צ
צ' היא האות ה-18 באלפבית העברי. שמה של האות הוא צָדִי[1] (בפי יהודי תימן צאד, כבערבית)[2]. רבים קוראים לאות צַדִּיק. מקורה של הגייה זו הוא כנראה בטעות הנובעת מהאות ק' העוקבת לאות צדי בסדר האלף-בית, אך היא מתועדת החל מן המאה ה-11.
| צ (ץ) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
  | ||||||||||||
| אלפבית עברי | ||||||||||||
| א | ב | ג | ד | ה | ו | |||||||
| ז | ח | ט | י | כ | ל | |||||||
| מ | נ | ס | ע | פ | צ | |||||||
| ק | ר | ש | ת | |||||||||
| אותיות סופיות | ||||||||||||
| ||||||||||||
| סימנים נוספים | ||||||||||||
| ||||||||||||
| ניקוד ופיסוק | ||||||||||||
| קמץ • פתח • צירי • סגול | ||||||||||||
| חיריק • חולם • קובוץ ושורוק | ||||||||||||
| שווא • חטף | ||||||||||||
| דגש: קל • חזק • מפיק • רפה | ||||||||||||
| קו מפריד • מקף | ||||||||||||
| טעמי המקרא | ||||||||||||
ההיגוי הנפוץ במאה ה21, מייצג מבחינה פונולוגית שילוב של העיצורים תּ+ס, או עיצור מכתשי, מחוכך שורק, אטום (IPA: /ʦ/). ההיגוי הנפוץ בקרב יהודי הארצות דוברות הערבית היה כשל האות המקבילה הערבית - ص - המבוטאת כמעין ס' כבדה, או מכתשי מלועלע, חוכך שורק, אטום (IPA: /sˤ/). בקרב החוקרים קיימת מחלוקת בדבר דרך ביטויה של האות צ' העברית המקורית, בין אלו הקובעים כי במקור בוטאה כדרך יהודי ארצות האסלאם, וכי הביטוי הנוכחי כיום מקורו בהשפעה של שפות אירופיות, לבין הקובעים כי הביטוי המקורי היה כפי המקובל במאה ה21[3].
צד"י עם גרש (צ') נהגית /ʧ/ (ch, כבמילה צ'ילה), וזאת על פי כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית[4]. מקור הסימון הזה חדש, מימי תחיית הלשון, אך השימוש בגרש מקורו בלאדינו, שם הוא משמש על האותיות ב׳ (v), ג׳ (j ו־ch אנגליות), ד׳ (th במילה האנגלית other), ז׳ (j צרפתית), פ׳ (f) ו־ש׳ (sh) אך לא על האות צ. האות צ נבחרה ככל הנראה בגלל צורת הגייתה האשכנזית ts הדומה לצליל ch האנגלי, וגם בהשפעת הרוסית, בה האות Ц (נהגית צ) דומה לאות Ч (נהגית צ')[5] או שפות כמו צ'כית ופולנית, בהן הצליל צ' נוצר משילוב של c (נהגית צ) עם סימן דיאקריטי או אות כלשהי.[דרוש מקור] בסופי מילים לפי התקן צד"י גרושה נכתבת כאות סופית, אך כיום מתחילים לכתוב אותה כצד"י רגילה לפעמים. עלית לדוגמה קוראת לחטיף שלה "פיתה קראנצ" בניגוד לתקן.
בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, צ' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ. בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא צ' חל, כמו באותיות: 'ז', 'ס' ו'ש', שיכול עיצורים בבניין התפעל. בנוסף מתרחשת הידמות הגורמת להחלפת האות ת' באות ט', לדוגמה: הצטער, הצטרף.
צ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך, שצורתן משתנה בסוף מילה - "ץ" (כבמילה "עץ").
בגימטריה ערכה של צ' הוא 90. ערכה של ץ הוא 900, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 900 מיוצג על ידי הצירוף תת"ק.
בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות צ' היא כ־1.28% מכלל אותיות האלפבית העברי ושל הצורה הסופית ץ היא כ־0.14%. ץ סופית היא הנדירה ביותר בשימוש בעברית מודרנית.
שימושים נפוצים לקיצור צ'
ייצוג האות צ'
ב-Unicode האות צ מיוצגת על ידי 05E6, והאות ץ על ידי 05E5. הצורה הסופית קודמת לצורה התוכית, כמו בקידודים אחרים הכוללים עברית, משום שזה מאפשר מיון מילוני פשוט של מילים לפי ערכי התווים שלהם: המילה ***קץ*** תבוא לפני המילה ***קצה*** כי הערך של ץ נמוך מזה של צ.
בקוד מורס מיוצגת האות צ' באמצעות הרצף (משמאל לימין): .-- (קו קו נקודה).
הוא ייצוגה של צ' בכתב ברייל.
באלפבית צלילי מיוצגת האות צ' באמצעות המילה "צפור".
באיתות בדגלי סמפור צ' מיוצגת על ידי דגל אחד הפונה מערבה (שמאלה) ודגל שני הפונה דרום-מזרחה.
האות צ' בשפות עתיקות
|
|
|
| צ' (צַד=צמח/שתיל, או קרס דיג במשמעות של ציד) באלפבית הפרוטו-כנעני | צ' באלפבית הפיניקי | צ' באלפבית הארמי |
ראו גם
- ص – האות צאד בערבית
- ض – האות צ'אד בערבית
- ظ – האות טַ'א בערבית
לקריאה נוספת
- חיים נחמן שפירא, הַסִּיוּם הַווֹקַלִי שֶׁל שֵׁם הָאוֹת צָדֵי, מזרח ומערב, כרך ג (ז-יב), ירושלים תרפ"ט, עמ' 188–190
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: צ |
- הערך "צ (האות)", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
אילון גלעד, אז איך בעצם אומרים, צדי או צדיק?, באתר הארץ, 13 ביולי 2022- גלגוליה של צד"י, באתר האקדמיה ללשון, 19 בדצמבר 2022
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ג עמוד ב'.
- ^ אוצר מילים, מנוקדות על פי המסורת ההגוי של ק"ק תימן, באתר "מתימן יבוא - פורטל יהדות תימן" (הערך "צַאדּ")
- ^ Steiner Richard C: Affricated Sade in the Semitic Languages (American Academy for Jewish Research Monograph Series, 3), New York, 1982.
- ^ כללי התעתיק, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ כשקירילוס ומתודיוס שאלו את הכתב היווני היו חסרות להם אותיות לצלילים סלאביים שלא קיימים ביוונית, אז השם לקחו מן האלפבית העברי, כך למשל Ш מקורה באות העברית ש. משערים שמקור שתי האותיות האלו באות העברית צ.
36442875צ