פסק דין פלונית נגד פלוני

בע"מ 3151/14 פלונית נגד פלוני הוא פסק דין שניתן ב-2015 על ידי בית המשפט העליון, שקיבל את בקשת הערעור ואת הערעור על פסק דינו של המחוזי. בית המשפט העליון קבע, כי בסמכותו, במקרים בהם הדבר נדרש, ועל פי עקרונות אזרחיים, לפסוק מזונות - שבית המשפט כינה משקמים או מגשרים, לאישה וגם לגבר כאשר הם נשואים כדת משה וישראל - אך אינם חיים במשותף, ונוסף, ניתן תפסוק את אותם מזונות אזרחיים משקמים, גם לתקופה שלאחר הגירושים. בהתאם לכך ניפסק, כי הבעל ישלם לה מזונות, ללא שניקצב זמן למועד סיום השלום של מזונות אלה. בתקשורת תואר פסק הדין, בין השאר, כאמירה ברורה של בית המשפט כי אין להפלות בין אישה לגבר בכל הקשור למזונות אזרחיים וכי בנסיבות דומות יהיה גם גבר זכאי למזונות.

רקע

החוק במדינת ישראל קובע כי ענייני הנישואים והגירושין של יהודים נתונים לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני.בסוגיות הנלוות לגירושין: חלוקת הרכוש המשותף, משמורת ילדים ומזונות נתונה סמכות מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה. החוק קובע גם, כי בנושא של מזונות אישה ידון בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לדין האישי, קרי כאשר בני הזוג הם יהודים, הדיון יהיה בהתאם לדין הדתי היהודי. הדין היהודי, מכיר רק בזכותן של נשים נשואות למזונות. על פי החוק, פסיקה של מזונות כפופה תמיד לשינוי נסיבות וניתן תמיד לחזור אל בית המשפט כאשר יש שינויים כאלה.

הרקע העובדתי

בני הזוג נשואים מאז 1976 ויש להם 3 ילדים ושמונה נכדים. הבעל עבד בחברה ציבורית גדולה והאישה הייתה עקרת בית. ביולי 2011 פרץ ביניהם סכסוך והבעל עזב את הבית. באוגוסט 2011 הגישה האישה תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה, עבורה ועבור הבן הצעיר שהיה עדיין קטין. בנובמבר 2011 הגיש הבעל תביעה לגירושין בבית הדין הרבני ותביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת הליך זה ביקשה האישה, כי הרכוש המשותף יחולק לא באופן שווה כנהוג, והיא תקבל שמונים אחוז מתוכו זאת כיוון שהיא נעדרת מקורות פרנסה. בקשת האישה התבססה על הסעיף בחוק יחסי ממון המאפשר לבית המשפט לקבוע איזון משאבים לפי יחס שונה בהתחשב בכושר השתכרות. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי עליה להגיש תביעה מתאימה ובהתאם הוגשה תביעה לחלוקה חריגה של הרכוש המשותף במרץ 2013. בינואר 2012 פנתה האישה לבית הדין הרבני וביקשה שלום בית במסגרת בקשה זו ביקשה וקיבלה צו למדור ספציפי במאי 2015, במסגרת דיון שנערך בבית המשפט העליון, עדכנה האישה כי בבית הדין הרבני נקבע כי לא ניתן להיעתר לבקשת הבעל לחייב אותה בגירושין וכי לדעת בית הדין, קיימת אפשרות לסיים את התיק בהסכמתה לגירושין תוך מתן פיצוי הולם וסביר. הבעל עידכן כי בינתיים ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בהקשר לחלוקת הרכוש וכן כי הבית טרם נמכר.

הערעור

האישה ערערה על פסיקת בית המשפט המחוזי שקצב את תקופת מזונותיה ל-36 חודשים. לטענתה 36 חודשים הם תקופה שרירותית, כיוון שאין לדעת בשלב זה, מתי יהיה לה מקור פרנסה. בהתאם לכך, ביקשה לבטל את תקופת קציבת המזונות ולחייב את בעלה במזונותיה ללא מועד סיום, והכל בכפוף להתפתחויות העתידיות, בין השאר יציאתו של בעלה לפנסיה. ב-4 במאי 2015 התקיים בבית המשפט העליון דיון בבקשת הערעור של האישה, בפני השופטים, דפנה ברק-ארז, המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין והשופט צבי זילברטל. בסיום הדיון הורה בית המשפט לצדדים להגיש את טענותיהם באשר לשאלת קציבת זמן למזונות האישה בזמן הנישואין.

