פסק דין ס.א.ס נגד צרפת
ס.א.ס. נ' צרפת הוא פסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם מ-2014 בו נקבע שהאיסור הצרפתי על כיסוי פנים במקומות ציבוריים לא הפר את האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR) בנוגע לזכות לפרטיות, חופש הדת או כל זכות אחר. ההחלטה התקבלה ברוב של חמש עשרה מול שניים.
החקיקה הצרפתית
ביוני 2009, הפרלמנט הצרפתי התחילו לחקור את לבישת הרעלה השלמה אשר נהוג אצל נשים מסוימות ממדינות איסלאמיות. הרעלה השלמה גם מוכרת בשם בורקה והיא פיסת בד אחת שמחסה את כל חלקי הגוף כולל את הפנים של הלובשת. המחקר הסתיים בינואר 2010 ועל פיו, היו בערך 1,900 נשיים בצרפת אשר הסתובבו עם רעלה שלמה אשר מכסה את כל גופם. על פי המחקרת כמעט ולא היו נשים שלבשו את הבורקה בצרפת בשנת 2000. מחברי המחקר טענו שלבישת הרעלה השלמה מתנגדת לערכים של הרפובליקה הצרפתית, חירות, שוויון ואחווה (Liberté, égalité, fraternité). כלומר, לבישת הבורקה מוכרת כסימן של הכנעה שמתנגדת לערכים של חירות ושוויון מגדרי ועוד, לבישת הבורקה מהווה מכשול להתקשרויות חברתיות יומיומיות ועובדה זו פוגעת בערך של אחווה. בנוסף, המקר טען שלבישת הרעלה השלמה מתנגד לעקרון הצרפתי של "חיים משותפים" (le vivre ensemble). המחקר גם הציע מספר הצעות להתנגדות ללבישת הבורקה אך לא אסר על זה לחלוטין.[1]
בינואר 2010, הוועדה המייעצת הלאומי בנושא זכויות אדם (CNCDH) יצאו בהתגדות נגד איסור לבישת הרעלה השלמה בטענה שעקרונות החילוניות לא מהוות סיבה מספיק טובה לאיסור מוחלט. בנוסף, הוועדה טענה שאיסור מוחלט יכול לגרום להכפשת מוסלמים בכללי ועשוי לעשות את חיי היומיום של נשים מוסלמיות, אשר לובשות את הרעלה השלמה, יותר קשים.[2]
ב-29 בינואר 2010 ראש הממשלה דאז, פרנסואה פיון, חייב את מועצת המדינה לבדוק את ההשלכות המשפטיות של איסור לבישת הרעלה השלמה כפרט וכיסוי פנים במקומות ציבוריים ככלל. מועצת המדינה הציגה את מחקרה במרץ 2010 ובו טענה שהיא ממליצה לא לחוקק חוק שמטרתו לאסור על לבישת רעלות דתיות. בנוסף, מועצת המדינה טענה שאיסור על כיסוי הפנים במקומות ציבוריים צריך להיות מסיבות זיהוי אנשים על רקע ביטחוני.[3] מנגד, הממשלה החליטה שאיסור חלקי או מוגבל על לבישת רעלה שלמה לא יממש את תכלית האיסור ולכן הציעו חוק במאי 2010 אשר "אוסר את כיסוי הפנים במקומות ציבוריים". הצעת חוק זו רלוונטית לכל סוגי כיסוי פנים במקומות ציבוריים ולא רק אסר על לבישת הרעלה השלמה.[4] החוק אומץ באספה הלאומית ביולי 2010 ובסנאט הצרפתי בספטמבר 2010. הוועדה החוקתית בחנה את החוק והחליטה שהחוק לא נוגד את החוקה הצרפתית, והחוק אומץ סופית ב-11 באוקטובר 2010.[5] (Loi n° 2010-1192 du 11 Octobre 2010 interdisant la dissimulation du visage dans l'espace public) .
החוק אוסר על כיסוי הפנים במקומות ציבוריים באופן כללי, אבל ההבנה הרחבה של הציבור הייתה שהחוק הוכוון למטרת איסור על לבישת הבורקה או ניקאב, פרטי לבוש מפיסת בד אחת אשר מחסים את כלל חלקי הגוף של הלובש. לרוב, נשים מוסלמיות ממדינות איסלאמיות מסוימות נוהגות ללבוש את הבורקה או ניקאב.[6]
הוראות החוק העיקריות:[7]
חלק 1- "אסור, במקומות ציבוריים, ללבוש פרטי ביגוד אשר נועדים לכסות את הפרצוף."
