פרשת ניימן השנייה
פרשת ניימן השנייה הייתה ערעור בחירות (ע"ב 1/88 ניימן ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה) בו אישר בית המשפט העליון את החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול את רשימת "כך" מלהתמודד בבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988. הטעם להחלטת בית המשפט היה שמטרותיה של הרשימה ומעשיה שוללים את אופיה הדמוקרטי של המדינה, ומסיתים לגזענות. בכך בא הקץ על השתתפותה של רשימת כך בחיים הפוליטיים בישראל. יתר על כן, הייתה זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון אישר החלטה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימה שהייתה מיוצגת בכנסת מלהשתתף בבחירות הבאות.
רקע
"כך" הייתה תנועה ימנית רדיקלית שהוקמה והונהגה על ידי הרב מאיר כהנא. התנועה הטיפה לטרנספר של הערבים משטחי ארץ ישראל, מלבד אלו שיצהירו אמונים למדינה היהודית.
ערב הבחירות לכנסת האחת עשרה ב-17 ביוני 1984, נעשה ניסיון למנוע את השתתפותה של רשימת "כך" בבחירות נוכח מצעה הגזעני והאנטי-דמוקרטי, אך בית המשפט קבע ב-28 ביוני שאין בסיס לפסילתה ("פרשת ניימן הראשונה"). רוב השופטים נמקו זאת בכך שחוקי הבחירות אינם מקנים בסיס לפסילה מהטעמים האמורים.[1] בעקבות הערות של בית המשפט על כך שבידי המחוקק הכוח להגביל את הזכות להתמודד בבחירות לכנסת,[2] נחקק סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת,[3] אשר קבע:
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; (2) שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה; (3) הסתה לגזענות".
העובדות בבסיס פסק הדין
ערב הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 החליטה ועדת הבחירות המרכזית כי רשימת "כך" מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת, שכן יש במטרותיה ובמעשיה שלילה של האופי הדמוקרטי של המדינה והסתה לגזענות. הוועדה הסתמכה על כך שמטרותיה ומעשיה של רשימת "כך" כללו שלילת זכויות אזרחיות ואחרות מן האוכלוסייה הערבית בארץ והצרת צעדיה של אוכלוסייה זו, כדי להשפיע על המאזן הדמוגרפי שנטה לרעת האוכלוסייה היהודית.
טענות רשימת "כך"
רשימת כך טענה נגד החלטתה של ועדת הבחירות הן באופן עקרוני, לגבי תוקפו ופרשנותו של סעיף 7א, והן לגבי ההחלטה שהתקבלה בעניינה-שלה.
בטלות סעיף 7א
טענותיה הראשונות של רשימת "כך" נגעו לעצם תקפותו של סעיף 7א. לגישתה, הסעיף בטל מעיקרו בשל כך שהוא מנוגד לסעיף 4 לחוק היסוד, אשר קובע את עקרון השוויון בבחירות. עוד טענה הרשימה שסעיף 7א מנוגד לעקרון השוויון בבחירות גם באופן מהותי, שכן הוא מהווה סטייה קיצונית מעקרונות הדמוקרטיה. הוא פוגע בכלליותה של הזכות להיבחר, וכפועל יוצא מכך גם פוגעות בזכות לבחור.
פרשנות סעיף 7א
לעניין פרשנותו של סעיף 7א טענה רשימת כך, שיש סתירה בין שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה לבין שלילת אופיה היהודי, שהרי ייתכן ששלילת האופי הדמוקרטי תנבע מן הרצון לקיים את המדינה כמדינת העם היהודי. בנוסף לכך היא טענה שמונח ה"דמוקרטיה" בחוק אינו מוגדר. לעניין המונח "גזענות" טענה הרשימה שהוא מתייחס אך רק להבחנות ולהבדלות על יסוד ביולוגי, היינו על יסוד החלוקה לפי הגזעים האנושיים.
ההחלטה בעניין הרשימה
רשימת "כך" טענה שההחלטה בעניינה הייתה שגויה. ראשית, מעשיה אינם אלא פעולות חוקיות בכנסת ומחוץ לה. שנית, היא פועלת במסגרת ההלכה ועל יסודה, וכן מטעמי ביטחון. שלישית, מעשיה אינם בגדר גזענות, כי הפליה לטובה של האוכלוסייה היהודית אינה עולה כדי גזענות כלפי האוכלוסייה הערבית.
הכרעת בית המשפט
ב-18 באוקטובר 1988 נתן בית המשפט את פסק דינו. הוא דחה את כל טענותיה של רשימת "כך", הן בנוגע לתוקפו ופרשנותו של סעיף 7א, והן לגבי ההחלטה בנוגע לרשימה עצמה.