טענות הצדדים

טענות האישה

האישה טענה כי חיוב מזונותיה נובע מהדין האישי החל עליה, הוא הדין הדתי היהודי, הקובע כי גבר חייב לזון את אשתו עד לסיום הנישואין בגט. האישה אינה חייבת לצאת לעבוד כדי להיות זכאית למזונות במקרים בהם לא עבדה בעבר ואינה בעלת כושר השתכרות ממשי. כמו כן, טענה בתגובה לטענות הבעל, שאין עילה לשלילת מזונותיה בשל חוסר תום לב הנובע לכאורה מסירובה לקבל גט, כיוון שאם ישללו ממנה המזונות היא תיוותר ללא מקור פרנסה. לדבריה, היום בגיל 56, לאחר שבשלושים וחמש שנות הנישואין לא עבדה, היא אינה מסוגלת לפרנס את עצמה ותשלום המזונות הוא קריטי עבורה עד שתתחיל לקבל את חלקה בפנסיה של הבעל. טענה נוספת שהעלתה האישה היא כי מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה שאלה עקרונית, האם יש בסמכותו של בית המשפט האזרחי לקצוב בזמן מזונות אישה, במטרה להביא לגירושין, למרות העובדה שבית הדין הרבני לא קבע שהיא סרבנית גט.

טענות הבעל

הבעל טען כי ההלכה האזרחית הפסוקה, איזנה, באמצעות עיקרון תום הלב, את חובת הבעל למזונות לפי הדין הדתי אל מול העקרונות האזרחיים של מזונות וחלוקת רכוש. כך, בעת הצורך, כאשר נראה לבית המשפט כי תביעת המזונות נועדה כדי להשיג יתרון, ולהפעיל לחץ במהלך ניהול המשא ומתן הרכושי, מפחיתים או שוללים בתי המשפט את המזונות בכלל ואת מזונות האישה בפרט. איזון זה יצר הלכה מעשית המתאימה לזמנינו, לזוגות שבוחרים לנהל את התהליכים הרכושיים בבית המשפט האזרחי. לדבריו גם הפוסקים ההלכתיים אמרו כי הבעל חייב במזונות האישה רק כאשר היא אתו ואם הלכה אין מקום למזונות. טענות נוספת שהעלה הבעל הן, כי כאשר הדין הדתי מפלה בין גבר לאישה, בעניין זה המזונות להן זכאית אישה בלבד, יש לפרש את ההוראה המפלה בצמצום, וכמו כן כי הגישה של בית המשפט לענייני משפחה היא למנוע התמשכות מלאכותית של נישואין ולפי גישה זו, יש לשלול לגמרי את מזונות האישה.

הדיון

סמכות בית המשפט האזרחי לדון במזונות במצב של "סרבנות גט", שלא הוכרזה ככזו על ידי בית הדין הרבני

השופט רובינשטיין: מתנגד לדעתה של השופטת ברק-ארז, כפי שתובא בהמשך, כי אין מקום שבית המשפט האזרחי יעסוק בשאלה של סרבנות גט, ואומר כי יש לאפשר קציבה בזמן של תקופת המזונות הנפסקים לאשה מן הטעם של "סרבנות גט" גם ללא פסיקה מתאימה של בית הדין הרבני. זאת על בסיס תחולתו המחייבת של עקרון תום הלב. לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני מזונות. הדיון אכן יעשה על פי הדין האישי, אך בית המשפט האזרחי רשאי במסגרת זאת גם לתת משקל לעקרונות כלליים של המשפט האזרחי ואף יש לו סמכות להגיע לקביעות אגביות אשר נחוצות להכרעה בסוגיה, גם אם השאלה היא בסמכותו הייחודית של בית דין אחר. לבית הדין הדתי שיקולים הלכתיים בענייני גט ויש לכבדם אבל, לדעת השופט רובינשטיין, קביעה של בית המשפט למשפחה בדבר "מות הנישואין" אין משמעותה חיוב הלכתי בגט, והעדר החיוב ההלכתי, אין משמעותו שהסירוב להתגרש נעשה בתום לב. בהתאם לכך, בית המשפט האזרחי, בראותו את התמונה הכוללת, אינו מנועה מלראות את הגט כ"נשק רכושי" גם אם בית הדין הדתי לא קבע "סרבנות גט" ולפסוק קציבת זמן למזונות במטרה לזרז את הליך הגירושין.

