיש ואגודות ספורט ״מכבי״.[4]
החיים הפוליטיים של יהודי קיילצה היו מחולקים בין מפלגות ציוניות, כמו אגודת ישראל והבונד (נוסד בשנת 1897), ובין מפלגת הקומוניסטים בפולין. הציונים קיימו שיעורי ערב לתרבות העברית ולתרבות היידיש. בעיר היו גם קהילות חסידיות חזקות.[2]
בין השנים 1932 ו-1939, כ-5,000 מיהודי קיילצה היגרו לפלשתינה ולארצות הברית - בעיקר לניו יורק.[2]
ערב מלחמת העולם השנייה האוכלוסייה היהודית בקיילצה הייתה בין 20,000 ל-25,000 תושבים, כלומר כ-35% מהעיר.[4][2]
הקהילה בזמן השואה
אנטישמיות לפני המלחמה
יהודי קיילצה סבלו מאלימות עוד לפני הכיבוש הגרמני. ב-11 בנובמבר 1918 קיימו יהודי קיילצה עצרת ותבעו אוטונומיה פוליטית ותרבותית לכול יהודי פולין. בתגובה לעצרת, פעילים פולנים מקבוצות ימניות השחיתו חנויות ובתים רבים בבעלות יהודית. יום למחרת נרצחו עשרה יהודים ונפצעו 400 בפוגרום שעשו פולנים מקיילצה.[2]
בשנות השלושים היו בעיר כמה תקריות אנטישמיות. בנובמבר 1934 נרצחו שלושה יהודים בקִרבת קילצה, ובפוגרום שהיה בעיר ב-1937 נרצחו חמישה יהודים והועלו באש בתיהן של 50 משפחות יהודיות.[4]
הכיבוש הגרמני
קיילצה הופצצה ב 4 בספטמבר 1939, על ידי הלופטוואפה הגרמני, ולמחרת ב-5 בספטמבר כבשו הגרמנים את קיילצה. מיד לאחר הפלישה הפיצו הגרמנים טרור בקרב האוכלוסייה, צמצמו את זכויותיהם והשפילו אותם בפומבי.
מיד לאחר הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 החלו פעולות כנגד היהודים בה – החרמת רכוש, הטלת קנסות, חטיפה לעבודות כפייה וכדומה.
חודש לאחר מכן החל הרדיפה: יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ואחדים מראשי הקהילה היהודית נעצרו. על מנת ליצור רחוב ראשי אסור ליהודים, הגרמנים החרימו חנויות המנוהלות על ידי בעלים יהודים. למרות זאת המשיכו היהודים להתגורר בסמוך לשכניהם הפולנים.[4]
בחודשים שלאחר מכן נדרשו היהודים לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, לסמן את חנויותיהם, ולסגור את בתי הכנסת. במקביל התחילו להגיע לקיילצה פליטים יהודים רבים ממקומות שונים בפולין ובמדינות שכנות - 3,000 מקרקוב, 5,000 מווינה, כ-1000 מאזורים אחרים - עד שבשנת 1941 כאשר הוקם הגטו בעיר היו כ-30,000 יהודים.[4]
היודנראט
בראשית נובמבר 1939 הוקם בקיילצה יודנראט בראשותו של הרופא משה פלץ (Pelc). בהנהגתו הציע היודנראט לגרמנים הסדרים בנוגע לשליחת יהודים לעבודות כפייה, והקים גדוד עבודה שאליו גייס אלפי יהודים עניים תמורת שכר זעום.[4]
היודנרט נדרש לשלם לגרמנים כופר בסכומים עצומים, וכדי לעמוד בדרישה ההולכת וגוברת של הגרמנים לעובדי כפייה, הקים היודנרט גדוד עבודה וגייס לשורותיו אלפי יהודים עניים תמורת שכר זעום.
