המושבה הסוציאליסטית לאנו

מתיישבים בלאנו, קליפורניה, 1914

המושבה הסוציאליסטית לאנו הייתה קומונה, שכונתה לאנו דל ריו (באנגלית וספרדית: Llano del Rio) והוקמה ב-1914 במקום בו נמצאת כיום העיירה לאנו בקליפורניה בעמק אנטילופ, ממזרח לפלמדייל שבלוס אנג'לס. ההתיישבות הוקמה על ידי עורך הדין הפוליטיקאי הסוציאליסט ג'ובּ הארימן לאחר שכשל בניסיונו להיבחר לראשות העיר לוס אנג'לס ב-1911. לאחר כישלון ניסיון ההתיישבות המקורי, עברה המושבה לנקודה חדשה בלואיזיאנה, בשם ניו לאנו (באנגלית: New Llano)' שם הוסיפה להתקיים עד סוף שנות ה-30 של המאה ה-20. על אף הקשיים והמשברים בהם התנסתה, האריכה קהילת לאנו ימים יותר מכל ניסיון קומונלי חילוני אחר בארצות הברית.

רקע

ג'ובּ הארימן, 1902

כרזת גיוס מתיישבים שפורסמה ב-1914 בעיתון The Western Comrade: "לאנו דל ריו בעמק אנטילופ, מחוז לוס אנג'לס, קליפורניה, זקוקה ל-900 גברים ונשים יחידים וכן לגברים נשואים ומשפחתם. זו הזדמנות של פעם בחיים לפתור את בעיית האבטלה ולספר עתיד לך ולילדיך. יש לנו קרקע ומים, מכונות ומומחים לכל שטחי הייצור. אין צורך בניסיון חקלאי. גברים ונשים כמעט מכל המקצועות השימושיים נחוצים. כל חבר הוא בעל מניות בחברה. לפרטים נוספים: חברת מסקל מים ואדמה, ג'ובּ הארימן, נשיא"

ג'ובּ (איוב) הארימן, עורך דין בהכשרתו ופוליטיקאי, היה מייסד ההתיישבות הקואופרטיבית הסוציאליסטית. הארימן התמודד לתפקיד מושל מדינת קליפורניה מטעם מפלגת הלייבור הסוציאליסטית והיה גם המועמד לתפקיד סגן הנשיא ארצות הברית בבחירות 1900 מטעם המפלגה הדמוקרטית, תחת המועמד יוג'ין ו. דבס. היה פעיל נחוש לקידום הסוציאליזם בארצות הברית. לאחר שנכשל בהתמודדותו לתפקיד ראש העיר לוס אנג'לס ב-1911 החליט הרימן לשנות את פעולתו מהכיוון הפוליטי, לניסיון הגשמה של הרעיונות בהם האמין, ובהם הייתרונות הגלומים בכלכלה שיתופית. כמו רבים לפניו, סבר הרימן כי הקמת מושבה סוציאליסטית מתפקדת בתוך החברה הקפיטליסטית תביא בסופו של דבר לאימוץ רעיונות הסוציאליזם על ידי ההמונים.

"התבהר לי שאנשים לא ינטשו את דרכי חייהם, טובים או רעים, קפיטליסטיים או אחרים, עד שיתפתחו צורות חלופיות שיוכלו להציג חלופות, שיהיו טובות לפחות באותה המידה כמו חייהם הקודמים" הסביר לאחר מכן.

כמה חברים עמידים מקליפורניה נרתמו לרעיות ונרכש האתר בן 9,000 האקר, כ-72 ק"מ מצפון ללוס אנג'לס בעמק אנטלופ. האדמה הייתה בבעלות קבוצה קודמת של סביבתנים שניסו ליישב את השטח והכשירו את חלקו, אולם ההתיישבות שלהם כשלה והם ביקשו למכור את הקרקע לצד זכויות המים, שהיו מאוגדים בחברה בשם 'מסקל מים וקרקעות' במחיר נמוך מערכו המקורי כדי לכסות חלק מהוצאותיהם - 150 אלף דולר.

