פרנץ ראקוצי
 | |
| דיוקנו, מעשה ידי הצייר אדם מניוקי |
פֶרֶנץ ראקוצי השני (בהונגרית: II. Rákóczi Ferenc; 27 במרץ 1676 - 8 באפריל 1735) היה אציל הונגרי (נסיך טרנסילבניה) שהוביל בין השנים 1703 ל-1711 מרד נגד שלטון בית הבסבורג לשם השגת עצמאות ממלכת הונגריה, חופש דת לפרוטסטנטים ורפורמות חברתיות וכלכליות, ועמד בראש מדינה הונגרית עצמאית קצרת-ימים. ראקוצי נחשב לגיבור לאומי בארצו, על שמו קרויים רחובות בכל עיר הונגרית כמעט, ודיוקנו מופיע על שטר 500 פורינט.
עד המרד
נולד בבורשה (כיום בסלובקיה; בהונגרית: בורשי), בן לאחת ממשפחות האצילים החזקות והעשירות בהונגריה. אביו, פרנץ ראקוצי הראשון, היה נסיך טרנסילבניה. אמו, אילונה זריני (Zrínyi Ilona), הייתה בתו של הבאן של קרואטיה ובת-אחיו של מיקלוש זריני. אביו נפטר כשהיה בן ארבעה חודשים, אחיו הבכור ג'יירג' נפטר כילד, ופרנץ נותר היורש היחיד. הוא גדל בטירת מונקאץ', תחילה תחת חסותו של לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ולאחר מכן תחת חסותו של בעלה השני של אמו, אימרה טקיי (Thököly Imre).
ב-1678 הנהיג האציל טקיי התקוממות נגד שלטון בית הבסבורג, כשהוא נתמך על ידי מלך צרפת לואי ה-14 ועל ידי הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי. ב-1680 הסכים הקיסר ליאופולד הראשון להחזיר להונגרים את החירות הדתית והמדינית, אך לא היה בכך די לטקיי, והוא חבר אל הסולטאן, שהכריז על טקיי כ"מלך הונגריה העליונה" (רוב השטח שכיום הוא סלובקיה). בהשראת מרידתו של טקיי ערך הסולטאן מסע אל וינה, אך הובס ב-1683 על ידי צבאם המאוחד של האוסטרים והפולנים בקרב וינה. תבוסת הסולטאן הביאה להתמוטטות כללית, הן של שלטון העות'מאנים בהונגריה והן של מלכותו של טקיי.
ב-1688, לאחר שנכבשה טירת מונקאץ', עברו ראקוצי ואחותו לארמונו של רודולף הראשון בווינה. ב-1694 נשא ראקוצי את בתו בת ה-15 של נסיך הסן-ונפריד (וצאצאית של אליזבת מתורינגיה), היה לרוזן מחוז שארוש (Sáros, כיום בסלובקיה) והתיישב בטירת ראקוצי שבמקום. ב-1691 נכבשה טרנסילבניה מידי טקיי ובשל הסכם קרלוביץ נאלצו הוא ואשתו, אמו של ראקוצי, לבלות את שארית ימיהם בקונסטנטינופול. ראקוצי, מנגד, יצא לוינה על מנת לטהר את שמו וסירב להצעות לעמוד בראש מרידה בחבל טוקאי. הוא אף קיבל מידי הקיסר חברות במסדר גיזת הזהב. אולם באפריל 1700 תפס מרגל אוסטרי מכתב שנשלח לראקוצי מצרפת ובו הבטחה לסיוע אם יפעל בכוח כנגד אוסטריה לשם השגת עצמאות הונגרית. ב-18 באפריל נשלח ראקוצי לכלא בוינר נוישטאדט עם גזר דין מוות על ראשו. בסיוע מנהל הכלא הצליח ראקוצי להמלט לפולין.
מרידת ראקוצי ("מלחמת העצמאות" של ראקוצי)
בפולין נפגש ראקוצי עם הרוזן מיקלוש ברצ'ני (Bercsényi Miklós), אציל עשיר ומשכיל שנחלתו באוז'הורוד גבלה בנחלתו של ראקוצי, והשניים באו במגעים עם נציגי צרפת על מנת לתכנן מלחמת עצמאות. באותה עת היה הצבא האוסטרי עסוק במלחמת הירושה הספרדית ודילל את כוחותיו בהונגריה.
