פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 2 באוקטובר 2013 |
| החלטה | |
| |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | אשר גרוניס, חנן מלצר, עוזי פוגלמן |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | פה אחד |
פסק דין ע"א 8573/08 עוזי אורנן נ' משרד הפנים, של בית המשפט העליון, ניתן ב-2 באוקטובר 2013 והביא לסיומו של מאבק משפטי בן עשר שנים. פסק הדין עוסק בזכות המערערים להגדרה עצמית ולאומית המתבטאת בשינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין מיהודי לישראלי, והוא חוזר ומדגיש מה שנפסק בהלכת טמרין שלא קיימת אומה ישראלית בנפרד מאומה יהודית, וכי לא הוכח בקריטריונים אובייקטיביים דבר קיומו של לאום ישראלי, וכי מאז שנפסקה הלכת טמרין לא התפתח בישראל עובדתית ומשפטית לאום ישראלי.
הלכת טמרין
הלכת טמרין, על שמו של ד"ר גאורג רפאל טמרין, נקבעה בפסק הדין ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל.[1] טמרין, תושב ואזרח ישראלי שעלה לישראל ב-1949 מיוגוסלביה, נרשם במרשם האוכלוסין כיהודי לגבי הפרט "לאום" וללא דת לגבי הפרט "דת". בשנת 1970, בתגובת נגד של המחוקק להלכת שליט, נוסף לחוק מרשם האוכלוסין סעיף 3א, שבו נאמר שלא יירשם כיהודי לפי לאומו או דתו אלא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".[2] לטעמו של טמרין תיקון זה מהווה מבחן "גזעי דתי" אשר שינה את הרגשתו בקשר להשתייכותו ללאום היהודי. ועל כן הוא בקש לשנות את הרישום בפרט "לאום" מיהודי לישראלי. כאשר בקשתו נדחתה על ידי מרשם האוכלוסין בנימוק שהוא חייב להציג תעודה ציבורית המעידה על השינוי. הוא פנה לערכאות למתן פסק דין המצהיר על שייכותו ללאום הישראלי. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את בקשתו[3] והביא נימוקים אחדים לדחייה, בהם:
- הרגשתו הסובייקטיבית של המערער על השתייכותו ל"לאום ישראלי" כבודה במקומה מונח; "אולם, אין אדם יכול ליצור בהבל פיו לאום חדש ולומר אני משתייך אליו". הטעם לכך הוא: "אין הרגשה זו יכולה יותר מאשר לקבוע את יחסו של הפרט לאובייקט מסוים. קיומו של האובייקט - כאן לאום ישראלי נפרד - הוא שאלה של נסיבות אובייקטיביות וכשאין אלה קיימות כמו במקרה שלפנינו נשארה ההרגשה הסובייקטיבית של השתייכות תלויה על בלימה".
- אין צורך לעסוק כאן בהגדרת המושג "אומה", שכן "לפי הרגשתי כשופט היושב בתוך עמו ואולי מכוח ידיעה שיפוטית יכול אני לומר בפה מלא כי אין אומה ישראלית קיימת בנפרד מאומה יהודית. ... לא ניתן לראות ברגע זה אפילו התחלה של פירוד האומה לשתיים, לאומה יהודית ולאומה ישראלית, לא-כל-שכן שלא נראה כי קיימים כבר סימני היכר מגובשים של שני לאומים נפרדים".
