סלאח א-דין אל-ביטאר
| לידה |
1912 דמשק, סוריה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 ביולי 1980 (בגיל 68 בערך) פריז, צרפת  | ||||
| מדינה | סוריה | ||||
| מפלגה | מפלגת הבעת' | ||||
| |||||
סלאח א-דין אל-ביטאר (בערבית: صلاح الدين البيطار; תעתיק מדויק: צלאח אלדין אלביטאר; 1912 - 21 ביולי 1980), פוליטיקאי סורי, ממייסדי מפלגת הבעת' בסוריה וראש ממשלת סוריה לשעבר.
נעוריו ותחילת דרכו
אל-ביטאר נולד ב-1912 בדמשק, בן למשפחה סונית מקובלת ושמרנית, שאחדים ממנה היו חכמי דת. בזמן המנדט הצרפתי במזרח התיכון (בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה) נחשף אל-ביטאר לתהפוכות פוליטיות. באותה העת שלטו הצרפתים ביד קשה בלבנון ובסוריה, התנגדו לכל כוח מוסלמי עולה ודיכאו מרידות וניצוצות עצמאות סוריים. העם הסורי התנגד בכל תוקף למנדט הצרפתי עליו וניסה למרוד שנים כדי לקבל עצמאות. למרות טענות צרפת כי כל מטרותיה הן להכין את סוריה ואת מדינת לבנון לעצמאות, הרי שדה-פקטו המצב הקיים לא השתפר, ואף להפך - הצרפתים יצרו מתחים בין עדות, פירקו את המדינה והרגו אזרחים מתנגדי שלטון.
ב-1929 עבר אל-ביטאר לצרפת, שם למד באוניברסיטת הסורבון מתמטיקה ופיזיקה. בצרפת פגש את מישל עפלק, נוצרי יווני-אורתודוקסי. השניים התרועעו עם קבוצה של קומוניסטים אינטלקטואלים.
פעילותו הפוליטית
ב-1934, לאחר לימודיו בפריז, חזר אל-ביטאר עם עפלק לסוריה ועבד איתו כמורה בבית ספר תיכון יוקרתי בדמשק - "התג'היז'". הסטודנטים ותלמידי בתי הספר התיכוניים היו בעלי תודעה פוליטית ערה ביותר בציבור, לכן היוו למעשה קרקע פורייה להפצת רעיונותיהם של אל-ביטאר ושל עפלק, עמיתו. בשנת 1935 סייעו השניים בייסודו ובעריכתו של שבועון שמאלני בשם "א-טליעה" (חיל החלוץ). במהלך השנתיים הבאות הזדהו השניים עם המפלגה הקומוניסטית הסורית יותר, אך ב-1936 ניתקו את קשריהם כמעט לחלוטין עם הקומוניסטים. על פי עפלק, הם החליטו שקומוניזם עם דגש על עקרון הבינלאומיות אינו אפשרי בעולם הערבי. עד 1936 השניים טענו: "היינו אז מרקסיסטים, עם הסתייגויות מועטות". השניים צברו קהל תומכים, וב-1941 הפיצו עלון בשם "אל-אחייאא' אל-ערבי" (התחייה הערבית) המסית נגד המנדט הצרפתי.
אל-ביטאר ועפלק הקימו תחילה תנועה בשם "חָרַכָּתּ אל-אחייאא' אל-ערבי" (תנועת התחייה הערבית), אך באמצע 1941 אימצו את השם "בעת'". השם היה בשימוש על ידי זכי אל-ארסוזי, אינטלקטואל ופילוסוף עלווי מאנטיוכיה, בן למשפחת משכילים, אשר הקים ב-1940 ארגון ובו שישה חברים בשם "אל-בעת' אל-ערבי".
ב-24 באוקטובר 1942 התפטרו אל-ביטאר ועפלק מתפקיד ההוראה כדי להקדיש עצמם כליל לעשייה מדינית. הם המשיכו בגיבוש ארגונם. תלמידים מבתי הספר התיכוניים וסטודנטים גויסו לפעילות פוליטית, כרוזים חשאיים הופצו ו"הרחוב" וה"שוק" אורגנו לפעולות שביתה. כך, עם עזיבת הצרפתים בשנת 1946, הופיעה מפלגת הבעת' הערבית באופן רשמי כתנועה פוליטית מאורגנת.
בשנת 1943 איחד אל-ארסוזי את ארגונו עם הבעת' שבראשה עמדו עפלק ואל-ביטאר, כיוון שלא הצליח להתרומם לדרגת מנהיג לאומי.
בראשות מפלגת הבעת'
בשנת 1947 כונסה הוועידה הראשונה של המפלגה ובה נוסח מצע המפלגה. עפלק נבחר להנהגת המפלגה ואל-ביטאר למזכירה הכללי.
ב-1952 אסר הקולונל אדיב א-שישכלי כל פעילות מפלגתית והחרים את אנשי צמרות המפלגות. אל-ביטאר ועפלק תפסו מחסה בלבנון, שם פגשו את אכראם אל-חוראני, פוליטיקאי שייסד זמן לא רב קודם את "המפלגה הערבית הסוציאליסטית". השלושה הסכימו לאחד את מפלגותיהם למפלגה אחת שנקראה "מפלגת התחייה הערבית-סוציאליסטית", וכמו כן הסכימו על שיתוף פעולה הדדי במאבק נגד א-שישכלי. השלושה נבחרו לעמוד בראש המפלגה. חתירתם נגד המשטר לא עברה בשקט: צברי אל-עסלי במיניסטריון הפנים דיכא את חירות העיתונות, ואף שלח את אל-ביטאר למחנה מעצר בתדמור שבמדבר הסורי.