כל אותה עת ותוך כדי הגעתם של הפליטים ניסה היודנראט לשפר את תנאי חייהם של היהודים בקהילה עם הקמה של בתי תמחוי, בתי מלאכה, בית אבות ומרפאה. היודנרט נעזר בסניף הג'וינט, שסיפק בגדי חורף ליהודים. בשיתוף עם טא"ז ארגן היודנרט כמה קורסים להכשרת אחיות. פעילות היודנרט מומנה גם באמצעות מסים שנגבו מיהודי העיר. למרות זאת, המאמצים לא הצליחו למנוע את מגפת הטיפוס שפרצה בתחילת 1940.[4]
בהסכמת הגרמנים הקים היודנרט של קיילצה בתי מלאכה, עם תנאי עבודה סבירים יחסית, אך היודנרט הצליח להעסיק בהם רק מאות אחדות של יהודים. ביולי 1940 החלו הגרמנים לחטוף מאות יהודים לעבודה במחנות באזור לובלין.
בקיץ 1940 התפטר פלץ מתפקידו, לטענתו בשל בריאותו הלקויה. סגנו, הרמן לוי, תעשיין וכלכלן שכיהן בעבר כחבר מועצת העיר, מילא את מקומו, תחילה כיו"ר זמני ולאחר מכן כיו"ר קבוע. באוגוסט 1940 אורגן היודנרט מחדש. נבחרו 24 חברים מהמגזרים השונים של יהודי העיר, לרבות הפליטים, והוקמו עשר מחלקות לטיפול בתחומים שונים.
גטו קיילצה
ב-31 במרץ 1941 פרסם המפקד הגרמני של קיילצה, דרקסל (Drechsel), פקודה על הקמת הגטו. היהודים צוו לעבור לאחת השכונות העניות בעיר עד 5 באפריל, והתושבים הפולנים נדרשו לפנותה. הגטו כלל 26 רחובות והוקף בגדרות עץ עם גדר תיל דוקרני. הגטו חולק לשני חלקים: הגטו הגדול והגטו הקטן.[2], כשנחל סילניצה (Silnica) חצה את שטחו לשניים. מה שנקרא הגטו הגדול הוקם בין הרחובות אורלה, פיוטרקובסקה, פוצ'יסקה וורשבסקה במזרח, ואילו הגטו הקטן החל מרחוב ורשבסקה במערב, לאורך הרחובות בודז'ינסקה (Bodzentyńska), סנט וויצ'יץ (St. Wojciech) וכיכר סנט וויצ'יץ.
בגטו נדחסו כ-27,000 יהודים ברובע שהכיל עד אז כ-15,000 איש בתוך כ-1,500 בניינים. בגטו שררו תנאים קשים של רעב ומגפות, בעיקר של מחלת הטיפוס אשר הביאה למותם של כ-4,000 איש.[2]
סמוך להקמת הגטו פרצה בו מגפת טיפוס קשה, מה שהוביל לסגירה הרמטית של הגטו למשך כששה שבועות, ורבים מתושביו רעבו ללחם. לאחר מכן הורשו יהודים בעלי תעודות לחזור למקומות עבודתם ברכבת, במחצבות ובמפעלים.
ב-15 באוקטובר 1941 אסרו הגרמנים על הפולנים להיכנס לגטו, מה שהיווה מכה קשה לתושבי הגטו, כיוון שהספקת המזון שלהם התבססה במידה ניכרת על הברחות ושוק שחור. יהודים שנתפסו מחוץ לגטו ללא תעודות, ובכללם גם ילדים שניסו להבריח מזון, הוכו ולעתים נרצחו. היודנרט ניסה להקל את הרעב על-ידי הקצאת חלקות אדמה קטנות לתושבים, לעיבוד וגידול מזון.
הקמת הגטו פגעה קשות בבתי המלאכה היהודיים, וכמחציתם נסגרו. זמן קצר אחרי הקמת הגטו, לקחו הגרמנים כ-1,000 יהודים לעבודה בסלילת כבישים באזור בלז'ץ.
בסוף 1941 הגבירו הגרמנים את המאמצים לגייס עובדי כפייה יהודים לבתי החרושת שלהם. במרס 1942 הם דרשו מהיודנרט להקים בגטו בית מלאכה גדול לבעלי מלאכה מיומנים. למרות מאמצי היודנרט היה שיעור האבטלה בגטו גבוה מאוד, בעיקר בקרב הנשים. באפריל 1942 גויסו כ-1,900 יהודים לעבודת כפייה במפעל התחמושת הסג (Hasag) בסקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna).