טמרין ערער לבית המשפט העליון, וזה (השופטים שמעון אגרנט, צבי ברנזון ויצחק כהן) דחה את ערעורו ושלל את קיומו של לאום ישראלי.[1]
תחילת ההליך
ב-27 בדצמבר 2000 פנה פרופ' עוזי אורנן אל שר הפנים וביקש להירשם בסעיף הלאום כישראלי. מה שעמד בבסיס השקפת עולמו של אורנן הוא שבארץ ישראל נוצר לאום חדש, הלאום הישראלי, המתבסס על הטריטוריה ועל השפה העברית, ללא קשר לדת היהודית. הוא רואה את עצמו בן לאומה הישראלית, והיהדות בעיניו היא רק דת. אורנן מזהה מאבק בין הלאום הישראלי, שלפי השקפתו אינו תלוי דת, ובין היהדות, המנסה להשתלט על אורחות החיים המקומיים. לדעתו אין "יהודים חילוניים" במדינת ישראל, ולכן הוא מנהל מאבק כדי לקבל הכרה בכך שיש "לאום ישראלי" כדי לאפשר לאזרחים החפצים בכך להירשם במרשם האוכלוסין כישראלים ולא כיהודים.[4]
בקשתו של אורנן נדחתה מן הטעם ש"כפי שנקבע בפסק הדין בעניין טמרין (פ"ד כו(1) 197) לא ניתן לרשום אדם במרשם האוכלוסין כבן הלאום 'ישראלי'. לאור האמור, אין בטבלת הלאומים לאום 'ישראלי'".[5]
ב-25 בדצמבר 2003 עתר אורנן ביחד עם 37 אחרים לבג"ץ[6] בבקשה להורות לשר הפנים "ליתן טעם מדוע מסרב משרד הפנים לכלול את הערך 'ישראלי' בטבלת הלאומים של משרד הפנים, הכוללת כ-135 ערכים, ומדוע מסרבים המשיבים לקבל הודעת העותרים וכל אדם אחר המבקש לרשום עצמו בסעיף הלאום ברישומי משרד הפנים כשייך ללאום הישראלי". בתשובתו לעתירה טען שר הפנים כי לצורך עשיית שינוי בפרט רישום נדרשת תעודה ציבורית המעידה על השינוי, בהתאם לסעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין. בדיון בבג"ץ המליץ השופט מישאל חשין למשוך את עתירתם ולפנות אל בית המשפט המחוזי, שבו יוכלו להעיד את עדיהם ולפרושׂ את מלוא טיעוניהם. העותרים פעלו לפי המלצה זו והעתירה נמחקה.[5]
הדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים
העותרים פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה ליתן "פסק דין הצהרתי, על-פיו הלאום של המבקשים הוא ישראלי, וזאת על מנת שפסק הדין ישמש את המבקשים כתעודה ציבורית לצורך הבקשה לשינוי פריט הלאום במרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע פריט זה". העותרים טענו כי אבד עליה הכלח, על הלכת טמרין משנתהּ ה-23 של המדינה, וכי לעת הזאת, בשנתהּ ה-60, ראוי למדינה להכיר בקיומו של לאום ישראלי.
השופט נעם סולברג דחה את עתירתם בנימוק שמדובר בסוגיה שאינה שפיטה: "האופי הדומיננטי של הנושא הוא לבר-משפטי: ציבורי, אידאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי. אין לחוות דעתו של בית המשפט בעניינים אלה יתרון על פני דעות של אחרים. ההיבט המשפטי של הנושא הוא טפל לעיקר." השופט סולברג שב וקבע כי "אין בנמצא - מבחינת החוק והמשפט - לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאיִן; לחוקק במקום לשפוט."[5]
הדיון בבית המשפט העליון
העובדות בבסיס פסק הדין
מבקשי פסק הדין ההצהרתי, הם אזרחים ישראלים הרשומים במרשם האוכלוסין כבני לאומים שונים. הם פנו לבית המשפט העליון למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הם בני הלאום הישראלי, וזאת כדי שפסק הדין ישמש תעודה ציבורית במטרה לשנות את פרט הלאום במרשם האוכלוסין מ"יהודי" ל"ישראלי".
