קרל האחד עשר, מלך שוודיה
 | |||||||||
| קרל האחד עשר בקרב לונד, 1676 | |||||||||
| לידה |
24 בנובמבר 1655 טירת שלושת הכתרים, סטוקהולם, שוודיה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 באפריל 1697 (בגיל 41) טירת שלושת הכתרים, סטוקהולם, שוודיה | ||||||||
| מדינה |
 שוודיה | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית רידרהולם, סטוקהולם | ||||||||
| בת זוג | אולריקה אלאונורה | ||||||||
| שושלת בית פפאלץ-צווייבריקן | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
קרל האחד עשר (בשוודית: Karl XI; 24 בנובמבר 1655 – 5 באפריל 1697) היה מלך שוודיה מ-1660 ועד מותו, בתקופה הידועה בהיסטוריה של שוודיה כהאימפריה השוודית (1718-1611).
קרל היה בנם היחיד של קרל העשירי גוסטב, מלך שוודיה ושל הדוויג אלאונורה מהושלטיין-גוטורפ. אביו מת כאשר הוא היה בן חמש והוא חונך על ידי העוצרים שלו עד שהוכתר בגיל 17. זמן קצר לאחר מכן הוא נאלץ לצאת בראש צבאו כדי להגן על שטחי שוודיה כנגד הכוחות הדנים במלחמת סקונה. לאחר שנלחם בהצלחה כנגד הדנים, הוא שב לסטוקהולם והעסיק את עצמו בשיפור המצב הפוליטי, הכלכלי וכספי המוזנח של שוודיה והצליח להשיג שלום למשך עשרים השנים הנותרות של תקופת מלכותו. בתקופתו של קרל האחד עשר התחוללו בשוודיה שינויים במצב הכספי, במסחר, בצי, בצבא, במשפט, בדת ובחינוך. את קרל האחד עשר ירש בנו היחיד, קרל השנים עשר, שעשה שימוש בצבא השוודי המאומן היטב בקרבות בכל רחבי אירופה.
העובדה שקרל הוכתר תחת השם קרל האחד עשר, אין פרושה שהוא המלך האחד עשר בהיסטוריה של שוודיה ששמו קרל. אביו, קרל העשירי, נקרא על שם סבא רבא שלו, קרל התשיעי, שאימץ את מספורו המלכותי על פי היסטוריה בדיונית של שוודיה. למעשה קרל האחד עשר היה המלך החמישי בהיסטוריה של הממלכה ששמו קרל. מספור זה ממשיך עד היום, בשמו של מלך שוודיה הנוכחי, קרל השישה עשר גוסטב.
ראשית חייו
קרל נולד בטירת שלושת הכתרים בסטוקהולם בנובמבר 1655. אביו, קרל העשירי עזב את שוודיה עוד ביולי אותה שנה כדי להילחם נגד פולין במלחמה הצפונית הקטנה. בחורף 1659 שב המלך וכינס את משפחתו ואת הפרלמנט. באמצע ינואר 1660 הוא נפל למשכב וחודש לאחר מכן הוא כתב את צוואתו ומת.
על פי צוואתו של קרל העשירי, הוטל התפקיד לנהל את האימפריה השוודית בתקופה בה היה בנו קטין על המלכה הדוויג אלאונורה, הן כעוצרת רשמית והן כיושבת ראש של חבר העוצרים. אחד מחברי גוף זה היה פר ברהה. בנוסף, השאיר קרל העשירי את הפיקוד על הצבא ומושב במועצת העוצרים לאחיו הצעיר, אדולף יוהאן. סעיפים אלה בצוואה, בנוסף לאחרים, גרמו לשאר חברי המועצה המלכותית לקרוא עליה תיגר. ב-14 בפברואר, יום לאחר מותו של קרל העשירי, שלחה הדוויג אלאונורה מסר למועצה בו היא הצהירה שהיא מודעת להתנגדותם לצוואה וכי היא דורשת מהם לכבד אותה. המועצה השיבה שראשית יש לדון על הצוואה בפרלמנט. ובכינוס הבא של המועצה, שהתקיים ב-13 במאי בסטוקהולם, ניסתה המועצה למנוע מהמלכה האלמנה מלהשתתף בו. הפרלמנט העלה את השאלה אם יהיה זה טוב לבריאותה של המלכה להשתתף בדיוני המועצה. תשובתה של הדוויג אלאונורה הייתה שהמועצה רשאית להתכנס בלעדיה, אך עליה רק להקפיד ליידע אותה אם הם רואים את השתתפותה ראויה ונחוצה. אדישותה לכאורה של הדוויג אלאונורה לפוליטיקה, היוותה הקלה גדולה לחברי מועצת העוצרים.