תוקפו של סעיף 7א
בית המשפט דחה את טענתה של רשימת "כך" בהדגישו שסעיף 4 אינו חסין מפני שינוי, ובלבד השינוי נעשה בחוק ברוב של חברי כנסת. ואכן, ס' 7א התקבל ברוב של חברי הכנסת. אשר לטענה שסעיף 7א פוגע בעקרונות הדמוקרטיה ציין בית המשפט, שהזכות להיבחר אינה מוחלטת ותיתכנה נסיבות בהן זכות זו תתנגש עם זכויות אחרות ויהיה מקום להגבלתה. נסיבות קיצוניות כאלו מנויות בס' 7א.
פרשנות סעיף 7א
בית המשפט דחה את טענת רשימת "כך" בדבר סתירה בין שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה לבין שלילת אופיה היהודי. בדבריו הסתמך בית המשפט על דבריו בפרשת ירדור, בה נקבע שהאופי הדמוקרטי של המדינה והגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל יכולים להתקיים בהרמוניה מלאה.[4] כן קבע שאין צורך לקבוע הגדרה מקיפה וכוללת למושג "דמוקרטי", שכן די בכך שהזכות לבחור ולהיבחר הן מאושיותיו של המשטר הדמוקרטי, ומשום כך מטרות ומעשים למניעת זכות זו מאזרחי המדינה מנוגדים לאופיה הדמוקרטי של המדינה. אשר לפרשנות המונח "גזענות" דחה בית המשפט את טענת רשימת "כך", באמרו שהרדיפה לצורותיה, שטעמיה הם לאומיים, כלולה בימינו במסגרת המשמעות המקובלת של התופעה של הגזענות.
התנאים להגבלת הזכות להיבחר
לדברי בית המשפט, כיוון שסעיף 7א מצמצם את היקפה של זכות יסוד חוקתית, יש לפרשו באופן מצמצם כך שיופעל רק במקרים קיצוניים ביותר. העיקרים המנחים בהפעלת סעיף זה הם: (א) מטרותיה או מעשיה של רשימת המועמדים כוללים אחד מן היסודות המובאים בסעיף 7א. (ב) המטרה האמורה היא בגדר יעד מרכזי ושליט של הרשימה ולא נושא טפל ושולי, אשר משקפת את זהות הרשימה. גם כאשר המדובר במעשה להבדיל ממטרה, צריך להיות מדובר במעשה שיש בו משום ביטוי בולט, רציני ושליט של זהותה ומהותה של הרשימה. (ג) הרשימה פועלת למימוש מטרותיה. (ד) ההתמודדות בבחירות היא אמצעי למימוש המטרה או להגברת המעשה. (ה) היסודות השליליים כאמור בסעיף 7א לחוק היסוד באים לידי ביטוי חמור וקיצוני מבחינת עוצמתם. (ו) הראיות להתקיימותם של כל אלה צריך שיהיו משכנעות, ברורות וחד-משמעיות.
ההחלטה בעניין הפסילה של רשימת "כך" נוכח אמות המידה שלעיל
בית המשפט דחה את טענותיה של רשימת כך בדבר הטעמים לפסילתה.
בית המשפט דחה את טענתה הראשונה של רשימת "כך" בציינו שהמטרות והמעשים של הרשימה נבחנים על פי מהותם ותוכנם, ולא על פי המסגרת בה הם מבוצעים. הסתה נגד חלק מן האוכלוסייה האזרחית וקריאה לשלילת זכויותיה או הצעה בדבר הטלת איסור על יחסי קירבה כלשהם בין יהודים לבני עם אחר, קריאה להפליה לרעה של בני עם אחר בתחום הענישה הפלילית, מניעת הפניה שלהם בתלונותיהם לבית המשפט הגבוה לצדק, הבדלתם במקומות רחצה, שלילת זכויות סוציאליות ואיסור שירות בצבא תוך פגיעה ועלבון לאלו אשר כבר משרתים בו, כל אלה ודומים להם נושאים סממן מובהק של מעשה אנטי-¬דמוקרטי או של מעשה גזעני, גם אם הם כלולים במאמר בעיתון הרואה אור לפי רישיון כדין, או בהצעת חוק המוגשת לכנסת.
