צנזורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף צנזורה מוסרית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "צנזור" מפנה לכאן. לערך העוסק במתמטיקאי ישראלי, ראו יאיר צנזור.
עיתון ה"רודזיה הראלד" מ-21 בספטמבר 1966, אשר צונזר על ידי הוועדה הרודזית לצנזורה

צֶנְזוּרָהלטינית: censere להעריך) היא פיקוח ושליטה על הפצת מידע, דעות וספרות; היא מוטלת לרוב על ידי גופי ממשל. לעיתים קרובות צנזורה מופעלת על ניסיונות תקשורת הפונה לציבור, תוך דיכוי של דעה. הדיון סביב הצנזורה, כולל לעיתים קרובות אמצעים פחות רשמיים של שליטה בתודעה, כגון הדרה של רעיונות מסוימים מאמצעי תקשורת ההמונים. המידע המצונזר נע בין מילים מסוימות למושגים ורעיונות שלמים.

הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן. כיום יש חמישה סוגי צנזורה עיקריים:

  1. מוסרית (סרטים, מחזות), כשהנימוק הוא "מניעת תועבה" מהצופים.
  2. מדינית, בנוסף לסרטים ולמחזות גם ספרים, כתבי-עת, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, לשם מניעת ביקורת על המשטר.
  3. ביטחונית (צבאית), שמטרתה למנוע חשיפת סודות צבאיים וביטחוניים.
  4. משפטית, המתבטאת בצווי איסור פרסום (של שמות חשודים, מהות העבירה, או הגנה על פרטיותו של הקורבן).
  5. צנזורה כלכלית, המוטלת על ידי גופים מסחריים, במטרה לשרת אינטרסים כלכליים או עסקיים.

לעיתים מתקיימת צנזורה פנימית שאותה מטיל אמצעי התקשורת על עצמו, על-פי אינטרסים שלו, שעומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הציע הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי תחת המילה צנזורה את המילים בּידוּק או בִּדֹּקֶת – ותחת צנזוֹר הציע בַּדָּק; תחת הפועל מצנזר חידש מְבַדֵּק, ותחת משרד הצנזוֹרים – מִבְדקה.[1] כיום משמשת המילה בידוק במיוחד במשמעות בידוק ביטחוני.

הגדרת הצנזורה וסמכויותיה

מקור השם צנזורה הוא במונח הלטיני censor, שמשמעו "בודק", דהינו פקיד הבודק פרסומים וגונז דברים האסורים על ידי השלטון. הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן. ידועה השפעתה של הצנזורה הנוצרית על התלמוד, שבמסגרתה הושמטו קטעים שלמים ושונו משפטים שנתפסו כפוגעים בנצרות.

בזמנים המודרניים מתייחסת הצנזורה לבדיקה של ספרים, כתבי-עת, מחזות, סרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, במטרה לשנות או להדחיק קטעים העשויים להיות פוגעים, לא נעימים, מעוררי התנגדות או חושפי סודות צבאיים וביטחוניים. החומר ה"לא נעים" נחשב לחומר לא מוסרי או גס, כופר או מנאץ, מסית או שעלול לפגוע בביטחון המדינה. כך, הנימוק לצנזורה הוא ההגנה על שלושה מוסדות חברתיים: המשפחה, הדתכנסייה) והמדינה.

באמצע המאה ה-19 נקבעו באנגליה הוראות האוסרות הפצה של ספרות תועבה באמצעות הדואר. על פי הוראות אלה הוחרמו הספרים "סטיריקון", "פאני היל", "דקאמרון" ועוד. בשנת 1865 נחקק איסור דומה בארצות הברית, ובמסגרתו נאסרה אף הפצתם של ספרים לא צנועים.[2]

עד לאחרונה הייתה הצנזורה יציבה במוסדות שונים אפילו במדינות הדמוקרטיות המתקדמות ביותר המאופיינות בחופש הביטוי. באמצע המאה ה-20 החליש שינוי מהפכני בעמדת הציבור את כוחה של הצנזורה בדמוקרטיות רבות; למרות זאת, הצנזורה על צורותיה לא התפרקה באופן כלל-עולמי. כיום מתנגדים אנשים רבים, כולל אזרחים ליברלים, למתירנות החדשה באמנות ובתקשורת; הם טוענים שהיא משחיתה כל חוש של צניעות ונימוס ואף חותרת תחת התרבות.

