פרעות חלב (1947)
פרעות חלב הן פרעות שנערכו ביהודי העיר חלב שבסוריה, לאחר החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947.
בשנת 1947 פרצו בחלב פרעות אלימות נגד יהודים, במהלכן הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, כ-150 בתים נהרסו[1] וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר.[2] במהלך הפרעות ניזוק קשות בית הכנסת המרכזי של חלב, ששימש כמקום פולחן יהודי לפחות מהמאה ה-5.
רקע
היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (מאורעות תרצ"ו), התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות. יהדות סוריה נפגעה קשות לאחר עצמאות סוריה. ב-1946 פרצו מהומות אנטי יהודיות ונשללו זכויות יסוד מהיהודים.
הפרעות
יומיים לאחר החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 נהר אספסוף ערבי לרובע היהודי בחלב, והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". המהומות נמשכו יום בודד, ועוצמתן בעיר לא הייתה קשה כבמקומות אחרים, ככל הנראה בשל הפסיפס האתני של אוכלוסיית העיר.
חכם משה טָווִיל היה הרב הראשי של קהילת חלב, והוא גר מול בית הכנסת העתיק וראה מביתו את המתרחש. את עדותו נתן ביום י"ז בחשון תשי"ט-1959:[3] "… ההכרזה על [תוכנית] החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א' לא הציקו לנו אלא הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם... בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם... אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן...".
בשנת 1961 העיד דויד חזן, מבני הקהילה - ודבריו תורגמו לעברית בידי אלכסנדר דותן משגרירות ישראל בברזיל:[3] "...ההפגנות, השריפות ומעשי ההרס בבתי הכנסת נמשכו רק יום אחד... [ואף-על-פי כן] נסגרו היהודים בבתיהם שלושה ימים רצופים ולא העזו לצאת מפתח הבית. עם פרוץ ההפגנות שבתה כל תנועת המסחר בעיר וכל החנויות במרכז המסחרי, של יהודים ולא-יהודים כאחת, היו סגורות במשך שלושה ימים... באותם שלושה ימים היו ערבים מכרים מבקרים את העד [=דוד חזן] בביתו, מביאים לו מזונות ומספרים לו על המצב המתוח בעיר...".
במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. מכל העדויות שאסף הסופר אמנון שמוש עולה, כי במהלך מאורעות אלה לא היו פגיעות בנפש בקרב יהודי הקהילה, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.
הצלת כתר ארם צובא
כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.
יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:
מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.
תוצאות
בשנת 1948 יהדות סוריה מנתה כ-30,000 נפשות. לאחר הקמת מדינת ישראל נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ונשארו בה רק כ-5,000. מתוך היהודים שעזבו הגיעו לישראל כ-1700 איש[4]. ב-1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים. נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה. באוגוסט 1949 רימונים הושלכו על בית כנסת בדמשק, ו-11 יהודים נהרגו.[5]
יהודי העיר חלב החלו לעוזבה. כמחצית מהמהגרים עלו לארץ ישראל, והיתר היגרו לקהילות יוצאי חלב ברחבי העולם. אולם מגבלות שהטילו השלטונות הסוריים על העזיבה, לא אפשרו לכל יהודי העיר לעזוב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- דמשק, פרעות בחלב, הפגנות במצרים, משמר, 3 בדצמבר 1947
- פרעות ביהודי חלב, דבר, 8 בדצמבר 1947
- פאלקור, 100 יהודים נרצחו בעדן, 8 - בחלב, דבר, 12 בדצמבר 1947
- ניו יורק, 140 יהודים נרצחו בעדן, 8 בחלב, קול העם, 12 בדצמבר 1947
- פאלקור, 8 יהודים נהרגו ומאות נפצעו בחלב, הצופה, 14 בדצמבר 1947
- סופר הארץ בבירות, לא נרצחו יהודים בחלב, קול העם, 16 בדצמבר 1947
- ני יורק, ראש משטרת חלב פוטר, המשקיף, 23 בדצמבר 1947
- יונה כהן, יהדות חלב משוועת לעזרה, הצופה, 25 בדצמבר 1947
- האוניברסיטה ביקשה להציל את התנ"ך מחלב, דבר, 30 בדצמבר 1947
הערות שוליים
- ^ קהילת יהודי סוריה, באתר והגדת לבנך
- ^ Shindler, Colin. A history of modern Israel. Cambridge University Press 2008. pp. 63–64.
- ^ 3.0 3.1 אמנון שמוֹש, הכתר, הוצאת מכון בן-צבי, תשמ"ז-1987, עמ' 144-145, 161.
- ^ שנתון 60, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ 1949:Damascus Bomb, New York Times, 1949.
