קהילת בית-אל ואורורה
המושבות בית-אל (Bethel) במיזורי ואורורה מיילס (Aurora Mills) באורגון היו שני ניסיונות קומונליים נוצריים אוטופיסטיים, שהוקמו בארצות הברית על ידי ויליאם קייל במאה ה-19. הקומונות שמנו מאות חברים פורקו רשמית ב-1883.
היסטוריה
תולדותיו של ויליאם קייל
ויליאם קייל היה חייט יליד פרוסיה שהיגר לארצות הברית עם אשתו בשנות ה-30 של המאה ה-19. הוא פתח חנות תפירה בעיר ניו-יורק ולמד רוקחות. לאחר מכן עבר לפנסילבניה שם הקים בית מרקחת. באותה התקופה החל לכנות עצמו ד"ר קייל. בצעירותו השתייך לזרם הלותרני אך ב-1839 הפך למטיף לאחר שהשתתף במפגש 'תחיה' של הכנסייה המתודיסטית. קייל שהיה נואם מוכשר ותיאטרלי החל לאסוף אחריו תומכים בפנסילבניה, בהם חברים לשעבר בהתיישבות השיתופית של הכומר ג'ורג' רפ בהרמוני ומשתתפים בעצרות תחיה אמוניות שונות שהיו נפוצות באותה התקופה בארצות הברית.
בית-אל
ב-1844 קייל ותומכיו הקימו את מושבת בית-אל במיזורי, בהתאם לאמונה כי ספר מעשי השליחים מלמד על הדרישה הנוצרית לקיום שיתוף כלכלי בין מאמיניו של אותו האיש, כביטוי לרעיון 'ואהבת לרעך כמוך'. בניגוד לקומונות דתיות אחרות בנות התקופה, שהוקמו בהשפעה גרמנית, לא פיתח קייל תאולוגיה ייחודית מפותחת, והקבוצה לא התאפיינה באמונה ייחודית. חבריה היו פרוטסטנטים פשוטים ברובם, על פי רוב אמריקנים דוברי אנגלית עניים שצורת החיים השיתופית משכה אותם בשל הביטחון שהציעה. הקומונה אמנם עודדה לאורח חיים צנוע אך לא הטילה מגבלות על שתייה ועודדה אירועים חגיגיים, ריקודים ומסיבות.
רכוש הקומונה נרשם כולו על שמו של קייל, אך חברים שהביאו עימם רכוש לקומונה שמרו לעצמם הזכות לשוב ולקבלו במקרה של עזיבה בתשלומים[1].
עד שנת 1855 גדל מספר חברי הקהילה ללמעלה מאלף חברים[1]. בבעלותה היו אלפי כבשים, עיזים וסוסים, ולמעלה מ-3,500 אקרים מעובדים. המושבה הייתה למרכז מסחרי אזורי. בשנותיה הראשונות עסקה הקומונה בעיקר בעבודה חקלאית אך לאחר מכן הקימה גם מפעלי מלאכה: מנסרה, טחנת קמח, בורסקיה, מטויה, מתפרה, ובית מלאכה לרהיטים. בשלב מסוים התבתחה בקומונה גם תעשיית רכב. כעשור לאחר הווסדה נאמד רכושה בכ-200 אלף דולר והמקום נחשב לעמיד בין יישובי הסביבה, וסביבה הוקמו שלושה יישובים נוספים של הקהילה: חברון, אלים ונינווה[1].
על אף שגשוג הקהילה במזוגי, הבנייה של מסילת הרכבת בין חניבעל לסנט יוזף בסמוך למושבה, ונהירה של מתיישבים פרטיים לאזור, איימה על התיאוקרטיה של קייל והוא החליט על אף שגשוגה לנסות ולהעביר את הניסיון שלו לאזור הפסיפי של צפון מערב ארצות הברית כחלק מתנועת הגירה כללית שהתקיימה באותה התקופה מערבה. ב-1853 הוא שלח לאזור סיירים שיחפשו מיקום מתאים 'לגן עדן שני'.
במאי 1855 קייל ואחדים מחרי קהילת בית-אל החלו במסעם על גבי עגלה לאזור וושינגטון. המתיישבים שנותרו בקהילת בית אל הוסיפו לקיים אורח חיים שיתופי עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-19.
