פסקוגל זנב-מברשת
 פסקוגל זנב-מברשת
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| סוג: | פסקוגל |
| מין: | פסקוגל זנב-מברשת |
| שם מדעי | |
 Phascogale tapoatafa
| |
| תחום תפוצה | |
תת המין tapoatafa
תת המין wambenger
תת המין kimberleyensis
| |
פסקוגל זנב-מברשת או פסקוגל מצוי[1] (שם מדעי: Phascogale tapoatafa; קרוי גם פסקוגל גדול או טואן), הוא מין של טורף כיס בינוני שוכן עצים בסוג פסקוגל שאנדמי לחופי אוסטרליה.[2] הוא תואר מדעית בשנת 1793 ולו 3 תת-מינים. הפסקוגל המברשתני הוא המין הגדול בסוגו וידוע בזנבו הייחודי שהעניק לו את שמו.[3] הוא חי בחורשים ויערות דלילים, פעיל בשעות הלילה וניזון בעיקר מחסרי חוליות. מצבו של המין מוגדר כקרוב לסיכון בשל אובדן בית גידול מתמשך והתפשטות טורפים פולשים דוגמת השועל האדום וחתול הבית.[4]
טקסונומיה
הפסקוגל המברשתני תואר לראשונה על ידי חוקר הטבע הגרמני פרידריך אלברכט אנטון מייר בשנת 1793; הוא תואר במקור כמין בסוג אופוסום, עד שבשנת 1844, הזואולוג ההולנדי קונרד ז'קוב טמינק הקים עבורו סוג נפרד. עד המאה ה-21, נכללו בסוג זה שני מינים: הפסקוגל המברשתני, וקרובו הזוטר פסקוגל אדום-זנב. בשנת 2008, הוכר מין שלישי בשם פסקוגל צפוני, שקודם לכן נחשב לתת-מין של הפסקוגל המברשתני.[4]
הסוג פסקוגל משויך לתת-משפחת הדסיורים במשפחת נמיות הכיס, ומבחינה חיצונית הוא מזכיר במיוחד את הדיבלר והאנטכינוס. תחת הפסקוגל המברשתני כלולים 3 תת-מינים שתופסים אזורים גאוגרפים נפרדים:[4]
- P. t. tapoatafa - דרום ומזרח אוסטרליה.
- P. t. wambenger - דרום-מערב אוסטרליה.
- P. t. kimberleyensis - אזור קימברלי.
האוכלוסייה בצפון חצי האי כף-יורק עשויה לייצג תת-מין רביעי.
אנטומיה ומראה
הפסקוגל המברשתני הוא טורף כיס בינוני בגודל סנאי[3] שחולק קוי דמיון עם הדיבלר והעכבר. גופו קומפקטי ודקיק, ראשו משולש חרוטי וחוטמו צר ומחודד. אוזניו גדולות ומחודדות וכמעט חסרות שיער ועיניו חרוזיות ושחורות. סביב אפו הקטנטן יש זיפים ארוכים שמיועדים למישוש זרמי אוויר בלילה. לפסקוגל שיניים וטפרים חדים שמותאמים לתזונה מן החי.
התכונה המפורסמת ביותר של המין היא זנבו הייחודי שמזכיר בצורתו בקבוקי מברשת של צמח הקליסטמון (Callistemon);[2] הזנב מתאפיין בשערות משי צפופות וזקופות, והפסקוגל מנענע אותם לצדדים כשהוא בתנועה כדי להסיח את דעתם של הטורפים מתנועות גופו.
אורך ראשו וגופו של הפסקוגל המברשתני 16–23 ס"מ בממוצע, אורך זנבו 17–22 ס"מ ומשקלו 110–235 גרם.[3] הפרט הכבד ביותר שתועד אי פעם שקל 311 גרם. הזכר נוטה להיות גדול וכבד מן הנקבה. לנקבת הפסקוגל יש כיס מדומה על הבטן שמורכב מקפל עור עבה ומכוסה בשיער גס. הוא מכיל עד שמונה פטמות.
הפרווה של הפסקוגל המברשתני קצרה ורכה. צבעה הכללי מורכב מגווני אפור[2] (בהיר, כהה, כסוף, כחלחל ושחרחר), והיא שזורה בשיער צהבהב, לבן ושחרחר. הסנטר, הגרון, החזה, הבטן והמפשעה בצבע לבן בוהק, והזנב בולט בצבעו השחור מבריק. חלקי הגוף החשופים דוגמת החוטם, האוזניים והכפות בצבע ורוד או כתמתם והאף אדמוני. סימוני הפנים שלו כוללים פס שחור על החרטום וטבעות לבנות סביב העיניים.
תפוצה וסביבת מחיה
הפסקוגל המברשתני אנדמי לאוסטרליה. בעבר התפוצה שלו השתרעה באופן רציף לאורך חופי היבשת, אולם בעקבות אובדן בית גידול מתמשך והתפשטות טורפים פולשים היא הפכה למקוטעת ומפוצלת וההערכה היא שהמין איבד לפחות מחצית מטווח התפוצה ההיסטורי.[4]
כיום, לפסקוגל יש 7 אוכלוסיות נפרדות:[4] שתי אוכלוסיות באוסטרליה המערבית (אחת בצפון קימברלי ואחת בקצה הדרומי מערבי ליד פרת'), אוכלוסייה אחת גדולה בויקטוריה, אוכלוסייה גדולה בגבול ניו סאות' ויילס וקווינסלנד, ו-3 אוכלוסיות קטנות נוספות לאורך קו החוף המזרחי והצפוני של קווינסלנד. הפסקוגל המברשתני נכחד מאוסטרליה הדרומית, והאוכלוסייה שלו בצפון הטריטוריה הצפונית הוכרה כמין נפרד (פסקוגל צפוני).