קבוצה בת 9 חברים נתמנתה כדירקטוריון בסתיו 1913, במטרה לתכנן את תקצוב ההתיישבות הסוציאליסטית החדשה. שם החברה שונה לחברת 'לאנו דל ריו' ב-1914.

הקמה

שער הגיוליון השני של הווסטרן קאמרד מנובמבר 1914, ובו פרסום על התוכניות לפיתוח לאנו דל ריו.

העיתון ווסטרן קאמרד (The Western Comrade) נרכש על ידי הרימן ב-1914 והפיץ ידיעות ופרטים על ההתיישבות החדשה בפני הציבור הרחב. כדי להצטרף כחבר, נדרשה רכישת 2000 ממניות החברה במחיר דולר למניה, והתיישבות בשטח. המתיישבים הורשו לרכוש עד שלושת רבעי המניות באשראי שאותו החזירו בניכוי חלק משכר עבודתם במושבה. המועמדים נדרשו להיות אנשים אידיאליסטיים, חרוצים ומיושבים בדעתם. כדי להבטיח את העמידה בתנאים אלו נדרשו המועמדים להציג לפחות שלוש המלצות שנכתבו על ידי מזכיר או נשיא איגוד מקומי, וכן לעמוד בראיון קבלה. בתחילה, התקבלו לקבוצה רק אנשים ממוצא קווקזי. מאמר שפורסם בעיתון 'ווסטרן קומראד' ניזה להסביר אפליה זו בכר ש"דחיית הבקשות איננה נובעת מדיעה קדומה, אלה כיוון שעירוב גזעי אינה נראית רצויה בכאלו קהילות".

למתיישבים הובטח תחילה שכר יומי של 4$, ממנו ינוכו הוצאות מחייתם וכן דולר ביום לכיסוי עלויות הרכישה של השטח והציוד שנקנו באשראי. הובטחה גם חופשה שנתית בת שבועיים, והמתיישבים הורשו לשמור על רכושם האישי ובכללו על מכוניות. בפועל, הבטחות אלו התבררו כאשליות שכן השכר הוחזק במושבה בחשבון נאמנות, והמושבה נדרשה לשלם בזומן רק אם הגיעה לרווחיות, מצב שמעולם לא התממש. בהמשך ננטש הסדר זה, ונקבע שהמושבה תמלא את צורכי המתיישבים בתמורה לעבודתם. העיתון ווסטרן קאמרד צייר את המצב במושבה החדשה באור חיובי, שעורר בקרב המועמדים והמצטרפים דימוי לא מציאותי של מצבה האמיתי - מה שבהמשך עורר חוסר שביעות רצון ומרירות.

האגודה פתחה שעריה למצטרפים באחד במאי 1914. באותה עת התגוררו בשטח רק חמישה חברים, לצד מספר סוסים, פרה וחמישה חזירים. בתחילת 1915 התגוררו במושבה כבר 150 חברים, והיו בה מאה פרות ו-110 חזירים. הוקם גם בית עם שאירח הרקדות ואסיפות. גברים רווקים התגוררו במגורים משותפים בעוד זוגות נשואים התגוררו באוהלי בד בימיה הראשונים של המושבה. תוך זמן קצר נבנו במושבה גם משרד דואר, מחלבה ומכבסה.

בשנה השלישית מנתה המושבה כבר כ-800 נפש, אך החברה התקשתה להגדיל את ההון העצמאי שלה למעל מאה אלף דולרים. לפיכך, הורדה מכסת המניות המינימלית לחבר מצטרף ל-500.