טענות הצדדים
טענות אורנן והמערערים האחרים
טענות מבקשי פסק הדין ההצהרתי התמקדו בנושאים הבאים: בית המשפט המחוזי אינו יכול להתנער מלהכריע בסוגיה זו כי יש לה השלכות מעשיות במישור המשפט הפנימי והבינלאומי. לשיטתם של המערערים כלל אזרחי המדינה מהווים את הלאום הישראלי. כתימוכין הם מפנים להכרזת העצמאות ולדברי חקיקה מראשית ימיה של המדינה המדגישים לטענתם את ה"לאום הישראלי" (פסקה 3). טבלת הלאומים הכוללת 137 לאומים שונים, שהוצגה על ידי משרד הפנים, אינה מהווה מקור משפטי ונעדרת יסוד בחוק. הכרה בלאום הישראלי ממחישה את עקרון האזרחות השווה, כי המצב הנוכחי יוצר הבחנה בין הלאומים על בסיס אתני-דתי. מאז 1970, עת ביקש גאורג טמרין להירשם כבן הלאום הישראלי, השתנתה המציאות שינוי יסודי. קיומו של הלאום הישראלי הוא מן המפורסמות שלא צריך ראיה. הכחשת קיומו של לאום זה מהווה סטירת לחי למגילת העצמאות. פתרון טכני של הסרת סעיף הלאום מתעודת הזהות אינו ראוי, יתרה מזאת, בתעודת הזהות עצמה יש רישומים המבחינים בבירור בין מי שהלאום שלו הוא יהודי ובין מי שהלאום הרשום שלו אינו יהודי, כגון רישום התאריך העברי רק למי שהלאום שלו הוא יהודי.[7]
טענות המשיבים
משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה טענו שהסוגיה אינה שפיטה ועליה להתברר בזירות המתאימות לכך, במסגרת השיח הציבורי והאקדמי (פסקה 4). המערערים לא הוכיחו את דבר קיומו של לאום ישראלי. האזרחות הישראלית היא הביטוי להגדרה העצמית המשותפת של התושבים המתגוררים בישראל. לאומים שונים התקיימו לפני קום המדינה ונותרו גם אחריה. מרשם האוכלוסין הוא מאגר סטטיסטי ומידע לגבי לאום המופיע בו אינו מהווה ראיה לכאורה לנכונותו (פסקה 4).
הכרעת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון (מפי השופט עוזי פוגלמן, בהסכמת השופט חנן מלצר והנשיא אשר גרוניס) דחה את הערעור בקובעו שהסוגיה שפיטה מוסדית, אך מרשם האוכלוסין אינו הזירה המתאימה לדון בסוגיות הרות גורל כמו דת ולאום, והמערערים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בדבר קיומו של לאום ישראלי.(פסקה 27).
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה למתן צעד הצהרתי מהטעם שהסוגיה אינה שפיטה מוסדית, כאשר הוא מתבסס על מבחן האופי הדומיננטי של הנושא העומד לדיון.[8] בית משפט קמא נשען על דוקטרינה זו כי מדובר בסוגיה מורכבת ורגישה כמו שאלת קיומו של לאום ישראלי (פסקה 2). בית המשפט העליון פסק, (השופט פוגלמן), שהסוגיה היא שפיטה מוסדית. הוא מתבסס על סדרה של סוגיות שהובאו לפתחו בנושאים של דת ולאום.[9] בנוסף, פסק הדין מפנה ומתבסס על עניין טמרין שם שאלת קיומו של לאום ישראלי נדונה ונקבעו אמות מידה לצורך מתן פסק דין הצהרתי בדבר השתייכותו של אדם פלוני ללאום אלמוני:
- נדרשת הוכחה בקריטריונים אובייקטיביים של קיומו של הלאום.
- נפסק גם שלא הוכח כי התגבש במדינת ישראל לאום ישראלי נפרד מן הלאום היהודי (פסקה 10).
המערערים לא הצליחו להראות עובדתית ומשפטית שתפיסתו של הציבור את המושג "לאום" השתנתה מאז פסק הדין טמרין ועד ימינו (פסקה 25). השופט פוגלמן הדגיש שרוב ההפניות של מבקשי פסק הדין לצורך ביסוס טענותיהם מתייחסות בעיקר לאזרחות ישראלית ולא לאומה ישראלית (פסקה 25). זו אינה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה מוגשת בקשה ליתן הצהרה בדבר השתייכותו של פלוני ללאום הישראלי. תובענה דומה הוגשה בשנת 1970 בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי גאורג רפאל טמרין, גם הוא ביקש פסק דין הצהרתי שלפיו הוא בן הלאום הישראלי. בקשתו נדחתה והוא ערער לבית המשפט העליון. טמרין נמק את בקשתו שהוא מרגיש סובייקטיבית כשייך ללאום הישראלי. השופט שמעון אגרנט דחה את טענתו וקבע כי אין משמעות להרגשה הסובייקטיבית של אדם פלוני בדבר השתייכותו ללאום אלמוני בלי שניתן לקבוע על פי קריטריונים כלשהם שאותו לאום הוא בנמצא. בנוסף, השופט אגרנט מבהיר כי גם אם קיימים יהודים אשר חשים שייכות ללאום הישראלי, ואף על פי שזהות זו היא דומיננטית עבורם, אין בכך כדי להוציאם מכלל הלאום היהודי כל עוד נשמרת זיקתם והתחייבותם לגורל היהודים בכל מקום שהוא.