השופט זילברטל: מצטרף לדעתו של השופט רובינשטיין וקובע כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי לקבוע כי אישה היא סרבנית גט, לצורך הדיון בזכותה למזונות, גם אם בית הדין הרבני לא קבע כך. לדבריו, גם בתביעת מזונות וגם בתביעת נזיקין לפיצוי בשל סרוב בעל לתת גט, נדרש בית המשפט האזרחי להכריע בשאלה אם אחד מבני הזוג הוא "סרבן גט", ובשני המקרים ניתן להניח כי הליך מקביל מתנהל בבית הדין הרבני. לפיכך אם תתקבל קביעתה של השופטת ברק-ארז כי מתוך עיקרון של כיבוד ערכאות לא יקבע בית המשפט האזרחי סרבנות גט כל עוד לא קבע אותה בית הדין הדתי, היא תוביל בפועל לך שבית המשפט האזרחי לא יוכל לחייב בפיצויים סרבני גט כל עוד בית הדין לא קבע זאת, ובתי הדין הרבניים נזהרים מאוד מקביעות כאלה ולעיתים חולפות שנים רבות מפרוץ הסכסוך ועד החיוב בגט על ידי בית הדין הרבני. לכן, לדעת השופט זילברטל אין הצדקה אמיתית להבחנה בין שני סוגי התביעות וההבחנה ביניהם עלולה להביא לחוסר אחידות משפטית. השופט זיבלרטל אומר כי לדעתו אין סכנה שאישה, שבית המשפט לענייני משפחה יחליט כי היא סרבנית גט, תגיע לפת לחם, כיוון שבית המשפט ינהג באחריות בסוגיית שלילת המזונות ולא יאפשר דרדור לחרפת רעב. השופט זילברטל אומר גם שדרישה לקביעה פוזיטיבית של בית הדין לחיוב בגט כאשר מדובר במזונות אישה וויתור על דרישה זאת כאשר מדובר בתביעה נזיקית, עלולה להתפרש ובמידה מסוימת של צדק, כאפליה פסולה בין הדין החל על סרבני גט לבין זה שחל על סרבניות גט.

השופטת ברק-ארז, בדעת מיעוט בנושא זה: החוק האזרחי למזונות, מפנה את בית המשפט לענייני משפחה לדין היהודי. כלומר בית המשפט למשפחה צריך לדון ולהחליט, האם קיימת, לפי הדין היהודי, עילה להפסקת תשלום המזונות. במצב שהשאלה הנדונה היא שלילת מזונות מאישה בשל "סרבנות גט" לא נכון יהיה שהערכאה האזרחית, בית המשפט לענייני משפחה, תעסוק בכך כל עוד לא פסק בית הדין הדתי "סרבנות גט". הסיבות לכך הן, כי "סרבנות גט" קשורה באופן הדוק לנושא נישואין וגרושין להם נתונה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית, ועיקרון תום הלב אינו "מסלול עוקף" להמתנה להחלטתו של בית הדין הרבני. כמו כן על פי עקרון הכבוד ההדדי בין ערכאות, בית המשפט האזרחי צריך להמתין להכרעתו של בית הדין הדתי. בנוסף ציינה השופטת ברק-ארז כי הדין הדתי מלווה את שלילת מזונות האישה בהשלשת הגט וסכום הכתובה המהווה אמצעי קיום לאחר הגירושין, ולכן שלילה של הזכאות למזונות, על ידי הערכאה האזרחית, כפעולה יחידה, ללא הצעד המשלים של תשלום הכתובה, אינה משקפת גם את הדין הדתי.

השופטת ברק-ארז הוסיפה גם, כי שלילת מזונות בשל סרבנות גט, היא סנקציה חמורה יותר מפסיקת פיצויים, בשל סרבנות גט, מכוח דיני הנזיקין. כיוון ששלילת מזונות עשויה להביא אישה למצב של פת לחם, בעוד שפסיקת פיצויים נזיקיים, תהיה בכפוף לכללים של ההוצאה לפועל תוך הותרת אמצעי קיום. כמו כן אומרת השופטת ברק-ארז כי תביעות נזיקין בשל סרבנות גט נדונות לפי הדין האזרחי של עוולת הרשלנות והסמכות לכך נתונה לבית המשפט האזרחי בלבד ואילו סוגיית המזונות תלויה בקשר הנישואין ונדונה לפי הדין הדתי.