תכנון המושבה נעשה על ידי האדריכלית ומתכננת הערים הפמיניסטית אליס קונסטנס אוסטין, והיא נחשבת לפרויקט המוכר ביותר שתוכנן על ידיה. המושבה תוכננה כ'עיר מעגלית' שתכלול בניינים אדמיניסטרטיביים, מסעדות, כנסיות, בתי ספר ושווקים. הבתים אמורים היו להיות מעוצבים מתוך מחשבה פמיניסטית - בתים נטולי מטבח פרטי, אזורי מעונות יום משותפים, ריהוט מובנה, רצפות מחוממות - דברים שאמורים היו לצמצם את עבודות הבית הנעשות על ידי נשים. ב-1917 נחשפה תוכנית נועזת אף יותר לבניית שורות-בתים, פארק מרכזי וגני שעשועים. תוכניות אלו עמדו בדיסוננס למול המציאות של המתיישבים אשר התגוררו באוהלים ובבקתות בנות שני חדרים.

מרבית המתיישבים הגיעו ממערב ארצות הברית, והיו רגילים לסביבה שיש בה הרבה חקלאים ואנשי עסקים ומעט עובדים שכירים. המושבה התאפיינה בריבוי מחלוקות אישיות ופוליטיות קטנות כבר מימיה הראשונים, והתוצאה הייתה עזיבות מתמידות. רבים מהמתיישבים הגיעו בעקבות דמותו הכריזמטית של הארימן, אך אחרים הגיעו מתוך מניעים חומריים גרידא.

המושבה הגיעה לשיא גודלה בקיץ 1917 כשלמעלה מ-1100 מתיישבים התגוררו בה. באותו הזמן הוקמו כבר בתים ארעיים בשטחה, וכן הוקמו מספר מבני קבע דוגמת חדר אוכל משותף, מלון, ומספר מבנים תעשייתיים - ובכללם מכלאת הארנבים הגדולה ביותר בארצות הברית ובית דפוס בו הודפסו גיליונות הווסטרן קאמרד. ניטע גם פרדס, וכן נזרעו שטחי אספסת בני 2000 אקר.

חיי המושבה לאנו דל ריו

בלאנו הוקם חדר אוכל משותף, אך כל אחד היה רשאי גם לבשל במטבחו הפרטי.

כלכלה

על אף שלאנו כמעט ולא מכרה לשוק החיצוני, הכלכלה המקומית שלה הייתה ברת קיימא כמעט לגמרי. היא כללה חקלאות, פרדסים, ארנבייה, חצר עופות, בריכות דגים, בית דפוס ומפעל צבע. על אף האזור הצחיח והקרקע החולית, החקלאות של לאנו פרחה. באמצעות המים שרכשה החברה, הצליחו להפוך את האדמה היבשה לפורה. מזג האוויר החם של דרום קליפורניה הוכיח עצמו דווקא כאידיאלי לגידולים מסוימים - אספסת, תירס וחיטה היו הגידולים המרכזיים של המושבה. ב-1916 לאנו גידלה כ-90% מהמזון שצרכה. אחת הסיבות לקושי של לאנו לייצא את מוצריה הייתה המרחק שלה מתחנת הרכבת הקרובה, אולם על אף שכלכלת הייצוא של המושבה מעולם לא מאוד התפתחה, בכל זאת הצליחה למכור טובין מסוימים לשוק הכללי - שטיחים, בגדים תחתונים וסמרטוטים.

בשלב מסוים הבינו אנשי הקומונה כי ההתחייבות לשכר קבוע של 4 דולרים ליום עבודה לחברים, הייתה בלתי מעשית שכן לחברה לא היו כל סיכויים לצבור רווחים מהעבודה בשנותיה הראשונות - והיא הפכה עצמה לחשופה לתביעות מצד חברים לא מרוצים שהצטרפו אליה משיקולים כלכליים. בשלב מסוים הוחלט כי כל חבר יקבל שכר במזומן רק בהתאם להכנסות הממשיות של המשק.