אורורה
ארבעה ימים טרם יציאתם נפטר בנו בן ה-19 של קייל ממלריה. כיוון שהבטיח קייל לבנו שייקחנו עימו להתיישבות החדשה, סירב לעזוב את גופתו והכניס אותה לארון חתום בעופרת שאותו מילא בוויסקי מהייקב של בית-אל, כדי לשמר אותה. בדרכה של הקבוצה מערבה הוזהרה מפני תקיפות האינדיאנים שהתרבו באותה התקופה, אולם היא המשיכה בדרכה, כשבהנחייתו של קייל לוותה ההליכה והחניה בשירה ובנגינת מוזיקה. האינדיאנים שפגשו בדרכם התרשמו מהקבוצה המשונה והמוזיקלית, הנושאת בראשה ארון מתים, ונמנעו מלתקוף אותה - ככל הנראה כיוון שראו בה שיירה קדושה הקשורה לרוחות בהן האמינו. הקומונה אף קנתה את אמונם של האינדיאנים במתנות ובטובין אותם חילקה להם והקבוצה קנתה את אמונו של שבט סיוקס המקומי שהדריך אותה בדרכה[1].
הקבוצה התיישבה במפרץ ווילפה בוושינגטון בנובמבר 1855. אחרי שבילו במקום חורף אחד, החליט קייל שהמקום איננו מתאים לקהילה חקלאית אוטרקית הנושאת עצמה, והחל לחפש מיקום חדש. ב-1856 הוא רכש קרקע וטחנת קמח מדרום לעיר אורגון. הוא קרא למקום אורורה מילס (תחנות אורורה) על שמה של ביתו אורורה. חברי הקהילה מנו בתחילה כ-250 חברים אשר עזבו את קהילת בית-אל לצד קייל. במקום הקימו המתיישבים ענפי מלאכה והפכו גם כאן למרכז מסחרי עבור סביבתם שנהגה לקנות מצרכים בחנות הגדולה של הקומונה, לטחון קמח בטחנת הקמח שלהם. הם אף סיפקו מעיין שירותי בנקאות במסגרתם חקלאי הסביבה הפקידו בקופתם את חסכונותיהם.
לאורורה כמו לבית-אל, לא היה חדר אוכל משותף, אך חבריה לקחו אוכל לפי צרכם ממחסניה. במהלך 13 השנים מהקמתה המשיך מעבר המתיישבים מהקומונה הישנה בבית-אל לאורורה. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 מנתה הקהילה כבר כאלף נפשות, בנוסף ללמעלה מ-200 שהוסיפו לחיות בבית-אל שהוסיפה אף היא לפעול תחת הנהגתו של קייל, על אף המרחק ביניהן. בעוד שייסוד המושבה עלה כ-30 אלף דולרים בתחילת שנות ה-70 הוערכו נכסיה בלמעלה ממיליון דולרים[1].
בשנת 1862 אחד מחברי הקהילה באורורה נדבק באבעבועות שחורות כשטיפל באדם אחר מחוץ לקהילה - והביא את המחלה עימו לקומונה. כתוצאה מכך רבים מחברי הקהילה חלו ומתו, בהם ארבעה מילדיו של קייל כולל אורורה שעל שמה נקראה המושבה.
שיעור העזיבות של הקומונה בתקופת קיומה היה נמוך ביחס לתנועות שיתופיות אחרות בנות אותה התקופה. לקבוצה לא היה תקנון ורק ב-1866 כשאחת המשפחות עזבה אותה ותבעה פיצויים. בעקבות כך ביקש קייל לתקנן את הזכויות והחובות של החברים ולהעביר את הנכסים כפיקדון לידיו של חבר נאמנים. עם זאת, חברי הקומונה עצמה סירבו לאשר את הצעתו זו, שכן לא נתנו די אמון באיש מלבדו. אחרי לבטים רבים החליט קייל בשנת 1872 לחלק חלק גדול מרכוש הקומונה בין חבריה, במטרה למנוע ריבים לכשימות. כל עוד היה בחיים הוסיפה הקומונה בפועל להתנהל במשותף, ורק באופן פורמלי הועברו הנכסים לבעלות הפרטית של החברים.
ב-30 בדמנבר 1877 נפטר בפתאומיות, ולא הותיר אחריו מנהיגות משמעותית שתאפשר את המשך קיומה של הקומונה. בהמשך הוחלט על פירוק שתי המושבות, אורורה ובית-אל, אשר ייצא לפועל באופן רשמי ב-22 בינואר 1883. מאוחר יותר הוקמה במקום העיר המודרנית אורורה.