סוגיית המזונות

השופטת ברק-ארז: השאלה של קציבת התקופה לתשלום מזונות לאישה על ידי בעלה בתקופת נישואיהם היא שאלה חדשה ...."הנוגעת ל"תפר" שבין דיני המשפחה האזרחיים לדין האישי, כמו גם ל"סינכרון" בין פסיקותיו של בית הדין הרבני לבין פסיקותיו של בית המשפט לענייני משפחה". נקודת המוצא היא כי לפי סעיף 2(א) לחוק לתיקון לדיני המשפחה (מזונות) חובת המזונות של אדם לבן זוגו היא בהתאם להוראות הדין האישי החל עליו, במקרה הנדון הוא הדין היהודי הקושר בין הזכאות למזונות לבין הנישואין. באופן עקרוני רק אישה נשואה זכאית למזונות. תחולתו של הדין הדתי בנושא זה, אומרת השופטת ברק-ארז, עשויה להביא, במקרים שבהם על פי חלוקת העבודה בין בני הזוג האישה נשארה עקרת בית, אין לה מקצוע ואין לה סיכוי להשתלב בשוק העבודה בשל גילה, לתוצאות קשות. אישה שמתגרשת בגיל מבוגר ואינה יכולה להשתלב בשוק העבודה עלולה להגיע עד פת לחם. לפיכך, נשים שזה מצבן, עשויות לסרב להתגרש, גם אם חיי הנישואין חסרי סיכוי, כדי להימנע ממצב של עוני קשה. תוצאה קשה נוספת שעלולה להתרחש היא, שאישה בסיטואציה הזאת הנמצאת בפני גרושין, תידחק לוותר ויתורים שלא לצורך על חלק מזכויותיה ברכוש המשותף כדי לזרז את ההגעה להסכם שיאפשר לה לממש את הרכוש כדי שתהיה מסוגלת לפרנס את עצמה. השופטת ברק-ארז מוסיפה וקובעת כי. ...." הדברים אמורים, כמובן, בשינויים המחויבים גם בכל הנוגע לבן זגו שהסתמך על המערכת הזוגית, בעוד בת זוגו משולבת בשוק העבודה ומתקדמת בו"... הדרך להתמודד עם הבעיה, לדעת השופטת ברק-ארז, היא לא לשלול את המזונות על בסיס של "סרבנות גט", אלא על ידי קביעת מזונות "אזרחיים" בעלי תכלית שיקומית. זאת מכוח העקרונות הכלליים של הדין האזרחי.

המזונות המשקמים הוכרו כבר בפסיקה של בית המשפט העליון במקרים שבהם בני הזוג היו ידועים בציבור או נישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל ולכן אינם כפופים להסדר של הדין האישי הדתי. החלת מזונות משקמים על זוג הנשוי כדת משה וישראל עדיין לא הוכרה בבית המשפט העליון אך, אומרת השופטת ברק-ארז, אין לשלול אפשרות של הכרה בחיוב במזונות אלה, מכוח עקרונות דומים של הסתמכות הגינות ותום לב. השופטת ברק-ארז מציינת כי חוקי היסוד וההכרה כי הזכות לקיום מינימלי בכבוד הם נגזרת של כבוד האדם מחזקת את הבסיס המשפטי לקביעת מזונות שיקום. כיוון שמדובר במזונות אזרחיים, בניגוד לדין הדתי המכיר רק בזכות של נשים למזונות, מזונות משקמים יהיו הפתרון לבן זוג, גבר או אישה, הנותרים לאחר הנישואין ללא יכולת השתכרות או יכולת מוגבלת מאוד בשל הסתמכותם על קשר הנישואין וחלוקת תפקידים שבה הם היו בן הזוג ה"ביתי".

השופטת ברק-ארז מוסיפה ואומרת כי כאשר מדובר בנשים, השילוב בין מזונות משקמים למזונות מכוח הדין הדתי יהיה שהמזונות המשקמים יפסקו מכוח הדין האזרחי רק כאשר האישה אינה זכאית למזונות לפי הדין הדתי, והדבר יכול לבוא לידי ביטוי בשני מועדים לפני הגט ולאחריו. העקרונות לקביעת הזכאות למזונות משקמים ולגובהם, לדעת השופטת ברק-ארז, הם ההיתכנות למקורות פרנסה חלופיים, קרי מה ההכשרה, הניסיון והגיל של בן הזוג "הביתי", מצבו הבריאותי, מה הוא שוויו של הרכוש המשותף של בני הזוג והאם הוא כבר חולק. לדעת השופטת ברק-ארז, ההכרה במוסד של מזונות משקמים, שתמנע את הקושי הכלכלי הצפוי לבן זוג חסר יכולת השתכרות, צפויה לצמצם את התמריץ של התמשכות מלאכותית של מוסד הנישואין המהווה נטל על בני זוג הנמצאים במצב של נתק. הנטל גדול יותר על נשים בשל המשמעויות ההלכתיות לגבי אישה נשואה המקיימת קשר זוגי כאשר היא עדיין נשואה.