חינוך

מערכת החינוך של לאנו נחשבה לטובה, והתבססה על שיטת מונטסורי ועל עקרונות החינוך התעשייתי - שיטות שדגלו בעיתות למידה התנסותית ולמידה אקטיבית, שיטות לימוד שתאמו לערכים הסוציאליסטיים של המתיישבים. בבית הספר גידלו הילדים פינת חי, בנו בעצמם את מתקני הלימוד, קבעו בעצמם את חוקי בית הספר וערכו 'שימועים' משמעתיים. בהתאם לתפיסת חלוקת העבודה המגדרית של לאנו, נערות למדו ב'מחלקת מדעי אחזקת הבית'.

פעמים אחדות בשבוע נערך במושבה גם בית ספר ערב למבוגרים.

תרבות ופנאי

אחד במאי, חג הפועלים ומועד הקמת ההתיישבות היה חג קהילתי בלאנו, שכלל מצעד ופיקניק קהילתי. בערבי חמישי ושבת נהגו לערוך ריקודים. אחד המתיישבים תיאר את הריקודים כך: "גם אם לאנו לא הייתה נותנת לי יותר מהתענוג של לקחת חלק בריקודים, הייתי מרגיל שקיבלתי את גמולי עבור כל המאמצים שעשיתי כדי להיות חבר בקהילה זו". במקום הוקם גם בית ספר לאומנות, ספריה עם אלפי כרכים.

לקהילה הייתה גם קבוצת בייסבול וקבוצות נוספות של ענפי ספורט אחרים. כמו כן הייתה גם חבורה תיאטרלית. לאנו ארחה גם מופעי מינסטרל בהם שחקנים לבנים צבעו את פניהם בשחור והציגו קטעים, לכאורה מחיי השחורים בארצות הברית. קללות נאסרו בנוכחות נשים וילדים, ומשקאות אלכוהולים הוגשו רק באישור רופא. הפרה של הוראות אלו נענשה בשלילת עבודה או בסילוק מהקהילה.

קריסת המושבה בקליפורניה

חורבות לאנו בנקודת ההתיישבות ההיסטורית בקליפורניה, כיום (2009)

היציבות הפוליטית בלאנו הופרה בשל מאבקים פנימיים בחבר המנהלים שהיה מורכב תחילה מ-7 ולאחר מכן מ-9 חברים, וכן בקרב האספה הכללית שהורכבה מכלל חברי ההתיישבות שהיו בעלי המניות של הקואופרטיב. על אף שהוועד המנהל היה יעיל למדי, 'הצהרת העקרונות' של הקהילה הבטיחה 'בעלות שווה, שכר שווה ואפשרויות חברתיות שוות' אך לאנו בפועל נוהלה באופן ריכוזי יחסית על ידי הוועד המנהל. התפתחו קבוצות אופוזיציוניות לוועד המנהל, ולניהול הריכוזי. חלק מהחברים פקפקו בעקרונותיו הסוציאליסטיים של לארימן.

גם החלטות האספה הכללית הושפעו מסכסוכים אישיים, שיצרו סביבה פוליטית לא יעילה. דיונים וויכוחים נמרחו שעות ארוכות, ולבסוף נדחתה ההחלטה לגביהן לכינוס הבא. אחד מתומכיו של הרימן, ר.ק. ויליאמס כתה: "החדשים שהגיעו לכאן מלאים באידיאלים ורעיונות בדבר סוג משונה של דמוקרטיה שאינה במקומה בגוף העוסק ב... עבודה מעשית. יש להתעקש, אם ההתיישבות הזו דינה להתקיים, לפעול על פי נוסחאות מנוסות של תאגידים וארגונים תחת הקפיטליזם. אנחנו לא מנסים להעלות כאן תיאטרון רפאים אוטופי". התומכים חשו כי ביטול חבר המנהלים יביא לאנרכיה ולכאוס וכי השליטה המרכזית חיונית להיווצרות מושבה סוציאליסטית פורחת.