ב-15 ביוני 1703 נכנס ראקוצי לשטחי הונגריה בראשות צבא בן 3,000 חיילים הונגרים ("מיליציה של איכרים", Hajduk בהונגרית) ו-600 שכירי חרב פולנים במימון צרפתי, והחל במרידה מזוינת נגד בית הבסבורג. בתחילה כבש שטחים בהונגריה העליונה בין נהרות הטיסה והדנובה וכן בשטחי טרנסילבניה. ראקוצי נשא את דגל הלאומיות ההונגרית, הסובלנות הדתית, וכן נתן דעתו לבעיית הצמיתים, ופטר את אלה ששירתו בצבאו מן החובה לשרת את אדונם הפיאודלי. על אף שהוא עצמו היה קתולי, דיבר ראקוצי אף בשם ההונגרים הפרוטסטנטים, אשר דוכאו תחת שלטון הבסבורג.
בספטמבר 1705 הסכים הדיאט (אספה פרלמנטרית של למעלה מ-1,000 נציגים מכל המחוזות, אצילים ואנשי דת) להכתיר את ראקוצי כשליט. ראקוצי הקים מדינה הונגרית בעלת מערכת מיסוי ומטבע משלה בשטחים שכבש. במקביל, בתיווך בריטניה והולנד החלו שיחות שלום בין הממלכה ההונגרית לבין אוסטריה, כאשר אבן הנגף העיקרית הייתה טרנסילבניה, עליה איש מן הצדדים לא הסכים לוותר. המדינה ההונגרית החזיקה מעמד, תוך מאבק מתמיד, כשמונה שנים, אך המצב הבינלאומי לא נטה חסד למרידה. הצרפתים, יריביו הטבעיים של בית הבסבורג, הכזיבו, ולא סיפקו את העזרה שהובטחה בראשית המרידה. הברית עם הצאר הרוסי פיוטר הגדול, שנרקמה בעת המלחמה הצפונית הגדולה ובה הוצע לראקוצי כתר מלך פולין, הייתה כפי הנראה בעלת אופי הצהרתי בלבד. בעוד ראקוצי עוסק בשתדלנות בפולין, נכנע אחד ממפקדי צבאו לצבא הבסבורג, וחתם במאי 1711 על "הסכם סאטמר", בו הבטיח הקיסר קרל השישי לכבד את חוקי הונגריה, ולהבטיח את חופש הדת. אנשי ראקוצי שיישבעו אמונים לקיסר יוכלו לשמור את נחלותיהם. המסמך אמנם הבטיח את שלומו האישי של ראקוצי, אך הוא העדיף להישאר בגלות.
גלות
עד נובמבר 1712 שהה ראקוצי בגדנסק, אז המשיך לאנגליה וממנה לדייפ שבצרפת, אליה הגיע בראשית 1713. ראקוצי שהה בחצרו של לואי ה-14 עד מותו של המלך, לאחר מכן נענה להזמנתו של הסולטאן העות'מאני ונחת בגליפולי ב-10 באוקטובר 1717. במסגרת שלום פוז'ארוואץ סירבו העות'מאנים לדרישה אוסטרית להסגיר לידיהם את ראקוצי וכ-40 מאנשיו. ראקוצי הקים בעיר טקירדא (Tekirdağ, הנקראת גם Rodosto) שלחופו הצפון-מערבי של ים השיש מושבה של הונגרים גולים, בהם אנשי רוח ואצילים רבים, וחי במקום כ-18 שנה.
במותו ציווה שגופו ייקבר בקונסטנטינופול לצד אמו, בעוד לבו ייקבר בצרפת, איבריו הפנימיים נקברו בכנסייה היוונית אורתודוקסית בטקירדא. ב-1906 הועברו עצמותיו לקתדרלה בקושיצה.
הנצחה
הלאומיות ההונגרית רואה בראקוצי את אחד מגיבורי האומה הגדולים. על שמו קרויים רחובות וכיכרות בכל ערי הונגריה כמעט ושלל מבני ציבור, ספריות ובתי ספר. בבודפשט קרויה על שמו שדרה מרכזית בעיר, בה ממוקמת בין השאר תחנת הרכבת קלטי פאייאודבר, הרחוב נקרא על שמו ב-28 באוקטובר 1906, במסגרת הבאת עצמותיו לקבורה בהונגריה, כאשר מסע ההלוויה עבר בשדרה וארונו הוסע ברכבת מיוחדת. ב-1937 הוצב פסלו בכיכר שלפני בניין הפרלמנט ההונגרי בעיר. פסלו ניצב גם בכיכר הגיבורים וגשר ראקוצי על הדנובה נקרא על שמו. כן נקראים על שמו שני כפרים בשטח שהיה נחלת משפחתו לשעבר.
ביתו לשעבר בטקירדא הוא מוזיאון, ובעיר מוצב קונסול כבוד הונגרי.
מארש ראקוצי הוא לחן (מארש) פטריוטי שמחברו אינו ידוע, שעובד לתזמורת על ידי הקטור ברליוז ושולב על ידי פרנץ ליסט ביצירתו רפסודיות הונגריות.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנץ ראקוצי |
פרנץ ראקוצי23982604