השופט רובינשטיין: הפתרון למצוקה אליה עלולות להיקלע נשים שנסיבות חייהן דומות לנסיבות חייה של האישה התובעת, נמצא קודם כל בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון הקובע כי בית המשפט יכול לקבוע איזון נכסים לא שוויוני תוך התחשבות בכושר השתכרות. עם זאת, במקרים מסוימים, מסכים השופט רובינשטיין כי ניתן לפסוק "מזונות מגשרים", אך אפשרות זאת צריכה להיות חלק מ"ארגז הכלים" של בית המשפט לענייני משפחה ויעשה בה שימוש ,על פי הצורך, במקרים בהם אין פתרון אחר. השופט רובינשטיין מסכים עם דעתה של השופטת ברק-ארז שהמזונות המגשרים מטרתם לסייע לבן זוג, גבר או אישה, הנטולים מקורות הכנסה עצמאיים, ומציין כי ברוב רובם של המקרים מדובר באישה. לסיכום, קובע השופט רובינשטיין כי נוכח הנסיבות וכיוון שגם בית המשפט השלום והמחוזי וגם בית הדין הרבני הגיעו למסקנה כי הנישואין הסתיימו והעיכוב בגירושין נובע רק ממניעים רכושיים של האישה, אין לקבל את הערעור ויש להשאיר את התקופה הקצובה למזונות כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. עם זאת, מציין השופט רובנשטיין כי המרחק בין דעתו לדעתם של חבריו אינו גדול, השופטת ברק-ארז מציעה שהמזונות ישולמו ללא קציבת תקופה וכאשר יהיה שינוי בנסיבות יפנה הבעל לבית המשפט ואילו הוא מציע שתקופת המזונות תיקצב ואם במועד פקיעתם עדיין לא יהיו לאישה מקורות הכנסה היא תפנה לבית המשפט בבקשה להארכתם.

השופט זילברטל: כאשר בית המשפט האזרחי קובע סרבנות גט, יש להבחין בין סרבנות שמקורה בנקמנות או סחטנות לבין סרבנות שמקורה בצורך בהגנה כלכלית. במקרים שלדעת בית המשפט הסירוב נובע ממניעים של סחטנות או נקמה הוא יוכל לקצוב את תקופת המזונות. בנוסף, יש מקרים בהם בית יהיה רשאי לקצוב את תקופת מזונותיה של אישה, גם כאשר מדובר באישה שלא עבדה מחוץ לבית. למשל במקרה שהאישה עדיין רחוקה מגיל הפנסיה ותוכל לרכוש מקצוע. כמו כן אומר השופט זילברטל, כאשר ניגשים להחלטה יש לייחס חשיבות רבה לאופי היחסים במהלך הנישואין ובעיקר לשאלה האם הבעל עודד את אשתו לנהל משק בית ולוותר על רכישת מקצוע והשכלה או שהבחירה בכך הייתה שלה בניגוד לדעתו. באשר לטענה כי פסיקת מזונות לא קצובה בזמן עשויה להיות תמריץ לנשים בנסיבות דומות לסרב לגירושין, אומר השופט זילברטל, שהפסיקה הזאת תשפיע על הבעלים, שידעו כי קיים סיכוי גבוה לחיובם במזונות, ולכן ינהלו את המשא ומתן על חלוקת הרכוש, בהתאם. במקרה הנדון, מדובר באישה שניהלה את משק הבית במשך עשרות שנים, לא רכשה מקצוע ולא השתלבה בשוק העבודה והמזונות המובטחים לה על ידי בעלה, יפסקו באופן מוחלט אחרי הגירושין בלי שבמקביל ימצא לה פתרון חלופי. לכן אין לגנות אותה על סירובה להתגרש. גם החוק קובע כי לא יראו בסירוב לוותר על זכויות שהמבקש או ילדו זכאים להם, כחוסר תום לב. מכיוון שזהו בית משפט של ערעור ולא כל התמונה פרושה בפניו, ומכיוון שסירובה של האישה להתגרש אינו נובע ממניעים של סחיטה או נקמנות, ולאחר שהבעל יצא לפנסיה תהיה זכאית לזכויות פנסיוניות, הרי שמדובר בתקופה קצרה יחסית של "גישור", ולכן מצטרף השופט זילברטל לדעתה של השופטת ברק-ארז, מקבל את הערעור וקובע שאין מקום לקצוב בזמן את תקופת המזונות.