דעתו של השופט פוגלמן שהדין הקיים, מבלי לסטות מהקביעות המשפטיות בעניין טמרין, מאפשר לפונים לבית המשפט להגדיר את עצמם כישראלים באמצעות מחיקת הרישום מפרט הלאום (פסקה 26). דעה זו נותרה דעת מיעוט ביחס לדעתם של השופט מלצר והשופט גרוניס.
על אף שסוגיה זו היא שפיטה מוסדית, מדובר הוא בעניין מורכב ורגיש אשר משליך על אופייה של מדינת ישראל. לכן, רואה בית המשפט העליון צורך בנקיטת ריסון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי (פסקה 15), וראוי שסוגיה זו תידון בזירות אחרות ולא בין כותלי בית המשפט.
השופט מלצר הצטרף לעמדתו של השופט פוגלמן וציין שהמערערים לא הצליחו להראות שהתקיים לאום ישראלי מאז פרשת טמרין (פסקה 1 מפסיקתו של ח' מלצר). הוא מתבסס על הדברים הבאים: הצעת המערערים מתעלמת מהגדרתה של מדינת ישראל, ברמה החוקתית, כמדינה יהודית ודמוקרטית (פסקה 4). במשפט הנוהג ישנה הפרדה בין לאום ואזרחות. הדברים עולים מתוך חוקי היסוד, חוק השבות, הכרזת העצמאות וגם בחקיקה רגילה (פסקה 5)[10] שם המדינה מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי. השופט מלצר הדגיש ש"יהדותה הקונסטיטוציונית" של המדינה שוללת את האפשרות המשפטית להכיר בלאום ישראלי שהוא נבדל מהלאום היהודי (פסקה 5).
השופט גרוניס הצטרף לדעותיהם של פוגלמן ומלצר וציין שהלכת טמרין עדיין תקפה ולא נס ליחה. הוא לא דן בשאלה אם צדק בית משפט קמא משדחה את בקשתם של המערערים מן הטעם שמדובר בסוגיה בלתי שפיטה מן ההיבט המוסדי.
בהתאם לפסק הדין לא הוכח דבר התגבשותו של לאום ישראלי, נפרד ונבדל מן הלאום היהודי. המערערים לא יוכלו להגדיר את עצמם כישראלים בפרט הלאום של מרשם האוכלוסין.
דיון ציבורי בעקבות פסק הדין
הרקע לפסק הדין הוא הוויכוח הציבורי אודות זהותה של מדינת ישראל המתבטא בשאלה: האם היא מדינת הלאום של העם היהודי או שהתפתח בה לאורך השנים לאום ישראלי? לטענת אנשי עמותת "אני ישראלי" שבשמם הוגשו העתירות הנ"ל הלאום הישראלי הוא המשותף לכל אזרחי ישראל בלי הבדל שיוכם לקבוצות פנימיות בתוך המדינה. לדעתם רישום משרד הפנים הוא רישום אתני, והוא מחלק את החברה מגזרים מגזרים.[11] בכל מדינה דמוקרטית, כל האזרחים נחשבים לבני אותו לאום המדינה. רישום שווה הוא הבסיס לשוויון בין אזרחים. גם במגילת העצמאות כל האזרחים נחשבים לבני לאום אחד, הוא הלאום הישראלי. והוא כולל את כל בני הדתות ואת כל השייכים לקבוצות אתניות שונות.[12] אנשי עמותת "אני ישראלי" הטיפו ללאומיות חילונית שהיא חברת לאום על בסיס הארץ והשפה וכלל לא על בסיס הדת. רעיון זה כלול בבשורתו של הרצל: יהודי שלא בא להיות חלק מהחברה אינו יכול להיות קשור אליה בקשרי לאום. חברה חדשה זו של יושבי הארץ כוללת בתוכה יהודים, ערבים וגם אחרים. אבל, במקום החלום הזה, החברה היום נשלטת על ידי הדת. ישראל הפכה לקהילה יהודית המכוונת את חיי המדינה על פי עקרונות היהדות. השאיפה היא לחזור ולהיות עם ככל העמים.[13] בנוסף, חברי עמותת "אני ישראלי" מתייחסים למונח "יהודית ודמוקרטית" ובעיקר למילה דמוקרטית, ומעלים את השאלה: האם המדינה היא מדינת כל אזרחיה? אם אינה כזו אז היא בוודאי לא מדינה דמוקרטית. ואם האזרחות היא לא שווה לכולם, אז האזרחות הזאת היא לא סטטוס אלא משהו חלול מתוכן.[14]