חיי הקומונה
פרט לחטיבת עצים שנעשתה בבית אל על ידי שכירים, שתי המושבות נמנעו מהעסקת עובדים שכירים. במושבת אורורה הוקמו בתים, בתי ספר, עסקים, טחנת קמח ומלון. המושבה נטעה גם מטע עצי פרי ומכרה מוצרים שונים בעבודת יד. מסילת הרכבת בין אורגון לקליפורניה התרחבה ועברה בקרבה המושבה בשנת 1870 והביאה לאזור שגשוג. ארבע פעמים ביום עצרה הרכבת בקרבת המלון ואפשרה לנוסעיה לאכול בו. להקת המושבה הייתה ידועה בחוף המערבי ויצאה למסעי הופעות.
לקהילה לא היה לא עלון, ולא סיפריה - ומרבית חבריה לא היו אנשי ספר זולת כתבי הקודש. קייל עודד אירועים ומסיבות בעלי אופי חילוני, והחברים היו לבושים בבגדים נאים ולא נדרשו ללבוש ייחודי או להתנזר מלבוד צבעוני. לקהילה הייתה תזמורת כלי נשיפה, וכן כנסייה יפה עם עוגב, וכן אולם אודיטוריום שיכול היה להכיל כ-1,500 איש בתוך פארק שנחשב היה לאחד היפים באורגון באותה התקופה ושטופח על ידי הקהילה.
לקהילה היה ועד בן ארבעה חברים בהנהגתו של קייל שהיה אחראי על כלל ענייניה. בשאלות בעלות חשיבות עקרונית כמו רכישת קרקעות או פתיחה של ענפי משק חדשים כונסה אספה כללית. בראש כל ענף הופקד מנהל עבודה שהיה איש מקצוע, והחברים נהגו להחליף עבודות אחת לכמה זמן ולהקרא לעבודות עונתיות.
כמנהיג רוחני הטיף לאחווה ואהבה אך לא הנהיג כאמור תאולוגיה ייחודית מלבד הפירוש השיתופי לכתבי השליחים. הקהילה הייתה פלורליסטית יחסית בענייני אמונה ובין חבריה הייתה אף משפחה יהודית אחת, משפחת גרינברג שהצטרפה לקייל כבר בימיה הראשונים ונשארה בה עד פירוקה[1]. חברי הקהילה נהגו להתפלל אחת לשבוע בכנסייה שנבנתה באורורה, אך לא התכנסו לעצרות רוחניות בימי החול. כבקהילות אוטופיות אחרות שהונהגו על ידי מנהיג כריזמטי, נהנה קייל מפריווילגיות מיוחדות. הוא התעקש על קיום וידויים לחברי הקהילה, בין היתר על התוודות בפני כינוס חברי הקהילה לחברים שחטאו - אך לא נהג להתוודות בעצמו בפני איש. הוא היה פטור גם מהעבודה השגרתית. קייל התגורר בבית גדול בקומונה שכונה 'גרוס האוס' (בית גדול בגרמנית).
הנצחה
ב-1966 הוקם מוזיאון אורורה שנועד לשמר את ההיסטוריה של המושבה אורורה. ב-1974 נרשמו כ-150 אקרים מהמושבה וכ-12 בניינים בה כמבנים היסטוריים לשימור במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. גם במושבת בית אל נותרו רבים מהבניינים עומדים ופתוחים עד היום לתיירים, וחלקם הוכרזו כמבנים לשימיר על ידי המרשם הלאומי ב-1970.
הסופרת ג'יין קירקפטריק כתבה טרילוגיית רומנים על חוויותיה של אמה ווגנר גייסי, החברה האישה היחידה בצוות הסיירים ששלח קייל מבית-אל לחפש מיקום לקולוניה בצפון מערב ארצות הברית, במטרה להקים את אורורה.
לקריאה נוספת
- שלום וורם, קומונות וארחות חייהן, הוצאת עיינות תשכ"ח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| קומונות | ||
|---|---|---|
| קומונות חילוניות | המושבה הסוציאליסטית לאנו • חוות ברוק • ניו הרמוני • קומונות ווילד • קומונת רלהיין | |
| קומונות דתיות | נצרות קדומה • איסיים • דוחובורים • דיגרים • הוטרים • צוער • שייקרים • קהילת אונידה • ברודרהוף • בית-אל ואורורה • אמנה | |
| קומונות בישראל, ביישוב ובתנועה הציונית | ביל"ו • גדוד העבודה • החלוץ • מושב שיתופי • קיבוץ • קבוצה • ירושלים החדשה • תנועת בוגרים • קבוצת מפרש | |
31727814קהילת בית-אל ואורורה