חלק 2- "1. - להבהרת חלק 1 כדלהלן, 'מקומות ציבוריים' הם דרכים ציבוריות וכל מקום אשר פתוח לציבור הרחב או מוגדר לשירות ציבורית. 2. – האיסור בחלק 1 אינו חל אם פרטי הלבוש אושרו בחקיקה או תקנות משנה, אם הם נחוצים מסיבות בריאותיות או מקצועיות, או אם הם מולבשים בהקשר ספורטיבי, חגיגי או אירועים אומנותיים או מסורתיים."
חלק 3- "כל עבירה על החוק המוגדר בחלק 1 תגרור קנס בגובה המוגדר לעבירות קטנות מדרגה השנייה [150 אירו מקסימום]. חיוב להשתתף בקורס אזרחות, כפי שהוגדר בפסקה 8 לסעיף 16–131 לחוק העונשין, יכול לבוא בנוסף או במקום תשלום הקנס."
התביעה בבית הדין האירופי
ב-11 באפריל 2011, אישה צרפתייה, אשר הציגה את שמה בתור ס.א.ס. (S.A.S), אשר לבשה רעלה שלמה באופן יומיומי, ביקשה להגיש תביעה נגד צרפת בבית הדין האירופי לזכויות אדם. ס.א.ס טענה שהחוק שאוסר על לבישת הבורקה במקומות ציבוריים הפר מספר זכויות אדם על פי האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR).[8] ס.א.ס טענה שהחוק סותר את סעיפים 3 (איסור על יחס לא אנושי או משפיל), 8 (הזכות לפרטיות), 9 (חופש הדת), 10 (חופש הביטוי), 11 (חופש ההתאגדות) וסעיף 14 (איסור הפליה) של האמנה האירופית לזכויות אדם.[9]
טענותיה המקדמיות של ממשלת צרפת היו שס.א.ס. לא תוכל להיחשב כ'קורבן' כמשמעותו בסעיף 34 של האמנה האירופית לזכויות אדם, אשר לפיו כל אדם הטוען כי הוא קורבן להפרה של האמנה, הוא בעל זכות עמידה להגיש בקשה לבית הדין. זאת ועוד, פרקליטי הממשלה העלו את השאלה עד כמה מהותית הייתה חבישת הרעלה השלמה לפולחנה הדתי של ס.א.ס, בהתחשב בכך שהיא חבשה את הרעלה הנידונה רק בחלק מהאירועים בה היא השתתפה. כמו כן, הדגישו הפרקליטים במאמר מוסגר כי ס.א.ס. מעולם לא נעצרה על ידי המשטרה הצרפתית. בתגובה לטענות אלו, ס.א.ס. טענה שהיא קורבן, ושכמוסלמית אדוקה האפשרות לחבוש רעלה מלאה היא חשובה ומהותית לה.[10]
לגופו של עניין טענה ממשלת צרפת שביחס לסעיפים 8 ו-9, הסייג בפסקה 2 של סעיף 9 אשר מתיר הגבלות לחופש הדת במידה וההגבלות "נחקקות כדין ונחוצות בחברה דמוקרטית למטרת ביטחון הציבור, הגנה על סדר ציבורי, בריאות או ערכים, או להגנת הזכויות של אחרים." ממשלת צרפת ביססה את החוק האוסר על כיסוי הפנים במקומות ציבוריים על שלושה עמודי תווך: "כבוד ושוויון ברקע מגדרי", "כבוד האדם" וגם "כבוד לדרישות הבסיסיות לחיים בחברה".[11]
במרץ 2013, במקרה שונה אשר עסק בערעור על החלטה לחייב אישה לעבור "קורס אזרחות" בעקבות לבישת רעלה שלמה, בית המשפט הצרפתי לערעורים החליט שהחוק לא עבר את האמנה האירופית לזכויות אדם ולא קיבל את הערעור.[12]
הדיון בתביעה של ס.א.ס נערך בלשכה הגדולה של בית הדין האירופי לזכויות אדם בתאריך 27 בנובמבר 2013. נכחו בדיון נציגים מהממשלה הצרפתית, התובעת ונציג מהממשלה הבלגית. בלגיה חקקה איסורים דומים העוסקים בכיסוי הפנים במקומות ציבוריים ביולי 2011. בדצמבר 2012, בית משפט בבלגיה קיבל החלטה שהחוק אינו מפר זכויות אדם.[13][14][15]
מסמכי עמדה ותגובות שונות הוגשו על ידי הארגונים אמנסטי אינטרנשיונל (Amnesty International), ליברטי (Liberty), אופן סוסייאטי ג'אסטיס אינישיאטיב (Open Society Justice Initiative), ארטיקל 19 (ARTICLE 19) ומחלקת זכויות האדם של אוניברסיטת גנט שבבלגיה בנוסף לממשלה הבלגית.[16]
פסק הדין