ב-1954 איבד הקולונל א-שישכלי את כיסאו לטובת משטר שהיו בו אלמנטים לאומניים ערביים וסוציאליסטיים. כעבור שנתיים מונה אל-ביטאר לתפקיד השר לענייני זרים בממשלה החלופית וכיהן בתפקיד זה עד 1958.
חוסר היציבות הפנימית בסוריה, והאמונה בלאומיות הערבית שעורר גמאל עבד אל נאצר שנחשב בעיני העולם הערבי לאחר מבצע סיני כמי שעמד מול הישראלים והמעצמות הקולוניאליות וניצח, הביאו לאיחוד בין מצרים וסוריה. ב 1 בפברואר 1958 הכריז הנשיא הסורי שוכרי אל-קוותלי על איחוד בין שתי המדינות, ויצירת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ). המדינה המשותפת הייתה בעלת דגל אחד, פרלמנט אחד, ונשיא אחד - הוא גמאל עבד אל נאצר. אל ביטאר היה שר בממשלה המאוחדת, אך עד מהרה, כמו פוליטיקאים רבים שתמכו בתחילה באיחוד עם מצרים - התפכח, וחתם על הכרזה התומכת בפרישה מן האיחוד. האיחוד לא נחל הצלחה: לאחר הפיכה צבאית נוספת, ב-28 בספטמבר 1961, חזרה המדינה הסורית הנפרדת להתקיים, ונקראה הרפובליקה הערבית הסורית. אי שקט ליווה את הקמת המדינה במשך השנה וחצי שלאחר מכן, עד 8 במרץ 1963 עת הכריזו קצינים סורים על הקמת מועצת מפקדת המהפכה, אשר לקחה את השליטה בממשל האזרחי והצבאי הסורי. בהפיכה זו בלט לראשונה קצין חיל האוויר בשם חאפז אל אסד. ההפיכה העלתה לשלטון את מפלגת הבעת' הסורית.
בראשות ממשלת סוריה
ב-9 במרץ 1963 קיבל אל-ביטאר את הצעת מועצת מפקדת המהפכה לכהן בתפקיד ראש הממשלה. למרות זאת, הקצינים חברי הבעת' התרחקו מאל-ביטאר ועפלק אידאולוגית יותר ויותר, בני הדור הצעיר שתפסו את השליטה במפלגה בכינוס ועידת המפלגה השישי, היו רדיקלים יותר בעמדותיהם ותפיסתם הושפעה מהסוציאליזם הסובייטי. הם תקפו את השניים באופן מרומז בתדירות גבוהה, עד שאל-ביטאר החליט להתפטר מראשות הממשלה ב-12 בנובמבר אותה שנה ולהעביר את השלטון לאמין אל-חאפז. ב-13 במאי 1964 חזר לתפקיד לאחר שהקבוצה השלטת במפלגה הסכימה לאמץ גישה מתונה יותר בעקבות התפרעויות קשות בחמאת אשר גבו אבידות רבות בנפש. למרות שהיה ראש הממשלה, אל ביטאר כלל לא שלט בסוריה, הוא ייצג את הדור הישן של המפלגה שלא זכה לכבוד מצד הדור הצעיר, ושיתף פעולה עם משטר איתו כמעט שלא היה מזוהה אידאולוגית.
סוף דרכו
ב-23 בפברואר 1966 קבוצת קציני צבא ממוצא עלווי בראשותו של סלאח ג'דיד לקחה לידיה את השלטון והדיחה את אל-חאפז, במהלך שתואר כניסיון ל"טיהור אידאולוגי" של המשטר שסטה מהקו של מפלגת הבעת'. במשטר זה קיבל חאפז אל-אסד את תפקיד שר הביטחון, ולמעשה היה לשליט סוריה מאחורי הקלעים.
חברי מפלגות שונות החלוקים אידאולוגית עם הקצינים נמלטו מסוריה, אל-ביטאר ועמיתיו, מקימי מפלגת הבעת', נכלאו. באוגוסט אותה שנה נמלט אל-ביטאר לביירות, שם תפס מחסה מפני הזרוע הארוכה של קציני הבעת'. כעבור 3 שנים, ב-1969 גזר עליו בית דין סורי גזר דין מוות.
שנים לאחר מכן, מלבד גיחה קצרה לדמשק, לא חזר אל-ביטאר לסוריה ולא ישר את ההדורים עם אסד ומשטרו. ב-1978, לאחר פגישה בין השניים שהסתיימה ללא הסכמה, פתח אל-ביטאר בקמפיין נגד נשיא סוריה ממקום מושבו בפריז, באמצעות פרסומים בעיתון "אל-אחיה אל-ערבי" (התחייה הערבית), אותו שם בו השתמש עם עפלק כמעט ארבעים שנה קודם. כמו כן, הופצה שמועה כי הוא מקיים קשרים עם אנשי אופוזיציה סורית בבגדד.
ב-21 ביולי 1980 נורה אל-ביטאר למוות בפריז, זהות רוצחיו לא נודעה עד היום.
קישורים חיצוניים
25544969סלאח א-דין אל-ביטאר