בחברות לא-דמוקרטיות כמו סין, קוריאה הצפונית ובורמה, הצנזורה דומיננטית מאוד, נמצאת בכל הדרגות האמנותיות, האינטלקטואליות, הדתיות, הפוליטיות והציבוריות של חיי הפרט. מעטים המעשים או הביטויים שאינם זוכים לפיקוח רשמי.

ההצהרה הבינלאומית לזכויות אדם, אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1948, אינה מתייחסת לצנזורה ואינה מבטיחה חופש מצנזורה.

בישראל בוטלה הצנזורה על מחזות בשנת 1991, אך עדיין מופעלת צנזורה ביטחונית, המגבילה פרסומים הקשורים לביטחון המדינה.

גופי הצנזורה בישראל

  • המועצה לביקורת סרטים ומחזות: גוף ציבורי הפועל מטעם משרד הפנים ובסמכותו לפסול לצפיה סרטי קולנוע, בשלמותם או בחלקם, או להגבילם לצפיה לבני גילים מסוימים ומעלה, כשיש בהם חומר אלימות קיצונית, תוכן בוטה או פגיעה ברגשות הציבור. בעבר חלו סמכויות המועצה גם על מחזות תיאטרון, אך מאז 1991 הן חלות על סרטי קולנוע בלבד.
  • המועצה לשידורי כבלים ולוויין: מועצה שתפקידה להסדיר את השידורים בערוצי התקשורת האלקטרוניים מבחינת הפקתם, תוכנם ומסריהם ובין היתר סמכויות להתיר או לפסול שידורים.
  • הצנזורה הצבאית: פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות בשילוב עם הסכם מרצון עם מועצת עורכי העיתונות בישראל. בראשה עומד הצנזור הצבאי הראשי. תפקידה למנוע פגיעה בביטחון המדינה וחשיפת סודות צבאיים, על ידי שמירה על חשאיותם של שירותי הביטחון והמודיעין ומניעת דליפת ידיעות על אמצעי לחימה ועל מבצעים ופעולות.
  • ועדת העורכים: ועדה המורכבת מעורכי העיתונים, הפועלת במסגרת הסדר עם הצנזורה, ומקבלת תדרוכים יזומים מגורמי הביטחון, עם בקשות להימנע מפרסום נושאים שאין לצנזורה אפשרות לאכוף את אי פרסומם.
  • בתי המשפט: בית משפט בישראל יכול להוציא לבקשת המשטרה צו איסור פרסום, זהו צו אשר אוסר פרסומו של מידע ספציפי, בנימוק שפרסום זה עלול לפגוע בחקירה שעורכת המשטרה. עיתונים מרבים להיאבק נגד צווים אלה, ופעמים רבות מסתיים מאבק כזה בהסרת הצו ובפרסום המידע.
  • גוף לא רשמי הוא העורכים בתחנות הרדיו, שאסרו לעיתים השמעתם של פזמונים, בנימוק של פגיעה ברגשות המאזינים ובנימוקים נוספים.[3]

בנוסף לכל אלה קובע סעיף 214 לחוק העונשין:

”(א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:
(1) מפרסם פרסום תועבה או מכינו לצורכי פרסום;
(2) מציג, מארגן או מפיק הצגת תועבה –
(א) במקום ציבורי;
(ב) במקום שאינו ציבורי – אלא אם כן הוא מקום המשמש למגורים או המשמש חבר בני אדם שהחברות בו היא למי שמלאו לו שמונה עשרה שנים ולתקופה רצופה.”