אמו של קרל, המלכה הדוויג אלאונורה, נותרה העוצרת הרשמית עד הגיעו לבגרות ב-18 בדצמבר 1672, אך היא לא נזהרה דייה לא לערב את עצמה יתר על המידה בתככים הפוליטיים. במהלך הופעתו הראשונה של קרל בפרלמנט, הוא פנה לממשלה דרכה. הוא היה לוחש את התשובות באוזניה, והיא הייתה שואלת אותן בקול רם. כאדם בוגר, התמסר קרל לפעילות גופנית ולצייד דובים כאמצעים החביבים עליו למילוי זמנו הפנוי. על פי מקורות רבים מהתקופה, נחשב המלך כבעל חינוך לקוי ולפיכך הוא לא היה מוכשר מספיק כדי לנהל באופן יעיל את מדיניות החוץ. קרל היה תלוי באמו וביועציו כדי לתקשר עם נציגיהן של ארצות זרות מאחר שהוא לא שלט בשום שפה זרה להוציא גרמנית, והוא גילה בורות בכל הנוגע לעולם שמחוץ לשוודיה.
איש הרוח האיטלקי, לורנצו מגלוטי, ביקר בסטוקהולם ב-1674 ותיאר את קרל האחד עשר הנער כמי ש"למעשה מפחד מכל דבר, נרתע משיחה עם זרים, וחסר תעוזה להביט בפניו של כל אדם". מאפיין נוסף שלו הייתה מסירות דתית עמוקה: הוא היה ירא את האלקים, התפלל בכריעת ברך לעיתים קרובות ונכח בטקסים. מגלוטי תיאר את עיסוקיו העיקריים של המלך: צייד, ההתכוננות למלחמה הקרבה ובדיחות.
מלחמת סקונה
מצב העניינים באירופה באותה תקופה היה בלתי יציב ושוודיה ניצבה בפני בעיות כספיות. ב-1671 החליטו עוצריו של קרל לשאת ולתת על ברית עם צרפת. צעד זה היה אמור להבטיח ששוודיה לא תמצא את עצמה מבודדת במקרה של מלחמה ושמצבה הכספי של הממלכה ישתפר הודות לתמיכה הכספית הצרפתית. ב-1672 כיוונה צרפת את התוקפנות שלה כנגד הולנד ובאביב 1674 נאצלה שוודיה לשלוח כוחות צבאיים לברנדנבורג בפיקודו של קרל גוסטב ורנגל.
דנמרק הייתה בעלת ברית של האימפריה הרומית ה"קדושה" והיה ברור ששוודיה עומדת על סיפה של מלחמה חדשה עם שכנתה מדרום. ניסיון לפשרה נעשה על ידי הקנצלר, נילס ברהה, שנסע לקופנהגן באביב 1675 כדי לנסות להסדיר את אירוסיה של אולריקה אלאונורה, נסיכת דנמרק עם המלך השוודי. באמצע יוני אותה שנה, הוכרזו האירוסים באופן רשמי. יחד עם זאת, כאשר הגיעו החדשות על התבוסה השוודית בקרב פרבלין, הכריז בספטמבר כריסטיאן החמישי, מלך דנמרק, מלחמה על שוודיה.
בין חברי המועצה המלכותית השוודית המשיכו להתחולל הסכסוכים הפנימיים, והמלך נאלץ לנהל את ענייניו בלעדיהם. קרל, שאז מלאו לו כבר 20 שנה, היה חסר ניסיון והממלכה הייתה מצויה באנרכיה. הוא בילה את הסתיו במחנה החדש שנבנה בסקונה כדי להכין את האומה השוודית לקראת המלחמה. החיילים השוודים בסקונה היו בנחיתות מבחינה מספרית ומבחינת ציודם בהשוואה ליריביהם הדנים. במאי 1676 פלשו הדנים לסקונה, לכדו את לנדסקורנה ואת הלסינבורג והמשיכו דרך בוהוסלן לכוון האלמסטד. המלך נאלץ להתבגר במהירות. לפתע הוא מצא את עצמו לבד ותחת לחץ גדול.
