צינור המרה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צינור המרהאנגלית: Bile duct או Common bile duct) הוא צינור המוביל מרה מהכבד ומכיס המרה אל המעי הדק. צינור זה קיים ושמור באדם ובמרבית בעלי החוליות[1].

אנטומיה של צינור המרה

צינור המרה נוצר מאיחוד של צינור הכבד המשותף (אנ') וצינור כיס המרה (אנ'). בסופו מתנקז צינור המרה אל חלקו השני של מקטע המעי הדק הנקרא תריסריון. בנקודה בה הוא מתנקז אל התריסריון מתאחד צינור המרה עם צינור הלבלב הראשי (אנ') על שם וירסונג (אנ'). המבנה העגול שדרכו מתחבר צינור המרה אל התריסריון נקרא האמפולה על שם ואטר (אנ'). בנקודה זו נעטף צינור המרה בשריר הנקרא Sphincter ductus choledochi. צינור הלבלב הראשי עטוף בעצמו בשריר, ואיחוד שני השרירים העוטפים בנקודה זו יוצר את הסוגר על שם אודי. הבליטה שמבנה זה יוצר בתוך חלל התריסריון נקראת הפטמה הראשית של התריסריון (אנ') על שם ואטר (אנ').

קוטרו של צינור המרה כ-5 מילימטרים באדם בוגר, ואורכו נע בין 5 ל-15 סנטימטרים, כתלות בנקודה שבה צינור הכבד המשותף וצינור כיס המרה מפסיקים לנוע בנפרד ומתאחדים.

אספקת הדם העורקית לצינור המרה מתבססת על עורק כיס המרה בתחילתו, על עורק הכבד הימני במרכזו, ועל עורק הלבלב והתריסריון העליון האחורי ועורק הקיבה והתריסריון בחלקו הסופי.

ניקוז הדם הורידי של צינור המרה מתבסס בחלקו הראשון של הצינור על ורידים קטנים הנכנסים לכבד, ובחלקו הסופי על וריד הלבלב והתריסריון העליון האחורי המתנקז אל וריד שער הכבד.

הניקוז הלימפתי של צינור המרה מגוון ומתבסס על קשרי לימפה של כיס המרה, של הפדר ושל הכבד.

פיזיולוגיה ותפקוד של צינור המרה

נוזל המרה מסייע לפירוק ועיכול שומנים וחומרים נוספים כגון קפאין וכלורופיל הנמצאים במזוננו, ולסתירת חומציות מיצי הקיבה בזכות היותו בסיסי. נוזל המרה מיוצר על ידי תאי הכבד ומופרש מהם אל צינורות המרה התוך-כבדיים, ומשם בצינורות בעלי קוטר הולך וגדל המתנקזים אל צינור המרה. צינור המרה מעביר נוזל זה אל חלקו השני של התריסריון, המהווה את אחד מחלקיו הראשונים של המעי הדק, וכך מסייע בעיכול מזון.

הסוגר על שם אודי חוסם את נקודת היציאה של צינור המרה אל התריסריון, וכך מונע מעבר רציף של נוזלי מרה אל המעי. כאשר נתקלים נוזלי המרה במחסום זה נוצר זרם נוזל אחורנית חזרה לכיוון תחילתו של צינור המרה. בתחילתו של צינור המרה נוזלי המרה נפגשים עם זרם נוזלי המרה המופרשים מהכבד דרך צינור הכבד המשותף ועם צינור כיס המרה שאינו מכיל זרם חזק. בצומת זרמים זה נעים הנוזלים דרך צינור כיס המרה אל כיס המרה, ושם הם נאגרים. לאחר אכילה, סימנים עצביים והורמונליים מרפים את השרירים היוצרים את הסוגר על שם אודי ופותחים אותו, ובמקביל מכווצים את כיס המרה ודוחפים את נוזלי המרה שנאגרו בו חזרה לכיוון צינור המרה. תהליכים אלו מובילים להפרשת נוזלי המרה אל התריסריון. מגוון סימנים מבקרים תהליך זה, כגון ההורמונים כולציסטוקינין, סקרטין, גסטרין, מוטילין (אנ') וסומטוסטטין, וכגון עצבים השייכים למערכת העצבים הפארא-סימפטטית ובעיקר העצב התועה[2].

פתולוגיה ומחלות צינור המרה

הדמיית ERCP של דרכי מרה תקינות באדם

צינור המרה עלול להיחסם על ידי אבני מרה, גידולים או צלקות לאחר פציעות של הצינור. חוסר ההפרשה של נוזל המרה גורם להצטברותו ולמעבר של הרכיב העיקרי בו, בילירובין, אל הדם. עקב צבעו של הבילירובין הצטברותו בדם גורמת לצהבת בה ניתן להבחין בעיניו ועורו של האדם הסובל מחסימת צינור המרה. הצטברות הבילירובין מובילה גם לגרד בעורו של האדם, ובמצבי קיצון גם לצבע כהה יותר של השתן וצבע חיוור של הצואה.

שילוב של כאב ברביע הבטן הימני העליון, צהבת וחום נקרא השלשה על שם שרקו, ומהווה סימן אמין לדלקת חדה בדרכי המרה. תוספת של שינוי במצב ההכרה (בדרך כלל בלבול) וסימני הלם (בדרך כלל ירידה בלחץ הדם) של האדם החולה יוצרת את הפנטאדה על שם ריינולדס, המהווה סימן חזק אף יותר.

דלקת של דרכי המרה נקראת כולנגיטיס. דלקת זו עלולה להתפתח בעקבות זיהום, לדוגמה בכולנגיטיס עולה שמקורו בדרך כלל בחיידקי מערכת העיכול. דלקת בדרכי המרכה עלולה להיגרם גם מסיבות שאינן זיהומיות, כפי שמתרחש במחלות דלקת צלקתית ראשונית של דרכי המרה או שחמת ראשונית של המרה. סרטן המתפתח מצינור המרה הוא בדרך כלל כולנגיוקרצינומה (אנ'), סרטן כיס המרה ודרכי המרה.

הדרכים העיקריות להתבונן בדרכי המרה לשם אבחון בעיות בהן הם אנדוסקופיה של דרכי המרה והלבלב (אנ'), בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת, או סוג מיוחד של בדיקת דימות תהודה מגנטית בשם Magnetic resonance cholangiopancreatography (אנ').

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צינור המרה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Hiroki HIGASHIYAMA, Yoshiakira KANAI, Comparative anatomy of the hepatobiliary systems in quail and pigeon, with a perspective for the gallbladder-loss, The Journal of Veterinary Medical Science 83, 2021-5, עמ' 855–862 doi: 10.1292/jvms.20-0669
  2. ^ James Toouli, Sphincter of Oddi: Function, dysfunction, and its management, Journal of Gastroenterology and Hepatology 24, 2009, עמ' S57–S62 doi: 10.1111/j.1440-1746.2009.06072.x
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32013737צינור המרה