מיליטריזם
מיליטריזם או צְבָאָנוּת[1] היא אידאולוגיה, אשר מדגישה את חשיבותו של הכוח הצבאי, אף בלי קשר לצורכי הביטחון, ורואה באלמנט הצבאי מטרה ויעד שעליו מתבקשת החברה האזרחית להסתמך. בעוד הכנות מיליטריסטיות, יכולות להתפרש כהכרח פרקטי הקשור להגנה על המדינה, מיליטריזם הוא מושג רחב יותר, והוא דוקטרינה, הרומזת על כך שיש לשאוף לעליונות צבאית (בצד השאיפה לרגיעה ביטחונית), אף אם הדבר לא יביא שלום. מדינות מיליטריסטיות הן מדינות בהן הצבא הוא מרכזי וסביבו סובבת החברה. בנוסף, האלמנט הצבאי הוא סוג של זרוע אסטרטגית גם ביחסי החוץ של מדינות מיליטריסטיות עם שכנותיהן.
מיליטריזם נאמד במידה שבה מלחמה והכנות למלחמה נתפסות כפעולות חברתיות נורמאליות, אפילו רצויות. מיליטריזציה של החברה נותנת לגיטימציה לנטל הכבד, אשר ההכנות למלחמה (ובמיוחד ביצועה בפועל) מטילים על החברה.
מיליטריזם מצביע על מגוון רחב של התנהגויות: נטייתו של הצבא להתערב בפוליטיקה, גיוס החברה לצרכים צבאיים עד כדי בזבוז משאביה החומריים והאנושיים, התערבות הצבא בחיים האזרחיים, העלאה על נס של ערכים כגון כוחניות, אומץ לב, הקרבה עצמית, כבוד ותהילה ועוד.
קלאוזוביץ ציין כי מיליטריזם הוא מצב לפיו המלחמה או הפתרון הצבאי הופכים למדיניות עצמה, וזאת בניגוד לעמדה ההפוכה ממיליטריזם, הפציפיזם.
אולם, לא כל שימוש בכוח צבאי ולא כל יציאה למלחמה מעידים על קיומו של מיליטריזם, ועל קיומה של פוליטיקה מיליטריסטית, מיליטריזם מתקיים רק כאשר השימוש בכוח הצבאי נתפס כערך וכמעלה, מוצג כנכון ורצוי, ולעיתים הוא תולדה של מצב של "אין ברירה".
מיליטריזציה היא תהליך הדגשתם של ערכים צבאיים, מדיניות צבאית וכוננות צבאית מתוך העברה תכופה של פונקציות אזרחיות לידי הרשות הצבאית. מיליטריזציה מניחה שכשחברה נמצאת במשבר או כשהיא מאויימת, הדרך הטובה ביותר להתגבר על המשבר או על האיום היא לחזק את הצבא. שני סממנים חשובים של מיליטריזציה הם הוצאות ציבוריות לצורכי ביטחון, ובעיקר אחוז ההוצאות המופנות לתכליות צבאיות, והדיון על נקיטת אמצעים צבאיים או נקיטתם בפועל כפתרון לבעיות ועימותים פוליטיים או כלכליים ביסודם.
מרכיביו וממדיו של המיליטריזם
למיליטריזם המודרני יש 3 מרכיבים:
- מרכיב השיח התרבותי - חדירתם של סמלים צבאיים-כוחניים לשיח הפוליטי.
- מרכיב ההכנות למלחמה - המידה שבה החברה מגוייסת למאמץ הצבאי, שיעורי הגיוס ביחס לגודל האוכלוסייה והצריכה הביטחונית באופן יחסי לתוצר המקומי הגולמי.
- המרכיב המעשי - יכולתה של המדינה, ועקב כך, נטייתה להעדיף פתרונות צבאיים בזירה הבינלאומית, ככל שזירה זו מאפשרת ברירת העדפות, מתוך דחיקה של פתרונות לא צבאיים.