גורם נוסף להתפרקות הקומונה היה משבר המים. הרימן הבטיח כמויות גדולות של מים למושבה הגדלה. על אף שתאורטית היה ללנו די מים כדי לקיים עצמה ולצמוח, את חלקם ניתן היה לאגור רק באמצעות בניית סכר. המושבה הגישה בקשה להיתר להקמתו, אך נציב התאגידים בקליפורניה דחה את הבקשה בטענה כי לאנשי המקום אין את הניסיון הדרוש לכך, ואף לא את ההון הנדרש לצורך ביצוע הפרויקט. על אף שמתכנני המושבה היו מודעים לבעיה זו, המשיכו להכחיש את מצוקת המים של ההתיישבות בפני קונים פוטנציאליים עד מאי 1917

מלחמת העולם הראשונה תרמה אף היא לדעיכת הקומונה. על אף שבאופן רשמי תמכה לאנו ברעיונות פציפיסטיים, וביקשה להבטיח שחבריה יהיו מתנגדים מצפוניים לגיוס - המושבה בכל זאת איבדה צעירים רבים לחובת הגיוס. המלחמה הפעילה גם לחץ כלכלי על הקומונה, שכן היא יצרה מקומות עבודה רבים יותר בשכר גבוה יותר, אשר משכו את חברי המושבה שחשו פחות מחויבים לרעיון ההתיישבות.

ניו לאנו, לואיזיאנה

בנובמבר 1917 הודיע ​​המגזין Western Comrade כי רוב המושבה צפויה לעבור לאתר חלופי בשם 'ניו לאנו', בנפת ליסויל בלואיזיאנה. כ-65–200 מתיישבים אכן עברו אך ההתיישבות החדשה לא הצליחה להגיע להישגיה של המושבה המקורית. החברה שנקלעה כבר לקשיים כלכליים הצליחה לרכוש רק אלפים בודדים של אקרים בנקודה החדשה תוך צבירת חובות נוספים. האדמה לא הייתה טובה, אבל בשטח שנרכש שהייתה כבר מנסרה גדולה וכמה עשרות בקתות עץ ששמשו למגורים. לחבורה זו נצטרפו גם 25 משפחות מטקסס, שרובם לא ידעו קרוא וכתוב והיו רחוקים מרעיונות הקומונה. שילוב זה לא עלה יפה חברתית.

המתיישבים הנותרים בקהילת לאנו דל ריו בקליפורניה הגישו בשנת 1918 בקשה לפשיטת רגל, לאחר שורה של הליכים משפטיים כושלים. שרידי המבנים עדיין נראים באתר. כיום האתר בו פעלה המושבה רשום כעת כנקודת ציון היסטורית מס '933 בקליפורניה.

רק בשנת 1921 חל שיפור במצבה הכלכלי של ניו לאנו, תחת הנהגתו של ג'ורג' פיקט, סוכן ביטוח ומראשוני המייסדים, אשר ניהל אותה עד פירוקה ערב מלחמת העולם השנייה. הארימן שנזדקן נאלץ לעזוב את לואיזיאנה, שתנאי אקלימה הלח היו רעים לבריאותו ושב לחיות בלוס אנג'לס בה נפטר בשנת 1928. בתחילת 1921 שנה הייתה שרויה הקומונה במחסור חומרי קשה ביותר - כשהיא נאלצת לפרק חלק מביקתות המגורים כדי לקנות תמורתם מזון. אך פיקט הצליח לגייס תרומות גדולות, וכן לגייס חברים חדשים לחברה הקואופרטיבית שרכשו מניות באלפיים דולר בכסף מזומן או בנכסים. עם זאת, הכסף שהושג הושקע בעיקר בפיתוח מבני המגורים ובניית בתים חדשים, ולא בהשקעות הון מניבות ועיבוד השטחים החקלאיים. חלק מהכסף הושקע בהקמת ענפי תעשייה שסיכויי ההצלחה שלהם לא היו גדולים. שיטות עיבוד הקרקע היו מיושנות והחקלאים לא שמרו על טיוב הקרקע ועל מחזור זרעים רציונלי. לפיכך למרות התרומות וההצטרפות של חברים חדשים, הקומונה צברה חובות הולכים וגדלים.

