תוכנית הגרעין של גרמניה הנאצית
פירוק הכור הגרעיני בהייגרלוך, גרמניה, אפריל 1945
פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית (נודע בגרמניה כ-Uranverein - מועדון האורניום) החל באפריל 1939, מספר חודשים לאחר גילוי הביקוע הגרעיני בינואר 1939. מאמץ זה להשגת נשק גרעיני הופסק אך התחדש בשנית ב-1 בספטמבר 1939 על ידי משרד החימוש הגרמני ביום תחילת מלחמת העולם השנייה.
הפרויקט התמקד במספר כיוונים: בניית כור גרעיני (Uranmaschine), ייצור מים כבדים ואורניום וכן הפרדת איזוטופים. בינואר 1942 הפנה משרד החימוש הגרמני את הפרויקט למועצת המחקר של הרייך. בתקופה זו התפצל הפרויקט בין תשעה מכונים שונים שכל אחד מהם התמקד בכיוון אחר. בתקופה זו מספר המדענים בפרויקט הלך ופחת וכשרונותיהם הופנו יותר ויותר למאמץ המלחמתי.
עם סוף המלחמה נוצל הידע הגרמני בפרויקט הגרעין בידי בעלות הברית - בריטניה, ארצות הברית, צרפת וברית המועצות. בסוף המלחמה התנהל מרוץ בין האמריקאים לסובייטים בנושא הגישה לפרויקט הגרעין הגרמני. ברוב המקרים האמריקאים יצאו כשידם על העליונה, בשל העובדה שמרבית הפרויקט רוכז בשטחים שבמערב גרמניה.
אלברט שפר היה שר החימוש, שמשרדו היה אחראי על הפרויקט. קורט דיבנר נודע כיוזם ומנהל הפרויקט. חתן פרס נובל, ורנר הייזנברג היה שותף בכיר במיזם.
הישגים
מדענים נאצים היו המתקדמים ביותר בהעשרת אורניום באמצעות צנטריפוגה, והיו הראשונים שבנו ב-1942 צנטריפוגה בפרויקט בראשות אריך באגה (Erich Bagge). בעזרתם של מדענים גרמנים ואוסטרים שנלקחו בשבי לאחר המלחמה פיתחו הסובייטים שיטה זו, ואת צנטריפוגת ציפה (בעזרת גרנוט ציפה, Gernot Zippe). כיום ידועה שיטת הצנטריפוגה כשיטה המוצלחת והקלה ביותר להעשרת אורניום.[1][2]
ב-20 בפברואר 1944 ניסו הנאצים להעביר חביות מים כבדים במעבורת לכור בגרמניה אך המחתרת הנורווגית הצמידה לדופן המעבורת פצצה וגרמה לשקיעת המעבורת יחד עם חביות המים הכבדים.[3][4]
ההיסטוריון הגרמני ריינר קארלש (Rainer Karlsch) מציג בספרו "הפצצה של היטלר" (Hitlers Bombe) עדויות חדשות על פרויקט הגרעין הנאצי בראשות קורט דיבנר[5]. הספר מציג עדויות על כך שגרמניה הקדימה את שאר העולם בפיצוץ מתקן כלשהו, ליד אורדרוף, במחוז תורינגיה, במרץ 1945. קארלש טוען כי הנאצים פוצצו מטען שהכיל כ-5 קילוגרמים של פלוטוניום שהווה מעין "פצצה מלוכלכת", שהם ניסו את הפצצה על 700 שבויי מלחמה סובייטים[6], וכי כולם נהרגו. תושבים מהאזור אף העידו על כאבי ראש ודימום מהאף במשך שבועיים לאחר מכן. מקום המיתקן המשוער, עמק ג'ונאס, שהיה במזרח גרמניה לאחר המלחמה, כלומר בשליטה סובייטית, נאטם בקירות בטון. ממצאיו של הספר נתמכים בהוכחות מועטות. מבדיקות שערך המכון הלאומי הגרמני למדידות באזור המדובר בשנת 2006 לא נמצאו מידות קרינה החורגות מהרגיל, בהתחשב באסון צ'רנוביל.[7]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ניל בסקומב, מבצר החורף: כיצד נבלם מיזם פצצת האטום של היטלר, ידיעות ספרים, 2018. מאנגלית: עמנואל לוטם.
קישורים חיצוניים
- יבשם עזגד, מדוע נכשלו הנאצים בפיתוח פצצה גרעינית?, באתר ynet, 2 במאי 2011
- דר. גילי ויינשטיין, היטלר ופצצת האטום שהוא ניסה להשיג, באתר "הידען", 10 בנובמבר 2011
הערות שוליים
- ^ רויטרס, בגיל 99, מת מפקד המבצע שגדע את חלומות היטלר לפתח גרעין, באתר וואלה!, 22 באוקטובר 2018
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:TheMarker
פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית DRGALI, האם היה כור אטומי בגרמניה הנאצית במלחה, באתר TheMarker, 7 במרץ 2008 - ^ ברגע האחרון: כך סוכל פרויקט הגרעין הנאצי, באתר Mako, 7 בספטמבר 2018
- ^ מיכאל טוכפלד, משימה אפשרית: הלילה שבו איבדו הנאצים פצצה גרעינית, באתר nrg, 17 בדצמבר 2016
- ^ "הנאצים היו קרובים להשגת פצצה אטומית", באתר גלובס, 15 במרץ 2005
- ^ הארץ,שירות "", היסטוריון: גרמניה הנאצית ערכה ניסויים גרעיניים, באתר הארץ, 5 במרץ 2005
- ^ ניסן צור, האורניום של היטלר השמיד את הירושימה, באתר ערוץ 7, 10 ביולי 2017
35703388תוכנית הגרעין של גרמניה הנאצית