גירוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גירוד או גֶרֶד (לטינית: Pruritus) הוא פעילות בתאי העצב התחושתיים הגורמת חישה בלתי-נעימה שמעוררת את הדחף לשרוט או לשפשף את העור. גירוד הוא, גם, פעולת שריטת-העור בתגובה לגירוי הנ"ל.

היבטים מדעיים

הגירוד הוא חוויה גופנית חושית שהמדע מתקשה לסווג. הגם שמובחנות נקודות דמיון רבות בינו לבין כאב, בהיות שניהם חוויות לא-נעימות מתחום המערכת החושית, הרי שהם שונים זה מזה בדפוסי התגובה ההתנהגותיים. בעוד שכאב יוצר רפלקס-נסיגה, גירוד, בהיותו פעילות של תאי-עצב שנקודות החיבור שלהם ממוקמות על-פני הגוף, מוביל להחזר בדמות הפעלתו של איבר סמוך (אצל האדם זו לרוב היד) לשם שפשוף האזור המגורה והעלמת העיקצוץ. החזר הגירוד נחקר זה לא כבר בצורה מקיפה במטרה להבין את תפקודן של רשתות עצביות בבעלי חוליות[1].

החומר שאחראי לתחושה האופיינית בעור בשעת גרד הוא היסטמין, שמופרש אל הדם על-פי רוב כתגובה אלרגית או דלקתית. המוליך העצבי הראשי בעת גירוד הם סיבי עצב לא-מבודדים, שמתהווים בעור. תאי עצב תחושתיים שפועלים בעת גרד עשויים להיות מופעלים באמצעות תמסורת עצבית שגורם עצם חיצוני, למשל טפיל שנמצא על פני העור; באופן דומה, הם יכולים להגיב לגירוי כימי (פנימי) שמפיק תחושת גירוד. מחלות עור טפיליות ואחרות, כדוגמת כינים, ולחלופין תופעות אלרגיות, יכולות להתבטא בסממנים שכוללים גירוד עז.

יובש והיגיינה לקויה יכולים גם הם להוות זרזים לגרד.

אחד הגורמים לגירוד הוא כמו כן תולעים, התולעת הנפוצה ביותר הגורמת לגירוד היא תולעת הקרץ. התולעת נכנסת לגוף כתוצאה ממגע עם כלבים, ומכרסמים או מבליעת מי בריכה המכילים שתן וכו'. התולעים נכנסים לקיבה ולמערכת הדם ומשם עוברים לכל הגוף. התולעים נפוצים בעיקר באזור כפות הרגליים. הם גורמות לגירוד מסיבי שנמשך זמן מה על מנת לפתוח נקבוביות בעור בשביל שיוכלו לנשום. הנקבוביות נוצרות כתוצאה מהגירוד וצורתם כנקודה על העור אשר מתקלף. כמו כן התולעים גורמים לשילשולים ובעיקר לגירוד באזור הישבן. תהליך הגירוד מתגבר כאשר נכנסת למערכת המזון, מזון עשיר בדגנים כגון אורז, גרנולה וכו׳ ( בעיקר אורז מסוג ריזוטו ), הדגנים גורמים לפעולה מוגברת של התולעים ולאחר כמה שעות מאז עיכול הדגנים מתחיל גירוד מסיבי.

היבטים תרבותיים

מגרדי גב הם כלי עזר לגירוד אזורי גוף שהגישה אליהם קשה, בפרט הגב. באירופה של המאות ה-16 עד ה-18 השילוב בין ההגיינה הלקויה המקובלת באותה עת, ההידבקות המתמדת בכינים ואופנת הפאות הגבוהות, המסורבלות והמפודרות הפכו את מגרד הגב והקרקפת לפריט נחוץ ואופנתי.

בתקופת הפלמ"ח ההגיינה הלקויה של מגורי החיילים ומגוון החרקים שאפפו אותם הפכה את הגירוד לאחת מחוויות חיי הצבא, שאף הונצחה בשיר "מגרד לי פה"[2][3].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Stein, P. (2005). Neuronal control of turtle hindlimb motor rhythms. Journal of Comparative Physiology, A Neuroethology Sensory Neural Behavioral Physiology 191: 213-229.
  2. ^ "מגרד לי פה" מתוך "משפחת הפלמ"ח, ילקוט עלילות וזמר" מאת חיים חפר וחיים גורי. עמ' 60.
  3. ^ מילות השיר "מגרד לי פה" והאזנה לו, באתר זמרשת
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0