ההכרעה

ברוב של שני שופטים מול אחד, התקבל הערעור, ונקבע כי הבעל ימשיך לשלם לאישה את מזונותיה ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.

בעקבות פסק הדין

פסק הדין עורר תהודה אצל העוסקים בתחום דיני המשפחה, וצוטט ופורש במספר אתרים מתוך כוונה להביאו לידיעת הציבור הרחב.

לדעתו של עורך הדין בני דון-יחייא, עורך דין המתמחה בדיני משפחה, כפי שפורסמה בכתבה בגלובוס, זאת היא הפעם הראשונה שבית המשפט אומר כי אין להפלות בין נשים לגברים כאשר מדובר במזונות משקמים.

במסגרת תביעת גירושין שהוגשה בדצמבר 2015, ביקש גבר מזונות זמניים מאשתו, על בסיס דבריה של השופטת ברק-ארז בפסק הדין. הזוג היה נשוי חמש שנים והגבר בן 34 טען כי קשה לו לעבוד כיוון שאינו מסתדר במסגרות. השופטת שפרה גליק, דחתה את בקשתו למזונות וציינה כי, הסתמכות המבקש על פסק הדין אינה מקובלת עליה מכמה טעמים. ראשית, מדובר בגבר ובפסק הדין המדובר הייתה התובעת אישה. שנית, בהליך במחוזי של פסק הדין נקבע כי לסרבנות גט תהיה השפעה על קציבת המזונות (המבקש סירב בתחילת ההליך לתת לאישה גט), ושלישית, "אמירת אגב" של השופטת ברק-ארז לגבי מזונות אזרחיים אצל בני זוג שנשואים לפי הדת, אינה מצדיקה פסיקה של מזונות זמניים בשלב זה.

בפסק דין אחר, שפורסם באוקטובר 2016, לא נעתר השופט יהורם שקד לתביעתה של אישה שאינה עובדת, למזונות אישה לאחר הגרושין, אך בהסבר לפסיקתו ציטט השופט שקד מדבריה של השופטת ברק ארז ואמר כי אם לא היו לאישה, במקרה הנדון לפניו, מקורות הכנסה מהרכוש המשותף, אין זה מן הנמנע שהיה פוסק לה מזונות גם לאחר הגרושים.

ראו גם

• בתי דין דתיים בישראל
• מרוץ הסמכויות
• חוק יסודות המשפט
• חופה וקידושין
• גילנות

לקריאה נוספת

• רות זפרן, "מרוץ הסמכויות חי ובועט: מ"ניצחון בנקודות" של מערכת השיפוט האזרחית בענייני משפחה להתעצמות מחודשת של מערכת בתי הדין הרבניים", משפטים מ"ג (תשע"ג)571.
• בנימין שמואלי, "פיצוי נזיקי למסורבות גט ", המשפט, יב כרך יב, ספר עדי אזר ז"ל (תשס"ז) 285.
• רויטרס, "הכסף שעקרות הבית לא מקבלות", 4 במאי 2007
• יעל ברוידא בהט, "מעורבותם של ארגוני הנשים בחקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג בשנים 1948–1973: המאבק שנשכח",משפט וממשל טו (ספטמבר 2013) 27.
• אריאן רנן־ברזילי ושירלי יוסרי, "אלימות כלכלית במשפחה — בין דומיננטיות גברית לגבריות נכפית?" עיוני משפט לט 2016 660-613. ראו עמודים 650 - 655

קישורים חיצוניים

• בני דון-יחייא "מזונות אזרחיים" נפסקו לאשה גם בלי חתונה, 7 ביוני 2011
• נטע משה, הכנסת, מרכז המחקר והמידע, מבחר נתונים על גירושין בישראל, 29 באפריל 2013
• הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה -גרושין נתונים נבחרים, אוכלוסייה – גירושין
• מרב מיכאלי,עקרות- בית נואשות באמת, 23 במאי 2013
• חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973
• חוק לתיקון דיני משפה (מזונות) תשי"ט-1959
• חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953
• חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30381880פסק דין פלונית נגד פלוני