הניצחון השוודי בקרב האלמסטד ב-17 באוגוסט 1676, כאשר קרל והמצביא שלו, סימון גרונדל הלמפלט, הביסו דיוויזיה דנית, היה גילוי המזל הראשון של המלך. קרל המשיך דרומה דרך סקונה והגיע ב-11 בנובמבר לרמה המישורית של נהר קבלינג ליד לונד. הצבא הדני, בפיקודו של כריסטיאן החמישי, הוצב על הגדה הנגדית. היה זה בלתי אפשרי לחצות את הנהר וקרל נאלץ להמתין במשך שבועות עד אשר מימיו קפאו לבסוף ב-4 בדצמבר. בשלב זה שיגר קרל מתקפת פתע על הכוחות הדנים במסגרת קרב לונד. היה זה אחד מהקרבות העקובים ביותר מדם באותה עת. מתוך יותר מ-20,000 חיילים שהשתתפו בקרב, כ-8,000 נהרגו. כל המפקדים השוודים הפגינו יכולת גבוהה, אך את התהילה באותו יום קצר קרל עצמו ברוח הלחימה שלו. הקרב היה המכריע לטובת השליטה בסקונה והוא תואר כאירוע המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של קרל. קרל זכר את היום הזה עד יומו האחרון.
בשנה שלאחר מכן, הכריעו 9,000 איש בפיקודו של קרל, כוח של 12,000 דנים בקרב לנדסקרונה. היה זה הקרב המתוכנן האחרון במלחמה, וזאת עקב העובדה שבספטמבר 1678, פינה כריסטיאן החמישי את צבאו בחזרה לזילנד. ב-1679 הכתיב לואי הארבעה עשר, מלך צרפת את התנאים לפיוס הכללי וקרל, שנאמר עליו שהוא זנח במרירות את "החסות הבלתי נסבלת" של המלך הצרפתי, נאלץ לבסוף להסכים לשלום כדי לשמור על שלמותה של האימפריה שלו. בהסכמים שנחתמו בפונטבלו ובלונד, הוסכם על שלום עם דנמרק ובחוזה שנחתם בסן ז'רמן אן ליי, הוסכם על שלום עם ברנדנבורג.
לאחר המלחמה
קרל הקדיש את שארית חייו למניעת מלחמה נוספת על ידי כך שהשיג לעצמו עצמאות רבה יותר בניהול ענייני החוץ. כמו כן הוא קידם את יציבותה הכלכלית של שוודיה ואירגן מחדש את הצבא. 20 השנים האחרונות למלכותו היו תקופת השלום הארוכה ביותר בתקופת האימפריה השוודית.
בשנים הראשונות, הוא קיבל סיוע מאדם שהיה לראש ממשלתו הנאמן, יוהאן גורנסון גלינסטירנה. מקורות מסוימים מציינים שהמלך היה למעשה תלוי בגלינסטירנה. מותו הפתאומי של זה האחרון ב-1680, העניק למלך מידה מסוימת של חופש, ורבים ניסו להתקרב אליו ולמלא את מקומו של גלינסטירנה.
שיקום הכלכלה
כלכלתה החלשה של שוודיה ספגה מכה קשה במהלך המלחמה והייתה כעת במשבר קשה. באוקטובר 1680 כינס קרל את הפרלמנט. מושב זה תואר כאחד החשובים ביותר בתולדותיו של הפרלמנט. קרל דחף לביטולם של תוארי אצולה, נושא שנדון בפרלמנט כבר מאז 1650. משמעות הדבר הייתה שניתן היה להחזיר לכתר כל רכוש או קרקע שהיו בעבר בבעלותו ושהוחכרו או הוענקו, כולל מחוזות ונחלות של ברונים ולורדים. צעד זה השפיע על חברים בכירים רבים של האצולה השוודית, חלקם קרסו כלכלית בעקבותיו. אחד מאצילים אלה היה העוצר לשעבר של המלך, מגנוס דה לה גרדי, שיחד עם אחוזות רבות אחרות שלו, נאלץ להחזיר את טירת לקו בת 248 החדרים. תהליך זה היה כרוך בבחינת תקפותו של כל תואר אצולה בממלכה, כולל במושבות ובמסגרתו הוסדר מצבה הכספי של הממלכה.
