צפצפה
 צפצפה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | מלפיגאים |
| משפחה: | ערבתיים |
| סוג: | צפצפה |
| שם מדעי | |
 Populus
| |
צפצפה (שם מדעי: Populus) היא אחד משני סוגים של צמחים במשפחת הערבתיים. ישנם כארבעים מיני צפצפה הנפוצים בעיקר בחצי הכדור הצפוני.
מאפיינים
הפרטים הם דו ביתיים, כלומר גדלים עליהם פרחים נקביים או פרחים זכריים.
עצים ושיחי הסוג הם צמחים נשירים, ועליהם מקבלים גוון של בין זהוב בהיר לצהוב לפני שהם נושרים. כמעט בכל המינים ישנם עלים רחבים בצורה ביצתית או מעוינת. בפרח הנקבי יש עלה בודד ובו שתי צלקות ועמוד עלי אחד. ההאבקה נעשית על ידי רוח. בפרי יש זרעים קטנים שעל כל אחד ציצית שערות. יש צפצפות אשר צבע הגזע שלהם הוא לבן.
לצפצפה מערכת שורשים חזקה ופולשנית, ועל כן לא נוהגים לנטוע אותה סמוך לבתי מגורים או צנרת מים מחשש ששורשיה המתפשטים יגרמו נזק.
העצה של עצי צפצפה נחשבת לחומר בניין איכותי.
בישראל גדלים שני מינים של צפצפה: צפצפה מכסיפה הנפוצה בשימוש גנני בגלל מראה העלים המיוחד וצפצפת הפרת הנפוצה לאורך נחלים הנשפכים אל ים המלח ועל גדות הירדן.
מינים
- צפצפת הפרת (Populus euphratica)
- צפצפה רעדנית (Populus tremuloides)
- צפצפה מכסיפה (Populus alba)
- צפצפה מקוצעת (Populus angulata)
- צפצפה שחורה איטלקית (Populus nigra italica)
הצפצפה במקורות
הצפצפה נזכרה פעם אחת בספר יחזקאל במשל הגפן כעץ בעל זיקה למים: "קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ" (יחזקאל יז ה).
לזיהוי ה'צפצפה' אין מסורת ברורה בתרגומים הקדומים, אולם לפי מסורת חז"ל, כפי שנתקבלה גם על ידי הפרשנים ורוב החוקרים, מדובר באחד ממיני הערבה (Salix) או הצפצפה (Populus).
קיים ממצא בוטני-ארכאולוגי רב של צפצפת הפרת (Populus euphratica), באתרים שונים בארץ ישראל מכל התקופות הקדומות. השימוש הנרחב בו נבע מקלות עיבודו ומהאפשרויות הרבות לניצולו[1].
המשנה במסכת סוכה (פרק ג' משנה ג') קובעת כי הצפצפה פסולה לשמש כערבה כחלק ממצוות ארבעה מינים. אפשר והכוונה לצפצפת הפרת אשר נפוצה סמוך למקורות מים בארץ ישראל.
גידול עצי צפצפה בישראל
בשנת 1957, הציע עקיבא עצמון, לגדל בישראל עצי צפצפה לייצור עץ.[2] עצמון נטע במימון משרד המסחר והתעשייה מטעי צפצפה נסיוניים במקומות שונים ברחבי ישראל[3]. בתחילה הוחלט על 500 דונם בנגב, 200 דונם בעמק החולה ו-200 דונם באזור בית שאן[4]. הנטיעות בוצעו על ידי חברת "מפעלי עץ ותאית"[5] שעצמון היה מנהלה, שקיבלה כספים מהחברה הממשלתית "מטעי האומה", לשם חקר הכדאיות של גידול מסחרי של עצי צפצפה בישראל[6][7]. בשנת 1960 טענו במשרד המסחר והתעשייה שגידול הצפצפות הוא מאד רווחי[8].
משרד החקלאות טען שהגידול אינו כלכלי[9] וחמש ועדות מומחים ממשלתיות בדקו את הנושא. אחת מהן, זו שהוקמה בשנת 1962, פירסמה דו"ח שלילי והמליצה לקצץ את שטחי הגידולים הנסיוניים מ-1,600 דונמים ל-400 דונמים[10]. על פי הדו"ח, צריכת המים הגבוהה והמחיר הנמוך של העץ מובילים לכדאיות גבולית. בסוף 1964 פורסם דו"ח נוסף, שטען שהגידול יכול להיות רווחי אם העץ יימכר לייצור גפרורים ומקלות שלגונים. בעקבות זאת הומלץ להמשיך בגידול בחלקות הנסיוניות בעכו, נתניה וחדרה אך לעקור את העצים בעמיעד וקיסריה[11]. בחודש אוקטובר 1965, התפרסם דו"ח של משרד החקלאות בו נקבע שהצפצפות הן הגידול הרווחי ביותר בעמק החולה והוחלט לעודד גידול צפצפות בעמק החולה[12][13]. בשנת 1968, החליט משרד החקלאות לאשר גידול עצי צפצפה בעמק החולה, אבל לא בשטחים אחרים בישראל[14]. המטעים של עצי הצפצפה שניטעו בעמק החולה על שטח של 1,200 דונמים נמסרו לקיבוץ גונן, שניצל אותם כחומר גלם עבור שני מפעלי עיבוד עץ, ש-85% מהתפוקה המצרפית שלהם נשלחה לחו"ל. בראשית שנות ה-80 גידל גם קיבוץ יגור עצי צפצפה, על מי ביוב מטוהרים[15].
בשנת 1999, חלה התייקרות ניכרת של התשומות, ששינתה לרעה את כדאיות הגידול והעיבוד של העץ, וקיבוץ גונן סגר את המפעלים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צפצפה |
הערות שוליים
- ^ להרחבה: זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 173-172
- ^ עקיבא עצמון, גידול צפצפות בישראל, 1979, הוצאה של המשפחה, בסיועם של משה נתנאל, סגן מנהל החטיבה לתעשיות קלות במשרד המסחר והתעשייה ושל ד"ר י. פלטי, מנהל מחלקה במינהל המחקר החקלאי של משרד החקלאות
- ^ נסיונות לגידול עצי צפצפה, דבר, 25 בספטמבר 1957
- ^ מטע של עצי צפצפה, הצופה, 2 באוקטובר 1957
- ^ משברי רוח בגובה 10 מטרים, דבר, 5 בספטמבר 1958
- ^ 900 דונאם צפצפות נטעו באחרונה, הצופה, 30 באוגוסט 1959
- ^ הזהב הירוק, מעריב, 19 בספטמבר 1958
- ^ א. בן זאב, הוכח כדאיות גידול מטעי צפצפות בקנה־מידה נרחב, דבר, 17 באפריל 1960
- ^ ספיר: משרדי אינו מטפל בגידול צפצפות, מעריב, 15 באוגוסט 1962
- ^ אריאל ויינשטיין, המשרדים מצפצפים על עצי הצפצפה, מעריב, 5 במרץ 1963
- ^ עצי צפצפה ישמשו לייצור גפרורים ומקלות לשלגונים, מעריב, 26 בנובמבר 1964
- ^ מצפצף מי שמצפצף אחרון, דבר, 18 במרץ 1966
- ^ כנס רכזי משקים בעמק החולה, דבר, 21 בפברואר 1966
- ^ י. שדמי, הצפצפה זקפה קומתה, מעריב, 9 ביולי 1968
- ^ א. סדומי, עידוד לגידול עצי צפצפה, דבר, 12 באוקטובר 1981