בית הדין האירופי לזכויות אדם דחה את עמדת צרפת שהאיסור מקובל על רקע שוויון מגדרי או על בסיס הגנה על כבוד האדם אבל בית הדין קיבלה את טענת צרפת שהאיסור נחוץ מסיבת "חיים משותפים והרמוניים של החברה" אשר מעוגן בחוק. בית הדין ציין שיש למדינות הרבה חופש פעולה במקרים כאלו.[11]בית הדין קבע כי בעוד שההגנה מכוח סעיף 9 על חופש דת מחייבת רמה מסוימת של רצינות ולכידות משפטית, מדינה לא יכולה לקבוע אילו מנהגים דתיים חשובים ואילו אינם חשובים לאדם דתי כלשהו. כמו כן, בית הדין בהחלטתו הדגיש כי ביטוי מסוים של דת אין מן הכרח שיהיה תחת הגדרה של חובה דתית כדי להיות מוגן. בית הדין המשיך וקבע שאדם יכול להיחשב כקורבן במקרה בו הוא צריך לשנות את התנהגותו כדי להימנע מסכנת העמדה לדין, או לחלופין הוא שייך לקבוצה מסוימת שמושפעת באופן ישיר, בכוח או בפועל, מהחוק ומגורמי האכיפה. אי לכך ובהתאם להגדרה זו, בית הדין קבע שיש לקבל טענתה של ס.א.ס. בדבר היותה קורבן.[17]
בעוד שבית הדין מצא שטענת ס.א.ס הייתה לגיטימית אפילו לא הייתה תלויה סנקציה כלשהי כנגדה מצד הרשויות הצרפתיות, הוא דחה את טענת ממשלת צרפת כי יש לדחות את התיק עקב אי מיצוי של סעדים פנים מדינתיים. בית הדין ציין כי היפוך ההחלטה על ידי הערכאה הגבוהה יותר, אשרר את הרעיון שהחוק לא מפר את האמנה האירופית לזכויות אדם במקרה אחר של שנת 2013. הטענות של ס.א.ס לפיהן החוק שחוקק מפר את האיסור על עינויים או על טיפול משפיל לפי סעיף 3 של האמנה; ומפר את הזכות להתאגדות לפי סעיף 11, נדחו על ידי בית הדין שכן טענות אלו לא קבילות בהתאם סעיף 35 לאמנה. לבסוף, דבריה של ס.א.ס. בדבר פגיעה בפרטיות לפי סעיף 8, פגיעה בחופש דת לפי סעיף 9 ופגיעה בחופש הביטוי שלה לפי סעיף 10 הוכרזו קבילים על ידי בית הדין.[18]
סעיפי האמנה הרלוונטיים
בית הדין האירופי לזכויות אדם התייחס בו זמנית לתלונות ביחס לסעיף 8 בנוגע לזכות לפרטיות וגם ביחס לסעיף 9 הנוגע בזכות לחופש הדת. הם מצאו כי האיסור להסתיר פנים באופן מלא מהווה הפרה לשתי הזכויות אך הדגש העיקרי של בית הדין היה על סעיף 9 בעקבות הפגיעה בחופש הדת.[19]
לאחר שבית הדין קבע שהחוק פוגע בזכויות הוא ניגש לבחון אם ההפרה יכולה להיות לגיטימית בהתבססות על החלק השני של סעיף 9 אשר מציין כי שהזכות לחופש הדת יכול להיות מוגבל על ידי מחוקקי המדינה כפי שהסעיף מציין, "הגבלות מסוג זה, אשר מעוגנות בחוק, נחוצים בחברה דמוקרטית בשל החובה לדאוג לביטחון הציבור, שלום הציבור, רפואה או מוסר, או בשם ההגנה על זכויותיהם של אחרים".[20]
בית הדין לא קיבל את טענת ממשלת צרפת כי האיסור על שימוש בכיסוי מלא לפנים היה נחוץ לשם ביטחון הציבור שכן לדעת בית הדין הממשלה יכלה להגן על ביטחון הציבור בעזרת הגבלות יותר מתונות אשר בית הדין כבר יישם בעבר כמו, החובה לגלות פנים למטרות זיהוי בנסיבות מסוימות.[21]
ממשלת צרפת טענה כי האיסור נועד לטובת "הגנה על זכויותיהם ובחירותיהם של הכלל" בהסתמכות על הפסקה השנייה בסעיפים 8 ו-9. היא טענה כי זהו הכרחי על מנת "להבטיח את הגנה מינימלית על ערכי הבסיס של חברה דמוקרטית פלורליסטית". ממשלת צרפת ציינה שהערכים הבסיסיים שעומדים על הפרק הם שוויון מגדרי, חירות וכבוד לדרישות הנורמטיביות הבסיסיות של החברה הצרפתית.[22]
בית הדין טען כי "כבוד לשוויון מגדרי" והזכות "לכבוד האדם" אינם חוסים תחת "ההגנה על זכיותיהם וחירות של הציבור". ביחס לטענה של פגיעה בשוויון מגדרי קבע בית הדין כי קיים פרדוקס בהגנה על נשים דרך הגבלתן במעשה שהוא ייחודי לנשים כגון לבישת רעלה שלמה כמו במקרה זה.[23]