המעיל האפור
על פי המסורת השוודית, סייר קרל האחד עשר ברחבי שוודיה כשהוא לבוש כאיכר או כעובר אורח פשוט. על פי האגדה הוא כונה "המעיל האפור" (בשוודית: Gråkappan). סיוריו אלו נועדו כדי לגלות ולזהות שחיתות ודיכוי כנגד האוכלוסייה. קיימים סיפורים רבים על קרל שהגיע לכפרים כדי לגלות אישי כנסייה מושחתים וכדי לשלוח אותם לגרדום. עם זאת, הוא מעולם לא סייר לבדו. הוא תמיד היה מלווה במשמר צבאי, אך הוא היה אחד ממלכי שוודיה באותה תקופה שסייר ברוב שטחה של ארצו. הסיפורים על המעיל האפור פורסמו בספר של ארביד אוגוסט אפצליוס שפורסם באמצע המאה ה-19.
אבסולוטיזם
החלטה חשובה נוספת שהתקבלה במהלך כינוס הפרלמנט הייתה בנוגע למועצה המלכותית. מאז 1634, היה המלך מחויב להיוועץ במועצה. במהלך מלחמת סקונה, חברי המועצה היו עסוקים בסכסוכים פנימיים וקרל משל פחות או יותר מבלי להישמע לעצותיהם. בכינוס של 1680 הוא ביקש מהמעמדות לדעת אם הוא עדיין כפוף למועצה ולשאלה זו השיבה אספת המעמדות את התשובה שלה הוא ציפה: "הוא אינו כפוף לאף אחד להוציא את עצמו" (envälde, בשוודית: אוטוקרטיה) ובכך מוסדה המונרכיה האבסולוטית בשוודיה. ב-1693 אישרה אספת המעמדות את סמכותו של המלך על ידי הכרזה רשמית שהוא השליט היחיד של הממלכה.
בניית הכוח הצבאי
בכינוס אספת המעמדות של 1682 הציג קרל את הצעתו לרפורמה בצבא, לפיה כל אחת מארצות שוודיה תקצה 1,200 חיילים בכוננות, בכל עת ושתי חוות תוקצנה כדי לשמש כמקום מגורים לחיילים. החיילים, שכונו על שמו של המלך karoliner, אומנו יותר לצורכי התקפה מאשר לצורכי הגנה. ביזה והתעללות נאסרו לחלוטין. מגוריהם של החיילים בכל רחבי הארץ הפכו להיות פרטי נוף בולטים. עם זאת, קרל גם דאג למודרניזציה של דרכי הפעולה הצבאיות ופעל לשפר את המיומנויות ואת הידע של הקצינים על ידי שליחתם ללימודים מעבר לים.
הצי השוודי סבל מתבוסות קשות בקרבות שניהל מול הכוחות הדנים-הולנדים במהלך מלחמת סקונה וחולשתו בתחומי הארגון והאספקה נחשפה. הצי חוזק על ידי הקמתו של הבסיס הימי בקרלסקרונה ב-1680, שהפך לבסיס הראשי של פעולותיו מכאן והלאה. כיום זהו הבסיס הימי בקרלסקרונה, שהוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
הטמעתם של השטחים החדשים
קרל האמין בחשיבותה של הטמעתם של השטחים החדשים של סקונה, בלקיניה, והלנד בדרום שוודיה, של בוהוסלן וימטלנד בדרום מערב שוודיה ושל האי גוטלנד. מדיניות ההטמעה כללה את איסור הוצאתם לאור של כל הספרים שנכתבו בדנית או בנורווגית, ובכך הופרה הבטחה שנתנה במסגרת הסכם רוסקילדה, הכנסת השימוש בשפה השוודית לניהול הטקסים הדתיים וההקפדה על כך שכל הכמרים והמורים יהיו שוודים.
המלך רחש טינה לאיכרים בסקונה במהלך המלחמה והוא גילה במיוחד קשיחות כלפי מחוז זה. תנועת הגרילה, Snapphane, שפעלה בצפון סקונה, תקפה את חייליו של קרל וגנבה את כספו. הייתה להם גם תמיכה חזקה בקרב האיכרים המקומיים. קרל היה חשדן כלפי תושבי סקונה עד יומו האחרון. הוא לא התיר לחיילים שמוצאם היה מסקונה להיות מוצבים ברגימנט המקומי. כל 1,200 החיילים של הרגימנט של סקונה היו מגויסים מקרב אוכלוסיית המחוזות הצפוניים. הוא גם דרש שתינקט יד קשה כלפי תושבי המחוז והמושל הכללי הראשון של המחוז, יוהאן גלינסטירנה הנאמן עליו, היה ברוטלי במיוחד בדרך טיפולו בתושבים המקומיים. תקופת כהונתו של המושל הבא, רוטגר פון אשברג, עמדה בסימן של וותרנות.