לפי ברוך קימרלינג למיליטריזם 3 ממדים עיקריים:
- המימד הכוחני - כאשר לאורך זמן, מתקיים שלטון צבאי ישיר או עקיף באמצעות קולונלים וגנרלים. מפקדי הצבא הם מקבלי ההחלטות,הם אלה שקובעים את סדר היום הציבורי ואת הקצאתם של המשאבים לטובת הצבא עצמו או לקבוצה אתנית, לאומית מסוימת. הפוליטיקאים-אזרחים, נתפסים כ"נחותים" מבחינה מוסרית, מבחינת יעילותם ויכולתם לנהל מדינה ובכושרם לייצג את ה"האינטרס האמיתי" של האזרחים והאומה. כאשר ההתייחסות אל המשטר הצבאי הופכת ל"מובנת מאליה", ויחס זה חודר אל תוך המפה הקוגניטיבית של הקולקטיב, חודר המיליטריזם עמוק יותר לתוך החברה, אך בליטתו כמשטר צבאי יורדת.
- המימד התרבותי - מיליטריזם של אזרחים - כאשר המיליטריזם מתבטא בעיקר במימד התרבותי והוא נטול ביטויים גלויים של כוחנות צבאית כלפי פנים. הצבא לא שולט בהחלטות הפוליטיות. המיליטריזם התרבותי מוצא ביטויו במרכזיות של הצבא בחוויה ובזהות הקולקטיבית, בהיותו אחד מהסמלים המרכזיים של הקולקטיב. החוויה הציבורית בנויה סביב הצבא ואנשיו - המלחמות נתפסות כחלק מהותי מהחוויה הקולקטיבית, הניצחונות מונצחים בשירה, אומנות, סרטי קולנוע ואלבומים. אנדרטאות לזכר הלוחמים הנופלים, ימי זיכרון וטקסי הענקת אותות גבורה מקבלים הבלטה ציבורית. חלק חשוב מהשיח הפרטי והציבורי הוא "שיח לוחמים". החינוך, התעשייה, הטכנולוגיה, המדע וכל תחום אחר נתפסים כמגויסים לצורכי "המולדת", אשר הצבא נתפס כמגלם המובהק והטהור ביותר שלה
- המימד הקוגניטיבי-מיליטריזם אזרחי - חדירה מבחינה תרבותית לתוך הלך הרוח הקולקטיבי, כאשר מנהיגים ומונהגים אזרחיים מקבלים מצב זה כמובן מאליו, ובדרך כלל מבלי להיות מודעים לכך, הנחות יסוד מהתחום הצבאי וההאסטרטגי. כלל המערכת מכוונת הן מבחינה מוסדית והן מבחינה מנטאלית, להתכוננות מתמדת לקראת מלחמה כאל מצבו הטבעי של העולם.
מיליטריזם בישראל
השאלה האם ישראל היא מדינה מיליטריסטית נתונה לוויכוח, במיוחד כיוון שבעיות הביטחון הרבות של ישראל, מאז קום המדינה, הובילו להכפפה של החברה האזרחית בישראל לצורכי ביטחון אלו. על פי הקריטריונים של מכון BICC הגרמני, נכון ל-2012 ישראל היא המדינה המיליטריסטית ביותר בעולם. הדומיננטיות של אירועי הביטחון במדינה, הובילו גם לכך שרבים מהפוליטיקאים הבכירים בישראל, היו בעלי דרגות בכירות בצבא[2]. אישים וגופים כדוגמת תנועת פרופיל חדש, טוענים כי אישי ציבור אלה נוטים לראות את צורכי המדינה מבעד לכוונות הנשק בלבד, והם אינם מסוגלים להשתחרר מהתפיסה הצבאית. לפי ניתוחו של קובי מיכאל הצבא הישראלי כפוף בישראל להלכה, לדרג המדיני האזרחי,אך בתנאי עימות ממושך בעצימות נמוכה יתרון המומחיות (epistemic autority) של הדרג הצבאי מערער למעשה את ההבחנה הזו, והצבא באמצעות שליטתו בפרשנות המציאות, קובע את המדיניות בפועל. בנוסף, היוקרה הרבה של הצבא בחברה הישראלית, גורמת לכך שהציבור רואה בהערכות הצבא מקור מוסמך להבנת המציאות, כלומר התודעה האזרחית נקבעת על ידי הצבא[3]. ברמה התרבותית, שירות קרבי נחשב לשיאה של "אזרחות טובה", ומידת ההשתתפות במאמץ הצבאי משמשת לדירוג קבוצות אוכלוסייה כתורמות יותר או פחות למדינה[4]. מערכת החינוך בישראל, מדגישה את הקשר לצבא באמצעות ביקורים בתערוכות צה"ל, הרצאות של קצינים בבתי ספר וסיורים במחנות צבא. באופן זה, על פי חגית גור[5] במערכת החינוך הישראלית "מרכזיות המלחמה והצבא נתפסת כחלק בלתי נפרד מהחיים, וההתחיילות כחלק ממהלך חיים תקין" כך שתהליכי החיברות, מכשירים ילדים ובני נוער יהודים לקבל את המלחמה כמצב נורמלי ומאפשר את הנכונות הרגשית להעדפת פתרונות של כוח ואלימות לקונפליקטים[6].