לעומת זאת בית הדין מצא כי הגנה על דרישות הנורמאטיביות המינימליות בחברה יכולה, בנסיבות מסוימות, להיחשב כהגנה על זכויותיהם ובחירותיהם של אחרים. בוא כתב כך "בית הדין מתחשב בעמדת הממשלה לפיו לפנים יש תפקיד חשוב באינטראקציה חברתית. על כן אנו מקבלים את העובדה כי הסתרת הפנים מהווה הפרה של זכותן של אנשים לחיות במרחב אנושי משותף אשר נוח יותר לכולם. עם זאת קיים פוטנציאל בשימוש לא ראויה במושג 'חיים משותפים' (le vivre ensemble) ויש להיזהר שהרעיון לא יכשיר החלטות פוגעניות בלתי זהירות על ההחלטות בנושא זה צריכות להתקבל בזהירות רבה".
ביחס לדיון על מידתיות האיסור, בית הדין הדגיש כי לאיסור יש השלכות קשות על נשים שרוצות ללבוש רעלה מלאה, מכיוון שהאיסור מגביל את חירות הפרט להביע את אמונתו וייתכן שנשים אשר נפגעות, יבדלו עצמם מהחברה כדי להקפיד על לבישת הרעלה השלמה. בית הדין גם ציין את המתח העצום שיצר האיסור וכתגובה לכך גורמים רבים ששואפים להגן על זכויות אדם הביעו את התנגדותם ואת חששותיהם לכך שבחוק ישנן מטרות אסלאמופוביות.[24]
מנגד, בית הדין הדגיש את טענת הממשלה הצרפתית שאיסור לבישת רעלה מלאה אינו עולה בקנה אחד עם אורח החיים הצרפתי. בית הדין כתב, "מנקודת מבט זו, המדינה מבקשת להגן על עקרון האינטראקציה הבסיסית בין פרטים שלשיטתו חיוניים לביטוי לא רק של פלורליזם אלא גם של סובלנות ופתיחות שבלעדיו החברה הדמוקרטית לא מתקיימת".[25]
בעוד שהמדינות היחידות אשר חקקו איסורים על לבישת רעלה מלאה על הפנים היו צרפת ובלגיה, בית הדין מצא שנערכו מספר דיונים במדינות אירופאיות רבות בנוגע לחוקים שאוסרים על לבישת רעלה המלאה למרות שלא היה קונצנזוס* אם איסורים כאלו מותרים או לאו.[26]
בית הדין גם הכיר בכך שהאיסור לא היה מיועד אך ורק כלפי לבוש מוסלמי, אלא היה מוכוון לכל פריט לבוש אשר מכסה את הפנים. ובנוסף, בית הדין נתן משקל לכך שהעונש על העבירה הייתה קנס כספי מינימלי ולא עונש מחמיר.[27]
לבסוף קבע בית הדין כי יש לאפשר למדינות דמוקרטיות מרחב גדול של חופש החלטה ביחס לסוגיות אשר הדעות השונות בהם יכולות להתפרש כלגיטימיות. הוא הוסיף כי הגיע למסקנה כי ניתן לראות באיסור הרעלה "כמידתי ביחס למטרה של חיים משותפים בריאים" וניתן לראותה כהגבלה הנדרשת בחברה דמוקרטית בריאה ועל כך הוא קבע כי במקרה דנן לא קיים הפרה של סעיפים 8 ו 9 לאמנה.[28]
דעת המיעוט
דעת המיעוט חלקה עם דעת הרוב וגרסה כי ההחלטה "מקריבה זכויות אינדיבידואליות קונקרטיות המובטחות ומוגנות על ידי האמנה לטובת עקרונות מופשטים". דעת המיעוט גרסה שהמניע האמיתי לאיסור כיסוי הפנים היה מבוסס על הסמליות שמתלווה לעיתים למעטה הפנים המלא כמייצג ערכים של כפיפות נשית, כליאה עצמית או מאפיינים שליליים אחרים – סמליות שלפי דעת המיעוט, ספק אם נכונה. דעת המיעוט גרסה שגם אם לבוש זה מסמל ערכים שליליים או פוגעניים כלפי המדינה או אזרחיה, אין למדינה כל זכות לאסור לבוש סמלי כזה או אחר. כמו כן, דעת המיעוט הדגישה שהזכות לתקשר עם אדם אחר אין היא זכות אדם לעניין זה. זאת ועוד, דעת המיעוט הוסיפה ואמרה כי בעוד שהפנים האנושיות ממלאות חלק חשוב ברוב האינטראקציות החברתיות, אין הכרח שיהיו חשופות תמיד כדי לתקשר. כמשל, המיעוט הדגים באמצעות סיטואציות חברתיות כמו גלישת סקי או חגיגות הקרנבל וטען, שבלבוש רעלה מלאה, כמו גם בסיטואציות הנ"ל, ניתן לנהל מערכות חברתיות ולתפקד היטב מבלי לראות זה את זה.[29]