היו כמה ניסיונות לארגן תנועות מרד בתוך הגטו. בשל היעדר סיוע חיצוני שגרם למחסור בתחמושת, הניסיון הראשון נכשל. הניסיון השני החל אחרי תום פעילותו של הגטו ב-1943. ניסיון זה נכשל כאשר מפקד המשטרה היהודית גילה את מעשי המתנגדים והסגיר אותם לידי הגסטפו.[2]
חיסול הגטו
ב-20 באוגוסט 1942 החלו מהלכים לחיסול הגטו. חיסוליו התרחש בתוך ארבעה ימים:
ב-20 באוגוסט - אחרי הסלקציה הגרמנים רצחו במקום את כל נכי, חולי וקשישי הגטו ובאותו הזמן כ-6,000 - 7,000 נשים וילדים נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה.
ב-22 באוגוסט - רצח של עוד 500 איש בגטו.
ב-23 באוגוסט - הוראה ניתנה לרופאים היהודים להמית את כל החולים בבתי החולים.
ב-24 באוגוסט נותרו בגטו כ-2,000 יהודים בלבד אשר עסקו בניקוי הגטו ומיון רכוש. הם רוכזו באזור שכונה "הגטו הקטן". עם תושביו נמנו כ-60 ילדים, כולם ילדיהם של אנשי שירות הסדר היהודי. הגטו נסגר והיה בו שער אחד. גוסטב שפיגל, יהודי מווינה שמונה לעמוד בראש שירות הסדר היהודי, שיתף פעולה עם הגרמנים והפך לאיש החזק בגטו, כאשר סמכויותיו של הרמן לוי ניטלו ממנו לחלוטין. החל ממאי 1943 החלו היהודים הנותרים להשלחה למחנות עבודות כפייה שונים ברחבי פולין.
הקהילה לאחר תום השואה
ערך מורחב – פוגרום קיילצה
לאחר סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945, בין 150 ל-200 יהודים הוחזרו לקיילצה. רובם היו ניצולי ממחנות ריכוז - השאר באו מברית המועצות. כשהם הגיעו לעיר מולדתם, הניצולים רצו לאחד מחדש את הקהילה הנעדרת של קיילזה. רובם של המשפחות התמקדו באותו בניין, ברחוב פלנטי 7 (Planty).
האנטישמיות הייתה עוד נוכחת בשלב זה ותושבי קיילזה הגויים ראו בעין רעה את התיישבותם.
בתחילת יולי 1946 החלה להתפשט שמועה שילד נוצרי נלקח על ידי יהודים למטרה פולחנית. ב-4 ביולי, המשטרה והצבא הגיעו לבניין. תוך זמן קצר הם פתחו באש: 42 יהודים נרצחו ויותר מ-40 נפצעו.
בעקבות הפוגרום, היהודים ששרדו עזבו את קיילצה, רובם לישראל.
לקריאה נוספת
- ציטרון, פנחס, ספר קילץ, 1956-1957, Yizkor Book Collection
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קיילצה |
אתר האינטרנט הרשמי של קהילת יהודי קיילצה
- אתר הקהילה היהודית בקילצה
- קילצה (Kielce), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ספר יזכור לקהילת קילץ, בספריית העיר ניו יורק
- קיילצה ב אתר מרכז מורשת יהדות פולין
- קילצה (אנגלית) מתוך אנציקלופדיה YIVO ליהדות מזרח אירופה
- סיפורו של דוד רובינוביץ, ילד מגיטו קיילצה
- תמונת המצבה של מיסד בית המדרש בעיר.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Pinchas Cytron, [https://www.jewishgen.org/yizkor/kielce/Kie001.html The history of the community of Kielce from its foundation to its destruction] (עמ' 16-21), 1957
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 שטעטל וירטואלית - קיילצה, באתר sztetl.org.pl
- ^ Pinchas Cytron, [https://www.jewishgen.org/yizkor/kielce/Kie021.html Book of Kielce. History of the Community of Kielce. From Its Founding Until Its Destruction (Kielce, Poland)], www.jewishgen.org, 1957
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם - קיילצה, באתר www.yadvashem.org
29108491קהילת יהודי קיילצה