מול הגישה הזו ישנה הגישה שגורסת שישראל היא מדינת לאום. המדינה הוקמה וקיימת כדי לממש את מדינת הלאום של העם היהודי. מצבה של ישראל כמדינת לאום אינו יוצא דופן, כי זהו המצב השגרתי בכל העולם. רוב מדינות העולם ממשיכות להתנהג כמדינות לאום. לכן אין לאום ישראלי במדינת ישראל. קיים לאום יהודי שהוא הרוב וקיים לאום ערבי שהוא המיעוט. אבל ניתן לומר, שקיימת אומה ישראלית במובן זה שישנם אזרחים שקשורים בקשר משפטי עם מדינת ישראל. קשר זה מקנה להם זכויות ומטיל עליהם חובות. בתוך האומה הזו יש הבחנה ואפליה בין הקבוצה הלאומית היהודית לבין הקבוצה הלאומית הערבית.[15]
פסק הדין מבליט ומחדד את השוני בהשקפות העולם בנוסף להתלבטות בשאלת הגדרת אופייה של המדינה במיוחד לאחר חקיקת חוקי היסוד ב-1992 אשר בזכותם התחזקה הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.[16] המחלוקת היא סביב התוכן היהודי בהגדרתה של המדינה. השוני הזה מתבטא בתגובותיהם של מלומדים שונים.
מבקשי פסק הדין רואים בערך "לאום יהודי" במרשם האוכלוסין כמכשיר שיוך העלול לפגוע בשוויון בין קבוצות אתניות שונות בחברה. הדגם שמבקשי פסק הדין מדגישים הוא דגם הלאומיות האזרחית, שעל פיה הלאום והאזרחות חד הם.[17] מן העבר השני, השופטים מצדדים בלאומיות אתנית תרבותית, שבה השתייכות ללאום נגזרת ממאפיינים אובייקטיביים משותפים כמו: שפה, דת, תרבות וזיכרון קולקטיבי (פסקה 10 מדברי השופט פוגלמן).[18] ועוד, לשיטתו של השופט מלצר, הדין הישראלי דוחה את הדגם של לאומיות אזרחית. ניתן להבחין את ההפרדה בין אזרחות ולאום במרשם האוכלוסין עצמו. דבר המעיד כי אין זהות בין השניים (פסקה 6 לדברי השופט מלצר).
לדעתה של רות גביזון יש לדחות את התפיסה ברעיון ומעשה שבישראל אפשר וחשוב להדגיש את הישראליות על חשבון היהדות. לפי גישתה, מה שמאפשר את שגשוגה של המדינה הוא עצם היותה מימוש של עצמאות מדינית ותרבותית ליהודים בארצם. היא מוסיפה ש"הישראליות" אינה יכולה לספק עומק היסטורי, תרבותי ולאומי היכול לפרנס זהות ושייכות משמעותיות.[19] מן העבר השני, דבריו של א.ב יהושע מצדדים בעמדת מבקשי פסק הדין. הוא רואה בבקשתם לקיומה של אומה ישראלית חדשה מנותקת מכל זהות יהודית גלותית, כחפיפה בין האזרחות לזהות. כלומר המרת הזהות ההיסטורית הישראלית באזרחות כללית בלבד. לדעתו, הזהות הישראלית היא הזהות היהודית השלמה כי טמונה בה זהות ריבונית להבדיל מזהות גלותית.[20]
בקשתם של מבקשי פסק הדין להגדיר את שייכותם הלאומית כישראלים עוררה את השיח סביב השלכות גישה זו על היחסים עם יהודי התפוצות. נגזר מקיומו של לאום ישראלי צמצומה של היהדות לממדים של דת. דבר המנוגד לדעה הרווחת, לתפיסות היסוד של הציונות והוגיה המרכזיים. מדינת ישראל תפסיק להיות מדינת לאום של העם היהודי, בנוסף היא תגרום להיווצרותו של לאום יהודי ולאום ישראלי, דבר אשר יגביר את הבלבול בזהות ויפגע באחדות העם. יתרה מזו, ערביי ישראל יאבדו את זהותם הלאומית הייחודית ויאלצו להיות ישראלים בלאומיותם.[17]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב שפירא, " על זהות לאומית" מבזק הארות פסיקה 21 (2014)