במקביל רכש פיקט שלוש חוות חקלאיות נוספות על לאנו במרחק רב מהמושבה - חווה לגידול אורז ושתי חוות עם פרדסים ובקר, שבכל אחת מהן יושבו כ-15 מחברי הקומונה. בשנת 1920 נאמדו חובותיה של הקומונה על כ-600 אלף דולר, אל פיקט החל להשקיע את כספיה בהשקעות בתחום קידוח הנפט והגז. לאחר חמישה ניסיונות קידוח לעומק 3000–4000 רגל הופסקה עבודה זו מחוסר אמצעים להמשיכה.

עם זאת, על אף המצוקה הכלכלית אליה נקלעה הקומונה, זכה פיקט לאמונם של מרבית חבריה, בין היתר בשל הצלחתו בגיוס חברים חדשים ותרומות. פיקט אף התבטא וטען כי תלותה של המושבה בתרומות דווקא מחזקת את קשריה עם ידידיה ותומכיה ומרחיבה את תחום השפעתה. בשנים אלה הצליחה הקומונה להקים בית חולים, מרפאת שיניים אולם ריקודים, וכן המשיכה בפעילות אומנותית - תיאטרלית ומוזיקלית ושבועון, וכן המשיכה לפתח מוסדות חינוכיים ובית ספר ערב למבוגרים.

בתחילת שנות ה-30 עמד מספר חברי ניו לאנו על כ-400. המשבר הכלכלי פגע במצבה הכלכלי עוד יותר עם ירידת מחירי התוצאת החקלאית וצמצום הביקושים. גם הרכבה החברתי השתנה, כשהצטרפו אליה נפגעים רבים של האבטלה ההמונית, אשר שוחררו מהחובה לרכוש מניות חבר. מצב דברים זה יצר גם חיכוכים בין החברים הוותיקים בעלי המניות לחברים החדשים מחוסרי המניה אשר תבעו אף הם שוויון זכויות בהתאם לעקרונות המושבה. בין המצטרפים החדשים נתברר כי ישנם גם בעלי עבר פלילי, ורבים מהם עזבו תוך שהם נוטלים עימם מרכוש הקומונה.

פיקט קיבל כחברים בקומונה מספר פנסיונרים, אשר רכשו מניות ב-2000 דולרים במזומן והלוו לה עוד אלפי דולרים בריבית של שישה אחוזים. על פנסיונרים אלו לא הוטלה חובת העבודה בקומונה. הסכמי הלוואה אלו הסתבכו כשהקומונה לא הצליחה לעמוד בפרעון, ושניים מהלווים פנו לבתי הדין בדרישה לעיקול חלק מציוד המושבה. המושבה נאלצה להוציא סכומי כסף הולכים וגדלים גם להתמודדות עם המאבקים המשפטיים מול חבריה לשעבר. המושבה הרדיקלית שתמכה בביטול הפרדה הגזעית התקשתה גם להשתלב במרקם החברתי של סביבתה הדרומית.

ב-1934 הפסידה המושבה חלק גדול מרכושה לטובת הבנקים, וב-1935 הגישו נושיה תביעה לפירוק נכסים. בית המשפט דחה את יישום פסק הדין לאביב 1936. בין 1936 ל-1939 מונו למושבה על ידי בית הדין שלושה אפוטופרוסים, שלפחות אחד מהם הצליח להעביר לרשות עצמו חלק מרכושה. ב-1939 דחה בית הדין את ערעור חברי הקואופרטיב וציווה לעקל את כל רכוש המושבה לנושים. בתקופת המאבקים המשפטיים, הושחתו רבים מהמבנים והציוד במושבה. עד שנת 1947 עוד ניסו חלק מחבריה לתבוע בבתי הדין בגין הפסדים שנגרמו להם.

לקריאה נוספת

• שלום וורם, קומונות ואורחות חייהן, הוצאת עיינות, תשכ"ח.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31727928המושבה הסוציאליסטית לאנו