צנזורה על ספרים עבריים

ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

במשך תולדותיו של הספר העברי, צונזרו חיבורים שונים. ניתן לחלקם לשני סוגים מרכזיים: צנזורה חיצונית מטעם השלטון הלא-יהודי, וצנזורה פנימית יהודית - הן כזו שבה מצנזר המחבר עצמו את דבריו, והן המביא לדפוס, מפחד השלטון הנכרי. הבחנה חשובה אחרת היא בין צנזורה החלה על כתבי-יד, לבין הצנזורה הממוסדת יותר שהתמקדה באישורם או צינזורם של ספרים עבריים בעת הבאתם לדפוס.

מחקרים רבים נכתבו על הצנזורה והשפעותיה על פרסומי ספרים עבריים. כך למשל הופיעו מחקרים על היבטי הצנזורה בראשית הדפסתם של ספרים עבריים באיטליה במאות ה-15 וה-16, וכך גם לגבי הצנזורה של השלטון הצארי ברוסיה במאה ה-19.

צנזורים 'רשמיים' רבים של הספר העברי מטעם השלטונות הנוצריים, היו למעשה יהודים או יהודים-לשעבר. הסיבה המרכזית לכך הייתה בקיאותם בשפה העברית וברזי הספרות העברית. יהודים או יהודים-לשעבר אלו נצבו בין הפטיש השלטוני לבין הסדן היהודי לו עדיין היו נאמנים במידה זו או אחרת. ביהדות רוסיה במאה התשע עשרה ידועה במיוחד ה'גזירה' האוסרת הדפסתם של ספרים עבריים למעט בשתי ערים ספציפיות, וילנה וז'יטומיר.

צנזורה חרדית

גם בחברה החרדית קיימת צנזורה בלתי רשמית, אך נעשית על ידי בודדים ועל דעת עצמם בעקבות קונצנזוס בחברה זו על הסכם שבשתיקה[4].
באופן גלוי יותר, ישנם רבנים רבים היוצאים כנגד הכנסת מקלט טלוויזיה לבית[5][6] ושימוש באינטרנט.[7][8] יחד עם זאת, למחמירים פחות קיימים פתרונות בדמות ספקיות אינטרנט המספקות גישה לאינטרנט מסונן מתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי הדת או עם ערכי הקהילה החרדית. אינטרנט זה מכונה "אינטרנט כשר".

צנזורה של אנימה

הרבה סדרות אנימה מכילות תוכן בוטה או תוכן אלים במיוחד. מסיבה זו, סדרות רבות עוברות צנזורה כשהן מיובאות לארצות אחרות. החברה הידועה ביותר לצנזור אנימה נקראת 4KIDS.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דוד רונן, דיני צנזורה - תקשורת, חופש הביטוי וביטחון המדינה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2011.
  • עוזי אלידע, "לידת הצנזורה הישראלית ב-1948", דן כספי ויחיאל לימור (ע.), תקשורת המון בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 111-138.
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט) 525.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק אבינרי, יד הלשון, יזרעאל, 1964, עמ' 487
  2. ^ ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1980-1930, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ' 27-24
  3. ^ צבי אלגת, מעצורים למנגינות, מעריב, 11 בפברואר 1966
    סמדר שיר, שירים פסולים, מעריב, 16 באוגוסט 1979
  4. ^ בפורום החרדי "בחדרי חרדים" הוקדש אשכול שלם לצנזורה החרדית בספרי קודש ובו דוגמאות רבות לספרים שצונזרו.
  5. ^ שאלה בדבר הסיבות לאיסור הכנסת טלוויזיה לבית, באתר הידברות
  6. ^ איסור טלוויזיה, מחשב, עיתון, הכל אסור?, באתר Rabanim.net
  7. ^ יוסי זילברמן, ‏חרדים מזהירים: הגימטריה קובעת כי האינטרנט מסרטן, באתר ‏מאקו‏‏, ‏15 ביולי 2009‏
  8. ^ פשקווילי אינטרנט: “אנטרנט=סרטן”, “האינטרנט הוא אבי אבות הטומאה” - גלריית פשקווילים שנתלו בירושלים ובני ברק, באתר חדר 404