מדד המיליטריזציה הגלובלי
החל מ-1990,מפרסם מכון מחקר בגרמניה מדי שנה את מדד המיליטריזציה הגלובלי[7], המהווה דירוג של מדינות העולם על פי פרמטרים, ובהם: שיעור ההוצאה על צבא מתוך התקציב, שיעור אנשי הצבא מתוך האוכלוסייה, מספר כלי הנשק הכבד לנפש ועוד. בעשירייה הפותחת של טבלת 2012 נמצאות: ישראל, סינגפור, סוריה, רוסיה, ירדן, קפריסין, קוריאה הדרומית, כווית, יוון וערב הסעודית[8].
ראו גם
לקריאה נוספת
- גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992.
- חגית גור, מיליטריזם בחינוך, הוצאת בבל 2005.
- חרב היונה: הציונות והכוח, 1948-1881, עם עובד, 1992 תשנ"ב.
- אורי בן אליעזר, דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי, 1936-1956, דביר, 1995.
- חגית גור, חינוך למיליטריזם, בבל (משכל), 2005.
- יגיל לוי, צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני בישראל, הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2003.
- יורם פרי, "האמנם החברה הישראלית מיליטריסטית?" זמנים, 56, קיץ 1996, עמ' 94–112. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יוסי שוורץ, "צבא העם? שלבים במיליטריזציה של החברה הישראלית", מצד שני, ינואר 2003, עמ' 26–27, ירושלים : המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 2003.
- חוה ברונפלד שטיין, פנטזיה של מדינה: תצלומי חיילות צה"ל וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל, רסלינג, 2012
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מיליטריסט |
| ערך מילוני בוויקימילון: מיליטריזם |
- חגית גור ורלה מזלי, מיליטריזציה בחינוך מנקודת מבט ביקורתית פמיניסטית, כתב העת "פנים", אפריל 2001 (באתר פרופיל חדש)
- דו"ח פרופיל חדש על גיוס ילדים בישראל, על מיליטריזם בחינוך בישראל
- "ולא ילמדו עוד מלחמה" - תערוכה של דימויים מיליטריסטיים בתרבות ובחינוך בישראל, באתר פרופיל חדש, תנועה לאזרוח החברה בישראל
- משה ליסק, אתוס אופנסיבי או תרבות מיליטריסטית? עיונים בתקומת ישראל 7 (1997): 651-661.
- ברוך קימרלינג, מיליטריזם בחברה הישראלית, תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993, עמ' 140-123 (הקישור למאמר אינו תקין, אך ניתן לאתר את המאמר באמצעות חיפוש ב-Google. נא לתקן את הקישור כאן באמצעות תבנית:תיאוריה וביקורת)
הערות שוליים
- ^ ילקוט הפרסומים 6300
- ^ רשימה חלקית: יצחק רבין, אריאל שרון, עזר ויצמן, אהוד ברק, שאול מופז, משה דיין, יצחק מרדכי, עמרם מצנע, מתן וילנאי, רחבעם זאבי, אורי אור
- ^ Kobi Michael, Military Knowledge and Weak Civilian Control in the Reality of Low Intensity Conflict—The Israeli Case, in “Militarism and Israeli Society” By Gabriel Sheffer, Oren Barak
- ^ GAL LEVY & ORNA SASSON-LEVY, MILITARIZED SOCIALIZATION, MILITARY SERVICE, AND CLASS REPRODUCTION: THE EXPERIENCES OF ISRAELI SOLDIERS Sociological Perspectives, Vol. 51, Issue 2, pp. 349–374
- ^ חגית גור, מיליטריזם בחינוך
- ^ ראו, למשל, ניתוח ברוח זו ל"יום משטרה" לתלמידי בית ספר יסודי בקדימה-צורן, אור קשתי, הארץ 17/06/10
- ^ מדד המיליטריזציה הגלובלי לשנת 2012, באתר מכון BICC
- ^ בהיעדר נתונים אמינים נעדרת קוריאה הצפונית מהטבלה