- חיים גנז, ציונות שוויונית פרק א 23 (2013)
- יוסי יונה, בזכות ההבדל הפרויקט הרב תרבותי בישראל 25 (2005)
- עוזי אורנן, "מתי קם הלאום הישראלי" News1 (2008)מתי קם הלאום ישראלי, באתר www.news1.co.il
- רות גביזון, "אתגר הזהות הכפול של היהודים בישראל " אתר לברל ( 2014)
- ידידיה שטרן, "אין לאום ישראלי" עורך הדין (2014)
קישורים חיצוניים
- ע"א 8573/08 עוזי אורנן ואחרים נ' משרד הפנים ואחרים, ניתן ב־2 באוקטובר 2013
- אתר עמותת אני ישראלי
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 197 (1972)
- ^ חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל-1970, ס"ח 586 מ-19 במרץ 1970
- ^ ת"ב (תל אביב-יפו) 907-70 ד"ר רפאל טמרין נ' מדינת ישראל, ניתן ב-22 בספטמבר 1970, באתר "נבו"
- ^ עוזי אורנן, אין בישראל יהודים חילונים, באתר "חופש"
- ^ 5.0 5.1 5.2 ה"פ (י-ם) 6092/07 עוזי אורנן ואחרים נ' משרד הפנים ואחרים, ניתן ב-15 ביולי 2008
- ^ משה גורלי, העותרים מבקשים מבג"ץ להכיר בזכות הרישום של הלאום הישראלי, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2003;
בג"ץ 11286/03 אורנן עוזי ו-37 אחרים נ' שר הפנים ואחרים, ניתן ב־20 בספטמבר 2004 - ^ עוזי אורנן, הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ובה מבקשים העותרים לחייב את המדינה להכיר בקיומו של לאום ישראלי, באתר "האייל הקורא"
- ^ בג"ץ 910/86 רסלר נ' משרד הביטחון, פ"ד מב(2) 441 (1988)
- ^
- בג"ץ פונק שלזינגר: בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז (1) 225 (1963)
- בג"ץ שליט: בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970)
- בג"ץ 4/69 בן מנשה נ' שר הפנים, פ"ד כד(1) 105 1970
- ^ סעיף 2 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953; סעיף 5(1) לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992; סעיף 2(ג) לחוק התרבות והאמנות, התשס"ג-2002; סעיף 2(ב) לחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008; סעיף 1(ב) לחוק החולה הנוטה למות, התשס"ח-2008.
- ^ אורי משגב, התכווצות הישראליות, באתר הארץ, 21 בפברואר 2012
- ^ עוזי אורנן, מה היא הזהות הלאומית של הישראלי, אתר המאמרים של עוזי אורנן
- ^ שם
- ^ מתוך דבריה של עו"ד יואלה הר שפי (היועצת המשפטית של עמותת אני ישראלי), דיון שנערך באגודת העיתונאים בית סוקולוב, (2013)
- ^ דבריו של מנחם מאוטנר, דיון שנערך באגודת העיתונאים בית סוקולוב, 2013
- ^ מנחם מאוטנר משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת 32, (2008).
- ^ 17.0 17.1 ידידיה שטרן, אין לאום ישראלי, עורך הדין, ינואר 2014
- ^ להרחבה בנושא לאומיות אזרחית ולאומיות אתנית, ראו יוסי יונה, בזכות ההבדל - הפרויקט הרב תרבותי בישראל 25, (2005).
- ^ רות גביזון, אתגר הזהות הכפול של היהודים בישראל, אתר ליברל, 15 באוקטובר 2014
- ^
א. ב. יהושע, מיהו ישראלי, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2013
37127356פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים