פרנץ נוימן
 | |
| לידה | אראד, טרנסילבניה, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
|---|---|
| פטירה | נייפלס, פלורידה, ארצות הברית |
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית ממלכת רומניה ארצות הברית |
הברון פרנץ (פרנצ'יסק) נוימן וגווארי (בגרמנית: Franz (Francisc) Neumann Végváry; 1910–1996) היה תעשיין יהודי-רומני מטרנסילבניה, בעלי מפעלי הטקסטיל של אראד ומייסד מועדון כדורגל חשוב בארד, בן למשפחה יהודית מומרת, בעל תואר אצולה מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית, פעיל למען הצלת יהודים בתקופת שואת יהודי רומניה.
תולדות המשפחה והמפעלים
באמצע המאה ה-19 הגיעו מ היישוב "סאקה" שליד קושיצה, סלובקיה לארד, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, שלושה אחים יהודים צעירים. שלושת האחים, אדוארד (1828 - 1900), אדולף (1836 - 1917) ודניאל (1837 - 1928), בניהם של שמואל ועמליה נוימן, הקימו ב-1851 מפעל לייצור כוהל ושמרים בשם Indagrara, אך ידוע בשם "מפעל האחים נוימן". בהמשך הקימו האחים גם טחנת קמח מודרנית, מופעלת בקיטור. טחנת הקמח נשרפה, אך נבנתה מחדש עם חידושים. מפעל הכוהל היה הגדול והמודרני ביותר באימפריה ובנוסף לשוק המקומי, הם ייצאו כוהל לארצות הבלקן, לאיטליה, לשווייץ ולספרד.
ב-1891, על בסיס הרווחים שהפיקו, האחים בנו בארד ארמון בן שתי קומות עם אולם אירועים גדול בקומת הקרקע - הארמון נושא את הכינוי "ארמון נוימן" והאולם הגדול נמצא בשימוש אוניברסיטה מקומית.
לכל אחד מהאחים היה בן, אדולף הצעיר, אלפרד וקרול. ב-1909 ייסד קרול מפעל טקסטיל בשם ITA (ראשי תיבות של "מפעלי טקסטיל ארד"). המפעל התמחה במשי ולשם הקמתו ותפעולו הביא אלפרד בעלי מקצוע מומחים משלזיה ודאג לאזרח אותם בארד. בהמשך המפעל עבר לעיבוד כותנה.
ב-1913 הוענק לאדולף, לדניאל ולאדולף הצעיר תואר של ברון. לאחר מלחמת העולם הראשונה העיר והסביבה עברו לריבונות רומניה.
ביוגרפיה
לאלפרד נוימן היו שלושה ילדים, אדוארד, פרנץ ומריה. פרנץ נולד בארד ולמד בבית הספר התיכון הרומאנו קתולי, שם השלים בגרות. המשפחה סימנה את פרנץ, שדיבר ארבע שפות זרות, גרמנית, אנגלית, צרפתית והונגרית, כמתאים ביותר לנהל בעתיד את מפעלי המשפחה. ב-1928, בלחצו של דודו קרול, נסע ללונדון, באנגליה, כדי ללמוד הנדסת טקסטיל. את לימודי ההנדסה לא השלים, אך בלונדון היה לחסיד של כדורגל וביקר במשחקי קבוצת ארסנל באדיקות.
פרנץ שב לרומניה מבלי לסיים את לימודיו ודודו, קרול, שלח אותו לעבוד במפעל הטקסטיל. הוא עבד בעמדות שונות במפעל, לצד יתר העובדים, כדי ללמוד את כל המלאכות. בסיום השתלמויותיו הוטל עליו ניהול המפעל ואחיו, אדוארד, ניהל את מפעל הכוהל והשמרים. ב-1930 קרול נוימן היגר לארצות הברית וב-1935 היגר אחיו, אדוארד לקובה וברומניה נשאר רק פרנץ כנציג המשפחה וניהול כל המפעלים הוטל עליו.
פרנץ הצליח מאוד בניהול המפעלים, הוא היה מתחיל כל בוקר בביקור במחלקות השונות, בצהריים יושב לאכול עם העובדים בחדר האוכל של המפעל ואחרי האוכל שב לביקורים במחלקות. פרנץ הכניס שינויים שהביאו להתייעלות, ניהול מדעי, בניית בתים עבור העובדים בקרבת המפעל, הפסקת אוכל של חצי שעה, קנטינה מוזלת, פעוטון וגן לילדי העובדים, מענקים לעובדים ולמשפחותיהם במקרים של תאונות, מחלות ומוות ומכל הסיבות האלה היה מאוד אהוד. המפעלים גדלו בהתמדה והעסיקו אלפי עובדים.
הברון והכדורגל
פרנץ נוימן, שנדבק בחיידק הכדורגל באנגליה, המשיך להיות אוהד כדורגל גם לאחר שובו לרומניה, אך במקום ארסנל הרחוקה, אהד כעת קבוצת צמרת גרמנית והיה טס לראות אותה במשחקיה.
בנוסף לכל המתקנים והמוסדות, שהיטיבו עם עובדי המפעלים, הברון קיים גם קבוצת כדורגל מקומית, Indagrara Arad, בליגות הנמוכות, שייצגה את מפעל השמרים והכוהל. נוימן שאף לרכוש קבוצת צמרת וב-1938 הציע זאת למועדון Vagonul Arad, אך נדחה. ב-1945 החליט להקים מועדון משלו וב-18 באפריל קם המועדון UTA Arad (UTA או ITA היו ראשי התיבות של מפעל הטקסטיל המשפחתי) ורכש עבורו שחקני צמרת, בחלקם שחקני נבחרת הונגריה. ב-1 בספטמבר 1946 נחנך אצטדיון הכדורגל במשחק נגד מכבי בוקרשט, שתחת לחץ השלטונות שינתה את שמה ל"צ'יוקנול" ("הפטיש").
האצטדיון נבנה במתכונת אצטדיון ארסנל, רק במידה קטנה יותר והקבוצה השתמשה בצבעי ארסנל, אדום-לבן. בתקופת הקמתו נחשב האצטדיון לטוב ביותר ברומניה ובאזור וכבר בשנה הראשונה זכתה הקבוצה באליפות בהפרש של 11 נקודות מהקבוצה שהגיעה למקום השני. קבוצת הכדורגל זכתה במהלך השנים להישגים רבים, שש אליפויות ארציות ושני גביעי מדינה.
הלאמת הרכוש והגירוש
אחרי הפיכת 23 באוגוסט 1944 הופעלו לחצים על פרנץ נוימן לתרום למדינה את מפעליו. ב-1947 נעצר לתקופה של שמונה חודשים וביתו (ארמון נוימן) הוחרם. לאחר שחרורו מהמעצר נלקח ל"שיחה" מחוץ לעיר, שם הוסבר לו שלמען בריאותו רצוי שיסתלק מרומניה ללא רכושו. הוא עזב את רומניה ונסע לשווייץ, אל אחותו ולאחר מכן עבר לאוסטריה, שם הכיר את מי שעתידה להיות רעייתו ואם שני ילדיהם, Andrew Alfred ו-Mary-Louise ולאחר נישואיהם נסעו השניים לארצות הברית. בארצות הברית יזם נוימן עסק חדש בתחום הטקסטיל והצליח בו. בנוסף לכך גויס לפעילות ב-CIA.
ב-1948, ברומניה, הולאם כל רכושו.
ההנצחה
לאחר המהפכה הרומנית (1989) נחקקו ברומניה חוקים המסדירים החזרת רכוש, שהולאם בתקופה הקומוניסטית, לבעליו המקורי או ליורשיו. יורשיו של פרנץ נוימן הגיעו מארצות הברית וקיבלו לידיהם חלק מרכושו, אך את אצטדיון הכדורגל תרמו לרשות המקומית בתנאי מפורש, שישמש כאצטדיון כדורגל ויקרא על שמו של פרנץ נוימן.
בארד הוקם גם בית ספר תיכון טכנולוגי הנושא את שמו.
פועלו למען היהודים
בין ממשלת גרמניה הנאצית ובין ממשלת רומניה התנהל משא ומתן לגבי הכללת יהדות רומניה בפתרון הסופי הגרמני. הדיונים היו סודיים.
הגרמנים היו מעוניינים להעביר את יהודי רומניה למחנה ההשמדה בבלז'ץ, שם שופצו המתקנים ושוכללו כך שיכלו להמית 1000–1200 איש (מחצית של משלוח יומי מתוכנן) תוך 20–30 דקות. המחנה היה סמוך למסילת ברזל, אך יעילות התהליך הייתה תלויה בכך שהיהודים לא יידעו עד הרגע האחרון מה צפוי להם ויחשבו שהם נשלחים למחנות עבודה. מסיבה זו התנגדו הגרמנים לגירוש האלים של היהודים לטרנסניסטריה, כשמטרתם להרגיע לקראת הפעלת הפתרון הסופי לפי הנוסח שלהם.
גם הרומנים הפרו-נאצים היו מעוניינים לשמור על הסודיות, כדי שהיהודים המבוהלים לא יפנו לפוליטיקאים מהאופוזיציה, שעדיין נהנו מהשפעה מסוימת, וגם כדי למנוע לחצים אפשריים מכיוונן של מדינות זרות ואנשי דת נוצרים. הרומנים גם חיפשו דרכים להפיק רווחים, לכן ראדו לקה הכין תוכנית גירוש שונה במקצת, על פי התוכנית של לקה תותר הגירה לארץ ישראל של 3,000 יהודים בתמורה לתשלום שני מיליוני לאי. לקה הציג את תוכניתו לפני מיכאי אנטונסקו ב-11 בספטמבר 1942.
למרות האינטרס הקריטי לסודיות בשני הצדדים, הסוד דלף והשמועה פשטה על פני כל שטח טרנסילבניה. מקור השמועה היה במאמר שפרסם גוסטב ריכטר, היועץ הגרמני, בו קרא ליהודי רומניה להתכונן לגירוש, שיתחיל בקרוב. ההסכמה, שהושגה בין הרומנים ובין הגרמנים, באה לידי ביטוי במכתב של היינריך מילר בו הודיע למרטין לותר, תת-מזכיר במשרד החוץ הגרמני, שגירוש יהודי רומניה ברכבות עומד להתחיל ב-10 בספטמבר 1942. הנהלת הרכבות ברומניה הצטוותה להכין קרונות למטרה זו וגובשה תוכנית הסעים, אך התעוררו בעיות - כנראה בגלל חבלות מכוונות. התוכנית הוכנה על ידי ראדו לקה, שהעביר למשרד התחבורה הוראות מתאימות ב-24 בספטמבר[1], ב-10 באוקטובר 1942 חתם יון אנטונסקו על צו להגלייתם של 40,000 יהודים מרומניה; סגנו, מיכאי אנטונסקו (שלא היה קרוב משפחתו), היה נחוש להתחיל בעיר טימישוארה, מחבל באנאט, ואולם ב-11 באוקטובר יון אנטונסקו החליט לדחות את הגירוש למועד שלא נקבע.
הפתרון הסופי לכל יהודי רומניה, על פי יוזמת הנאצים, לא יצא לפועל הודות להתערבותה של אם המלך הרומני המלכה אלנה וכן גורמים נוספים, שהוזעקו לפעול בנושא על ידי וילהלם פילדרמן, המנהיג הלא רשמי של יהדות רומניה ועל ידי הברון פרנץ נוימן, ששמר על קשרים טובים עם הצמרת הרומנית ובמיוחד עם מיכאי אנטונסקו, שקיבל מידיו תרומה של מעל 400,000,000 לאי לציוד עבור צבא רומניה. הללו לחצו על השלטון הרומני שלא להיענות לדרישות הנאצים ובכך הצילו את חיי שארית הפליטה ברומניה; עם זאת, יש גם הערכות שאי ביצוע התוכנית נבעה מהמפלה בקרב סטלינגרד ומנאום של ריבנטרופ בו הביע נכונות להיענות לתביעות ההונגריות (בניגוד לעמדת הרומנים) בנושא הסדר-הגבולות עם רומניה[2].
ריכטר המאוכזב כתב ב-11 באוקטובר 1942 מאמר בעיתון Bukarester Tageblatt תחת הכותרת "משרתי היהודים" ובו האשים את נוימן ואת פילדרמן בהכשלת תוכניתו. את המאמר שלח ריכטר לאדולף אייכמן, כהסבר לכישלונו[3].
קישורים חיצוניים
- Arad, orasul lui Neuman (ברומנית)
- Bicicleta baronului Neuman (ברומנית)
- Baronul Francisc Neuman (ברומנית)
הערות שוליים
27410767פרנץ נוימן