צב יבשה מרגינטי
 צב יבשה מרגינטי
| |
|---|---|
 צב יבשה מרגינטי מתת-המין Testudo marginata sarda | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | סאורופסידה |
| סדרה: | צבים |
| משפחה: | צבים יבשתיים |
| סוג: | צב יבשה |
| מין: | צב יבשה מרגינטי |
| שם מדעי | |
 Testudo marginata
| |
| תחום תפוצה | |
תפוצת צב יבשה מרגניטי בחום כהה | |
מימין: Testudo marginata sarda
צב יבשה מרגינטי (שם מדעי: Testudo marginata) הוא מין צב המשתייך לסוג צב יבשה. צב זה הוא הגדול מבין הצבים האירופאיים: משקלו יכול לעלות על חמישה קילוגרמים ואורכו יכול לעלות על 35 סנטימטרים. שריונו מלבני בצורתו, ועוביו מסביב למרכז גופו גדול יחסית. הקצה האחורי של השריון הוא דמוי מסור, והוא מתעקם מעלה בדומה לפעמון. צבעו של שריון של פרט בוגר הוא שחור כמעט לחלוטין, כאשר מפוזרים עליו אזורים קטנים צהובים. השריון הבטני בהיר יותר מהשריון הגבי, ועליו ניתן לראות זוגות של סימנים דמויי משולש המכוונים לאחורי הצב. צדם הקדמי של גפי הצב מכוסה בקשקשים גדולים. על הזנב יש סימן אורכי בולט, והוא מכוסה בפיסת שריון שלמה. זנבם של הזכרים ארוך יותר, ובבסיסו עבה יותר מזה של הנקבות. בדרך כלל, הזכרים גדולים יותר מהנקבות. צב העכוז נושם מהתחת.
תפוצה
בית הגידול הטבעי של צבי היבשה המרגינטיים הוא דרום יוון וסביבתה, מפלופונסוס ועד הר האולימפוס. ניתן למצוא אותם גם באזורים מבודדים בבלקנים ובאיטליה, ואוכלוסיות מעטות חיות אף בצפון-מזרח סרדיניה.
לעומת מיני צבים אחרים כגון המין Testudo hermanni, בית הגידול של צב היבשה המרגינטי הוא הררי יחסית, והוא יכול להתקיים גם בגובה של 1,600 מטרים. צבעו הכהה של שריון הצב מסייע לו לשרוד בסביבה כזו, שכן הוא מאפשר לו לקלוט חום רב בזמן קצר כדי לשמור על טמפרטורת גוף מתאימה (ככל הצבים, גם לצב היבשה המרגינטי דם קר). בשעות הבוקר המוקדמות שוהים צבי היבשה המרגינטיים בשמש על מנת לחמם את גופם, ולאחר זמן מה, כשחום גופם עלה דיו, הם יוצאים לתור אחרי אוכל. בשעות הצהריים החמות ולאחר האכילה שבים הצבים למקלטם, ועוזבים אותו בשנית בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
תזונה
תזונת הצב כוללת צמחייה הנפוצה בבית הגידול שלו, שבו שורר אקלים ים תיכוני. בשבייה הם ניזונים בעיקר מצמחי שן הארי ותלתן, ומסלט עלים המורכב מעלים כגון עלי רוקט או גרגיר הנחלים, וכן עלים שונים מצמחי השעועית, הצנון והנורית. לפעמים הם אף יאכלו דשא וחציר, בנוסף לפירות. נראה כי החסה היא המזון האהוב עליהם ביותר, אך ערכה התזונתי נמוך ולכן עליהם לצרוך כמות גדולה ממנה או לחלופין לאכול גם פריטי מזון אחרים. תזונת הצבים מתבססת בצורה מוחלטת כמעט על מזון מן הצומח, אך הם זקוקים לכמות קטנה של חלבון שמקורו מן החי, במיוחד נקבות המטילות ביצים. חלבון זה הם משיגים באכילת תולעי אדמה וחלזונות.