מדיניות ההטמעה לא יושמה באופן בולט כל כך בשטחים הגרמניים של פומרניה השוודית וברמן-ורדן ובשטחים באזור הבלטי, אסטוניה וליבוניה. בגרמניה מצא קרל את עצמו מול התנגדות של המעמדות שם. הוא גם הוגבל על ידי חוק של הקיסר הגרמני ועל ידי הסכם השלום. בארצות הבלטיות, מבנה הכוחות היה שונה לחלוטין, כאשר האצולה שמוצאה היה גרמני עדיין שעבדה צמיתים, מנהג שקרל סלד ממנו ושאף לבטלו, אך הדבר לא עלה בידו. בסופו של דבר, קקסהולם (כיום העיר פריזרסק שברוסיה) ואינגריה יושבו בדלילות ולא זכו לעניין רב.
הכנסייה
קרל היה נוצרי לותרני מסור. ב-1686 חוקק חוק הכנסייה ביוזמתו. החוק הגדיר את המלך כשליט הכנסייה באותו אופן בה הוא משל בארץ והא-ל מושל בעולם. על כל האזרחים הוטלה חובת השתתפות בתפילות ביום ראשון ואנשים שהתהלכו ברחובות בזמני התפילות, הסתכנו במעצר. שלוש שנים לאחר מכן, הכריז קרל על חיוב כל האזרחים ללמוד ולקרוא את הקטכיזם שנכתבו על ידי הארכיבישוף אולוף סבביליוס ולאחר מכן על ידי הבישוף הקין שפגל, כדי שהם יוכלו להבין את "תפארת הא-ל".
קרל עודד את הוצאתם לאור של ספרי שירי הכנסייה ואת הפצתם בכנסיות ומהדורה מודפסת חדשה של התנ"ך שהושלמה ב-1703, נקראה על שמו של יורשו של קרל, קרל השנים עשר.
משפחה
ב-6 במאי 1680 נשא קרל לאישה את אולריקה אלאונורה, בתו של פרדריק השלישי, מלך דנמרק. קודם לכן הוא היה מאורס לבת דודתו, יוליאנה מהסה-אשווגה, אך אירוסין אלה הופרו עקב שערוריה. קרל ואולריקה התארסו ב-1675 בניסיון להחליק איבה ארוכת שנים, אך מלחמת סקונה פרצה עד מהרה. במהלך המלחמה, רכשה אולריקה אלאונורה מוניטין של מי שהייתה נאמנה למולדתה העתידית על ידי כך שגילתה חיבה כלפי שבויי המלחמה השוודים. היא משכנה את תכשיטיה, כולל גם את טבעת האירוסין שלה, כדי לדאוג להם. מעלותיה האישיות ומעשי הצדקה שלה בכל תקופת כהונתה כמלכה, גרמו לעם השוודי לחבב אותה וכך הם התגברו על הקשיים שנבעו ממוצאה הדני. בדיוני המשא ומתן לשלום בין שוודיה לדנמרק שהתקיימו ב-1679, היו הנישואין בין קרל לבינה חלק מסדר היום והם אושרו ב-26 בספטמבר 1679. טקס החתונה נערך בסטוקהולם ב-6 במאי 1680 והיה קצר וצנוע.