בניגוד לעמדת רוב, המיעוט מצא כי נוצר קונצנזוס רחב במדינות אירופה השולל את האיסור על רעלות מלאות. בנוסף, עמדת המיעוט הדגישה שמוסדות וארגונים המקדמים זכויות אדם היו רבים באירופה, והם ככלל התנגדו לאיסור. המיעוט מצא כי גם אם יש לראות ב"חיים משותפים" מטרה לגיטימית כמשמעותם בפסקה 2 לסעיפים 8 ו -9, האיסור הנידון עדיין לא היה פרופורציונלי. מכיוון שמעט מאוד נשים לובשות רעלה עם מעטה עם פנים מלא, ניתן להניח שרוב האנשים לעולם לא יפגשו, או לעיתים רחוקות יפגשו אישה עם הרעלה אפילו ללא האיסור. עבור המעטות הלובשות את הרעלה המלאה, התוצאות הישירות לאיסור היו משמעותיות מכיוון שהם יצטרכו לבחור בין להיות מוגבלות לחופש תנועה בביתם בלבד, לבין הפרת אמונתן הדתית או הפרקטיקה התרבותית שלהם. המיעוט קבע כי גם אם הקנס היה קטן, נשים שהשתמשו ברעלות היו מסתכנות ולא מצייתות לחוק – דבר שהיה מביא לקנסות מרובים על נשים אלו. דעת המיעוט ציינה שהיה צריך להתייחס לאפשרות של קנסות מצטברים, והיה מקום לשקול את המהלך הזה כמשפיע על נשים אלו – דבר שלא נעשה.[30]
בסיכום כתב המיעוט, נכתב: "אנו מוצאים כי ההפללה של חבישת רעלה מלאה היא מדיניות שאינה מידתית עת מעודדים הגנה על רעיון "החיים המשותפים". מסקנתו של כתב המיעוט היא אם כן שהאיסור הפר את סעיפים 8 ו-9 לאמנה."[31]
הערות שוליים
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.4-5
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), art. 18
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.6-7
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.7-8
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p.9
- ^ Kim Willsher (1 July 2014) France's burqa ban upheld by human rights court. The Guardian
- ^ loi n° 2010-1192 du 11 octobre 2010 interdisant la dissimulation du visage dans l'espace public
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.1-2
- ^ Saïla Ouald Chaib and Lourdes Peroni (3 July 2014) S.A.S. v. France: Missed Opportunity to Do Full Justice to Women Wearing a Face Veil. Strasbourg Observer.
- ^ Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms Council of Europe
- ^ 11.0 11.1 Frank Cranmer (1 July 2014) Ban on covering face in public not a breach of ECHR: SAS v France
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.15-16
- ^ The Islamic veil across Europe BBC. 1 July 2014
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.15-16
- ^ Saïla Ouald Chaib (29 November 2013) S.A.S. v. France: A short summary of an interesting hearing. Strasbourg Observers
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 2
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.27-29
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.29-34
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 61
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p.46
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.54-55
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp.47-48
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 48
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 49
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 56
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 57
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 57
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 58
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), pp. 61-63.
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 65
- ^ CASE OF S.A.S. v. FRANCE (2014), p. 66
31812536פסק דין ס.א.ס נגד צרפת