תת-מינים ומינים קרובים
תת-המין הנפוץ של צב היבשה המרגינטי הוא T. m. marginata, ותיאורו מופיע לעיל. אוכלוסיית צבי היבשה המרגינטיים בסרדיניה מסווגת תחת תת-מין אחר, T. m. sarda. לוחיות השריון של תת-המין מסרדיניה כפופות פחות בחלקו האחורי של השריון, וקצהו האחורי של השריון שלו חלק מאד בהשוואה לקצה המשונן יחסית של שריון ה-T. m. marginata.
צבים שונים במעט מצבי היבשה המרגינטיים האופייניים התגלו בחלקו הדרום-מערבי של חצי-האי פלופונסוס (Pelopponesus). שמו הוא Dwarf Marginated Tortoise (גמדי) והוא אינו מוכר כתת-מין של צב היבשה המרגינטי, כי אם כמין קרוב אך נפרד תחת אותו סוג (Testudo weissingeri).
כמו כן, הצב קרוב גם לצב היבשה המצוי (Testudo graeca). שניהם חולקים מאפיינים פיזיים דומים, כמו שריון מלבני, קשקשים גדולים על הרגליים הקדמיות וכיסוי ראש גדול. כפי הנראה, צב היבשה המרגינטי התפתח מצב היבשה המצוי והתאים עצמו לחיים באזורים הרריים. אחת הטענות המובאות להוכחת נכונותה של סברה זו היא תפוצתו הרחבה של צב היבשה המצוי על כל תת-מיניו הרבים; לצב היבשה המרגינטי, לעומת זאת, שני תת-מינים בלבד, וההבדלים בין שני תת-המינים, כמו גם ההבדלים בין הפרטים, הם קטנים יותר. הדבר מצביע על הופעה מאוחרת יותר של הצב בהיסטוריה האבולוציונית. בתנאי שבייה, שני המינים נוהגים להזדווג זה עם זה לעיתים קרובות.
רבייה
מיד לאחר היקיצה מתרדמת החורף מתחילה עונת הרבייה. הנקבה מחפשת מקום מתאים להטלת ביציה. משמצאה מקום כזה, היא עומדת במקומה ומשתמשת בשתי רגליה הקדמיות לתמיכה, בעוד שברגליה האחוריות היא חופרת גומה קטנה באדמה; עומק הגומה תלוי באורך רגליה האחוריות. אם האדמה קשה מדי מכדי לחפור בה, הנקבה משחררת מים מבלוטת פי הטבעת כדי לרכך אותה.
עם תום חפירת הבור מטילה הנקבה את הביצים; כל ביצה מגולגלת בעדינות לגומה. עם סיום ההטלה, הנקבה ממלאת את הגומה בעזרת רגליה האחוריות. לבסוף, היא פוסעת בכוח על הגומה הסגורה במטרה להדק את האדמה. צבים גדולים יכולים להטיל ביצים שלוש פעמים לכל היותר במהלך הקיץ, כשבכל תטולה עד 15 ביצים.
דגירה ובקיעה
בתנאים הטבעיים, תקופת ההדגרה של הביצים (בעזרת חום הקרקע) אורכת בממוצע כ-100 ימים. התקופה הזו קצרה יחסית למיני צבים אחרים, וזאת בשל התנאים הסובטרופיים של האקלים הים תיכוני, בו הקיץ הארוך והטמפרטורות הגבוהות מגבירות את מהירות ההדגרה. באינקובטור, תקופה זו אף קצרה יותר: בטמפרטורת דגירה של 31.5 מעלות צלזיוס, בוקעות הביצים לאחר 60 ימים בלבד.
בשונה מביצי עופות, החלמון והחלבון של ביצי זוחלים אינם מופרדים באמצעות קרום. לאחר ימים מספר, מרכיבי החלמון הצהוב והכבד שוקעים לתחתית הביצה, ומעליהם צף העובר, כשמסביבו החלבון. מסיבה זו, לא ניתן להפוך ביצי צבים לאחר שהחלמון שקע מבלי לפגוע בעובר. באמצעות עין בלתי מזוינת, ניתן לברר האם הביצים מתפתחות באופן תקין. צבען של ביצים שהוטלו זה לא מכבר הוא אפור-לבן. זמן קצר לאחר מכן, מתפתח כתם לבן בחלקה העליון של הביצה. כתם זה מתפשט לאיטו, עד שצבע הביצה הופך ללבן מבריק.