קרל ואולריקה אלאונורה היו שונים זה מזו. קרל אהב לבלות את זמנו הפנוי בציד וברכיבה, בעוד שאולריקה נהנתה מקריאה ומאומנות. היא תיזכר בעיקר בשל פעילות הצדקה שלה. פעילותה גם הייתה מוגבלת עקב מצב בריאותה הרופף ועקב הריונותיה הרבים. קרל היה מלך מאוד פעיל ועסוק וכאשר הוא נעדר כדי לפקח על חייליו או כדי לבלות, הייתה אולריקה לעיתים קרובות בודדה ועצובה. הנישואין עצמם נחשבו כמוצלחים והמלך והמלכה חיבבו זה את זה. כמלכה, הייתה אולריקה אלאונורה מעורבת מעט מאוד בחיים הפוליטיים ודמותה של חמותה הטילה עליה צל כבד. במהלך התהליך לביטולם של תוארי האצולה, ניסתה אולריקה אלאונורה לדבר בשמם של אלה שרכושם הופקע על ידי הכתר. אך המלך אמר לה שהסיבה שהוא נשא אותה לאישה היא לא רצונו לשמוע את עצותיה הפוליטיות. תחת זאת, היא סייעה לאלה שרכושם הופקע על ידי מתן פיצוי כספי בסתר מתקציבה האישי. בכל אופן, אמונו האישי של קרל בה גבר בה עם הזמן. ב-1690 הוא נקב בשמה כעוצרת לעתיד במקרה שבנו יירש את כסאו לפני הגיעו לגיל הבגרות. למרות זאת, אולריקה אלאונורה מתה ארבע שנים לפני קרל. בעת מותה היא תמכה כספית בכ-17,000 אנשים. נאמר שעל ערש דווי התוודה קרל באוזני אמו שמאז מותה של אולריקה אלאונורה הוא לא היה מאושר כלל.
קרל האחד עשר ואולריקה אלאונורה הולידו שבעה ילדים, מתוכם שלושה בלבד שרדו לאחר מותו של אביהם:
- הדוויג סופיה (1708-1681), דוכסית הולשטיין-גוטורפ וסבתו של פיוטר השלישי, קיסר רוסיה.
- קרל השנים עשר (1718-1682), הבן היחיד שהגיע לבגרות ויורשו של קרל האחד עשר.
- גוסטב (1685-1683).
- אולריק (1685-1684).
- פרדריק (1685-1685).
- קרל גוסטב (1687-1686).
- אולריקה אלאונורה (1741-1688, "הצעירה"), שבסופו של דבר ירשה את אחיה על כס המלכות השוודי.
אולריקה אולאונורה האם הייתה אישה חולנית והריונותיה הרבים שברו אותה בסופו של דבר. ב-1693, כאשר מצב בריאותה התדרדר, הקדיש קרל סוף סוף את זמנו לטיפול בה. מותה ביולי אותה שנה השפיע עליו קשות והוא מעולם לא התאושש.
מותו
מאז 1694 התלונן קרל על מיחושים בבטנו. בקיץ 1696 הוא ביקש את חוות דעתם של רופאיו על כאביו שהלכו והתגברו, אך הם לא הצליחו לרפא אותו. הוא המשיך למלא את תפקידו כרגיל, אך בפברואר 1697 הכאבים נעשו קשים מנשוא. הוא שב לסטוקהולם ורופאיו אבחנו גוש קשה וגדול בבטנו. בנקודת זמן זו עשו הרופאים ככל שביכולתם כדי להקל על כאביו של המלך. קרל השנים עשר מת ב-5 באפריל 1697 כשהוא בן 41. ניתוח שלאחר המוות הצביע על כך שהמלך פיתח סרטן שהתפשט בכל חלל הבטן שלו.
מורשתו
קרל האחד עשר תואר בשוודיה לעיתים כגדול שבמלכיה, כשהוא מאפיל באופן מוחלט על אביו ועל בנו. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ההתייחסות כלפיו השתנתה והוא נתפש כאדם תלותי, חסר ביטחון ונוח להשפעה על ידי זולתו. בספר שיצא לאור ב-2003, הוא מתואר כמי שעיצב בכוח רצון חזק את הרפורמות הכלכליות של שוודיה וגרם ליציבות פיננסית וצבאית.
דמותו של קרל האחד עשר מונצחת בשטר של 500 קרונות שוודיות. דיוקנו זה נלקח מציור של דייוויד קלוקר ארנסטרל. דמותו של המלך מופיעה על השטר בשל העובדה שהבנק הלאומי של שוודיה נוסד ב-1688, בעת תקופת מלכותו.
אילן יוחסין
ראו גם
- קארלסקרונה, עיר בדרום מזרח שוודיה הקרויה על שם קרל האחד עשר.
קישורים חיצוניים
- קרל האחד עשר באנציקלופדיה בריטניקה (1911).
- קרל האחד עשר באנציקלופדיה הבינלאומית (1905).
| הקודם: קרל העשירי גוסטב |
מלכי שוודיה | הבא: קרל השנים עשר |
26629705קרל האחד עשר, מלך שוודיה