בית המשפט דחה גם את הטענה שמטרותיה ומעשיה של הרשימה מעוגנים בהלכה. הוא הסתמך על פסק דינו שניתן ארבע שנים קודם לכן, אף הוא בעניינה של רשימת "כך", בה ציין שעל פי ההלכה, כאמור בתורה, אצל הרמב"ם ובמסכת גרים, המיעוט הלאומי זכאי לכל הזכויות האזרחיות והמדיניות של יתר תושבי המדינה.[5] הוא דחה את הטענה שצורכי ביטחון מצדיקים תוכניות אפליה חמורות ודוחות כאלו שהציעה רשימת "כך".
נוכח כל אלו בחן בית המשפט את מטרותיה ומעשיה של רשימת "כך". הוא קבע שמטרתה של הרשימה לשלול מחלק מאזרחי המדינה, אותו היא מאבחנת על-פי מוצאו הלאומי-האתני, את הזכות לבחור ולהיבחר ולמלא תפקיד ממלכתי כלשהו, היא פגיעה ברורה וחד-משמעית בנפשה של הדמוקרטיה, המושתתת על שוויון זכויות מדיניות בין אזרחי המדינה, ללא הבדל גזע, דת, לאום או מין. הוא קבע גם שליבוי היצרים השיטתי על יסוד לאומי-אתני המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום, וקריאה לשלילה אלימה של זכויות, לביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסייה מוגדרים לפי יסוד לאומי-אתני, הם באופן ברור גזעניים.
נוכח כל האמור בית המשפט אישר את פסילתה של רשימת "כך" מלהשתתף בבחירות לכנסת השתים עשרה.
בעקבות פסק הדין
תנועת "כך"
החלטת בית המשפט סתמה את הגולל על השתתפותה של רשימת "כך" בבחירות לכנסת. ב-1990 נרצח מנהיג תנועת "כך" מאיר כהנא בניו יורק על ידי טרוריסט מוסלמי.[6] לאחר מותו, התפלגה התנועה עקב מחלוקות על הנהגתה, ל"כך" ו"כהנא חי". שתי התנועות נפסלו מלהתמודד בבחירות לכנסת שלוש עשרה.[7] ב-1994 הוכרזו שתי התנועות ארגוני טרור על פי הפקודה למניעת טרור ופעילותן הוכרזה בלתי חוקית.[8] חלק מפעילי התנועה שבו למגרש הפוליטי במדינת ישראל במסגרות פוליטיות אחרות. הבולטים שבהם הם מיכאל בן ארי שנבחר לכנסת השמונה עשרה במסגרת רשימת האיחוד הלאומי, וברוך מרזל, אשר התמודד בבחירות לכנסת השש עשרה, שבע עשרה, תשע עשרה ולכנסת העשרים במסגרת רשימות שלא עברו את אחוז החסימה.
מקומה של "כך" בחברה הישראלית
לאחר פסילתה של "כך" מלהתמודד בבחירות ב-1988, היו שסברו שקולותיה הפוטנציאליים של רשימת "כך" יעברו למפלגות אחרות אשר תומכות בטרנספר של ערביי ישראל. בפועל, היעדרה של התנועה הביא לעליה משמעותית בכוחן של המפלגות החרדיות, במיוחד מפלגת ש"ס, בעיירות הפיתוח שהיו בסיס כוחה של "כך", בעוד שמפלגות הטרנספר לא התחזקו שם. פרופ' יואב פלד מעלה את ההשערה שיש קשר בין הדברים, כלומר שמצביעים פוטנציאליים של "כך" הצביעו עבור הרשימות החרדיות. לדבריו תפיסתה של "כך" את הזהות היהודית כבסיס הבלעדי לסולידריות חברתית, מצאה אוזן קשבת בקרב אוכלוסייה חרדית-מזרחית.[9]
במחקר שנערך בשנת 2001 על ידי ד"ר עמי פדהצור ופרופ' דפנה קנטי-נסים נמצא שהתמיכה בעקרונות הכהניזם ואפילו במנהיגותו של כהנא ובמפלגתו גבוהה בעשרות אחוזים מכפי שהשתקפה בסקרים במחצית שנות השמונים, שנות פריחתה של מפלגתו. נתוני המחקר מאששים את המגמה העולה מן הספרות לגבי מאפייניהם של התומכים ברעיונות ימניים קיצוניים, בכך שבקרב אוכלוסיות המצויות בפריפריה החברתית-כלכלית ניתן לראות שיעורי תמיכה נרחבים למדי בהצהרות הכהניסטיות בכלל ובפרט באלה שעוסקות ביחסי מדינת ישראל ואזרחיה הערבים. המחקר מצביע על כך שהתמיכה ב"כך" בקרב המתנחלים ותושבי עיירות הפיתוח פחתה ממהלך השנים בהשוואה לתמיכה שזוכה אידאולוגיה זו בקרב המהגרים מחבר המדינות, כמו גם בקרב הציבור החרדי. עוד מצא המחקר, שאין במפת המפלגות ולו מפלגה אחת אשר תומכיה מסתייגים לחלוטין מהתמיכה בכהניזם.[10]