לאחר שהעובר התפתח במלואו בתוך הביצה, הוא שובר את הקליפה מבפנים, באמצעות שן הביצה, יוצר חור קטן וממלא את ריאותיו באוויר. לאחר מכן הוא משתמש בחוטמו כדי לבקע את כל קליפת הביצה. בטבע נשאר הצב מתחת לאדמה במשך השבועיים הראשונים שלאחר בקיעתו, שם הוא מוגן מפני טורפים, אך עדיין מסוגל להתפתח ולגדול תוך שהוא ניזון משק החלמון. הצבים הצעירים זהירים ואינם מרבים לצאת ממקומות המסתור שלהם.
צבי היבשה המרגינטיים מתבגרים במהירות. בתנאים טבעיים טובים או תחת טיפול טוב, הם עולים במשקלם ב-100 עד 500 גרם בשנה. קצב גדילה מהיר זה נשמר עד גיל 20. לאחר מכן, הצמיחה היא מזערית. על פי אומדנים שונים, תוחלת החיים של צבים שלא נטרפו נעה בין 100 ל-140 שנים.
בשבייה
בטרריום
ניתן לגדל צבים בשבייה אם בעליהם מבינים היטב את צורכיהם. את קופסת הזכוכית (הטרריום) יש למלא בחמישה סנטימטרים של אדמה עשירה ברקבובית. יש לקרב אליה מנורה חמה באופן כזה שנורת 60 ואט תהיה בגובה של 15–20 סנטימטרים מעל פני האדמה. יש להאכיל את הצבים מספר פעמים ביום במזון הטבעי שלהם, ולקחת בחשבון שמערכת העיכול שלהם אינה מעכלת היטב מזון המכיל כמות גדולה של חלבונים. כדי להתחמם, הצבים זקוקים לאור על סגול, ומסיבה זו יש לאפשר להם להתחמם באור השמש מדי יום. בתקופת הקיץ ניתן להוציאם מחוץ לבית למטרה זו; אם הם לא נמצאים ב"תרדמת חורף" בחורף, אז יש לאפשר להם גישה לשמש כל יום. יש לוודא שהצב אינו מתחמם יתר על המידה (ניתן להיעזר במד טמפרטורה).
עם כל זאת, צבי היבשה מוגנים באמצעות אמנות וחוקים בינלאומיים שונים, כגון אמנת CITES המגבילה את הסחר בחיות בר מבחינה עולמית. בישראל יכולים פינות חי וגני חיות לגדל צבי יבשה לאחר קבלת היתר מפורש בכתב מרשות הטבע והגנים.
בחוץ
באזורים ממוזגים, צבי יבשה מרגינטיים יכולים לחיות בסביבה פתוחה בתקופה שבין אמצע חודש מרץ עד אוקטובר. מלונתם צריכה להיות מונחת במקום חשוף לאור השמש בגינה, בעדיפות למקום הקרוב לבית. רצוי לספק להם כמות מספקת של חצץ בה הם יוכלו לכסות את עצמם באופן מושלם במקרה הצורך.
הצבים יעזבו את מקום מגורם בבוקר, יתחממו בשמש ויאכלו. לאחר מכן, הם יחזרו לביתם. לקראת סוף אחר-הצהריים הם יגיחו שנית מהמחסה שלהם. הצבים אינם זקוקים לאור שמש כיתר הזוחלים, כפי שלרוב נוטים לחשוב. עד אוקטובר, משכי ההפסקות שלהם יתארכו עם הזמן. באוקטובר יש להעביר אותם לתיבה מרווחת ובה עלים יבשים שנמצאת בחדר קריר. כאשר הטמפרטורה תגיע ל-10 מעלות צלזיוס ומטה, הצבים ייכנסו לתרדמת חורף עד אמצע מרץ; הצבים הצעירים יותר יתעוררו מתרדמת החורף מוקדם יותר.
גלריית תמונות
-
צב יבשה מרגינטי שבקע לא מזמן. -
זוג צבי יבשה מרגינטיים מזדווגים. -
תקריב על "כף הרגל" של צב יבשה מרגינטי. -
Testudo marginata sarda מטילה ביצים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צב יבשה מרגינטי |
הערות שוליים
24378199צב יבשה מרגינטי