השימוש בהלכת פרשת ניימן השנייה בפסיקה מאוחרת
בפרשת ניימן השנייה קבע בית המשפט אמות המידה לבדיקת מעשיה ומטרותיה של רשימה לעניין הגבלת זכותה להיבחר נוכח הטעמים שבחוק יסוד: הכנסת. אמות מידה אלו עסקו הן במשמעות המושגים "דמוקרטי" ו"גזענות", והן בעוצמת הפעילות ומידת הראיות הנדרשות על מנת לפסול רשימה מלהשתתף. אמות מידה אלו שמשו אותו לצורך ביקורת החלטות אחרות של ועדת הבחירות המרכזית. הראשונה מביניהן הייתה באותו יום עצמו שבו נתנה ההחלטה בפרשת ניימן השנייה, כאשר בית המשפט אישר, ברוב דעות, את השתתפותה של הרשימה המתקדמת לשלום, בקבעו שעל פי המבחנים המחמירים לפסילה שנקבעו בפרשת ניימן השנייה, אין מקום לפסילתה.[11] פסקי דין נוספים שניתנו על בסיס פרשת ניימן השנייה היו פסילת החלטתה של וועדת הבחירות לפסול את השתתפותם של עזמי בשארה ואחמד טיבי בבחירות לכנסת השש עשרה, ואישור החלטתה לאשר את השתתפותו של ברוך מרזל באותן בחירות.[12]
לקריאה נוספת
- ברק מדינה, "ארבעים שנה להלכת ירדור: שלטון החוק, משפט הטבע וגבולות השיח הלגיטימי במדינה יהודית ודמוקרטית" מחקרי משפט כב (תשס"ה-תשס"ו) 327
- מיכל שמיר, קרן מרגל, תפיסות איום ופסילת רשימות ומועמדים לכנסת - מירדור ועד בחירות 2003, משפט וממשל ח (תשס"ה) 119
- אריאל בנדור, "זכות המועמדות בבחירות לכנסת" משפטים יח (תשמ"ח) 269
- אהרן פאפו, "מפסילת "כך" עד לרצח מאיר כהנא (פרופיל של אוסטרקיזם פוליטי בישראל)" נתיב: כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות ד(1) 40 (1991)
- הרצל מקוב ואהרן פפו, "תגובה למאמרו של אהרן פאפו ב"נתיב" ד' (1), 1991 ותשובת אהרן פאפו" נתיב: כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות ד(2) 84 (1991)
קישורים חיצוניים
- יעל גרינפטר, "היום לפני 22 שנה: בית המשפט העליון קבע: תנועת "כך" גזענית", הארץ 17.10.2010,
- אריק וייס, "24 שנים לאחר מותו: כהנא חי בכנסת ובציבור", nana10, 22.11.2014
הערות שוליים
- ^ ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, פס' 21 לפסק דינו של הנשיא שמגר, 287 (פסק דינה של המשנה לנשיא בן פורת), פס' 13 לפסק דינו של השופט אלון, פס' 6 לפסק דינו של השופט בייסקי (1984).
- ^ ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225 287 (פסק דינה של המשנה לנשיא בן פורת), פס' 13 לפסק דינו של השופט אלון (1984).
- ^ חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 9), התשמ"ה-1985, ס"ח 1155.
- ^ ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365, 385 (1965).
- ^ ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 301-302 (1984).
- ^ נדב שרגאי, "15 שנה לאחר זיכויו, הודה החשוד ברצח כהנא", הארץ, 5.9.2006.
- ^ ע"ב 2858/92 מובשוביץ נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(3) 541 (1992).
- ^ החלטת הממשלה מס' 2757 מיום 13.3.1994.
- ^ יואב פלד, "מאיר כהנא", תיאוריה וביקורת 12, 13 (1999) 321.
- ^ עמי פדהצור ודפנה קנטי-נסים, "כהנא מת וה"כהניזם" חי: מודל להסבר התמיכה בימין הקיצוני בישראל", מגמות מד(2) 215 (2002).
- ^ ע"ב 2/88 יהורם בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה, פ"ד מב(4) 749 (1988).
- ^ א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' אחמד טיבי, פ"ד נז(4) 1, פס' 6, 7 (2003).
25755175פרשת ניימן השנייה