הפסקוגל המברשתני מגלה העדפה ליערות אקליפטוס פתוחים וחורש ים-תיכוני עם כמות משקעים ממוצעת של 2,000-500 מילימטר לשנה. עם זאת, הוא מצוי גם בסוואנה צחיחה למחצה שמנוקדת בשיטה, בבתה ובכיסי מאלה,[3] ובשוליים של יער גשם טרופי. צמצום בית הגידול מוביל לכך שהפסקוגל נראה לעיתים קרובות בסביבה עירונית.
אקולוגיה
התנהגות ופעילות
הפסקוגל המברשתני הוא יונק יחידאי פעיל דמדומים ולילה שחי רוב הזמן על העצים.[2] הוא יוצא לפעילות עם רדת החשיכה ומבלה את היום בשינה במקלט מוגן. הפסקוגל מעדיף לקנן בעצים חלולים, ובלית ברירה עשוי לקנן גם בכיסי סבך צפופים על האדמה. הקן נבנה מעלים וזרדים וצורתו כדורית והוא נמצא בשימוש זמני עד לבניית הקן הבא. בשנה אחת, הפסקוגל עשוי לבנות עד 30 קינים, והוא עושה שימוש לעיתים קרובות בקינים של ציפורים.[2]
הפסקוגל הוא יונק זריז ולולייני שמיומן במיוחד בטיפוס על עצים, ומסוגל לרוץ במהירות במעלה ומורד הגזע או בספירלה סביבו ולקפוץ עד לגובה 2 מטר.[3] בנוסף, הוא מסוגל לסובב את כפות רגליו האחוריות עד 180 מעלות במהלך הטיפוס.[2] הזריזות יוצאת הדופן של הפסקוגל משמשת אותו במרדף אחר טרף ובהימלטות מדורסי הלילה - טורפיו העיקריים.
הפסקוגל חי בטריטוריה קבועה. הזכר תופס שטח גדול מאוד שמשתרע על פני 100 דונם ומעלה, ומגן עליו באגרסיביות מפני זכרים אחרים.[3] הנקבה תופסת שטח קטן בהרבה: לרוב 20–40 דונם, ובבית גידול מתאים היא תסתפק אפילו ב-5 דונם. הזכר והנקבה מסמנים את שטחם באמצעות שתן וצואה וסובלים נוכחות של פסקוגלים מהזוויג האחר. הנקבה גם סובלנית כלפי נוכחות של בנותיה הצעירות.
הפסקוגל משמיע שני סוגי קולות: צליל נמוך דמוי לחישה שמשמש כאזעקה במקרה של נוכחות טורף, וסדרת ציוצים קולנית בתגובה לפלישה של פסקוגל מאותו הזוויג. המין גם עושה שימוש באותות חזותיים כמו טפיחה עם כפותיו הקדמיות על קליפת העץ וקשקוש בזנבו הבולט כסימן אזהרה או הסחת דעת עבור טורפים פוטנציאליים.[3]
התזונה של הפסקוגל מורכבת בעיקר מחרקים ועכבישאים גדולים, שאותם הוא מאתר על הגזעים או תחת קליפות עץ רופפות.[2] מלבד חסרי חוליות, הוא טורף לעיתים קרובות זוחלים ועופות קטנים, עכברים וכיסאים זעירים, ואף עשוי לטרוף תרנגולות או לינוק צוף פרחים.[3]
רבייה ומחזור חיים
הפסקוגלים מתרבים בראשית החורף (אמצע מאי עד תחילת יולי), ומרבית הזכרים מתים לאחר עונת הרבייה הראשונה כשהם בגיל שנה לכל היותר.[2] הפסקוגל המברשתני הוא היונק הגדול ביותר מבין טורפי הכיס המפגינים התנהגות זאת. הגורם העיקרי לתמותה הוא הלחץ; הזכרים נמצאים במאבק איטנסיבי ותמידי לשמירה על הטריטוריה הענקית שלהם, והמאבקים המתמשכים מתישים את כוחם והופכים אותם לפגיעים למחלות ולפגעי מזג האוויר.[3] למרות שהזכר גדול מן הנקבה, היא מפגינה דומיננטיות רבה יותר במהלך המפגשים ביניהם לצורך רבייה.
לאחר תקופת היריון של חודש ימים, הפסקוגלית ממליטה 7–8 צאצאים שגדלים בכיס במשך שבעה שבועות.[4] לאחר מכן, הגורים עוזבים את הכיס ועוברים לגור בקן של האם למשך 3 חודשים נוספים, כשהיא מספקת להם חלב ובהמשך מזון מן החי. הנקבה ממליטה המלטה אחת או שתיים לכל היותר במשך חייה הקצרים, ולרוב היא מתה בגיל שנתיים. תוחלת החיים המרבית של הנקבה בטבע היא 3 שנים. בשבי, שני הזוויגים הגיעו לעיתים קרובות לגיל 3 שנים.[3]
מצב
הפסקוגל המברשתני מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור קרוב לסיכון (NT), בשל ירידה משמעותית בגודל האוכלוסייה שצפויה להגיע לשיעור של 30%, שמקורה באובדן בית גידול ובטריפה על ידי חתולים.[4] עם המגמות הנוכחיות יימשכו, המין צפוי להעפיל לקטגוריית הפגיע (VU).
האיומים הנוכחיים על המין הם כריתת עצים, המרת בית גידול לחקלאות ומרעה, כרייה, התפשטות השועל האדום וחתול הבית, והעדר בית גידול מתאים. האוכלוסיות המבודדות פגיעות במיוחד להכחדה מקומית.
ארגון השימור IUCN ממליץ לרשויות השימור האוסטרליות לפתח טכנולוגיה מתאימה לצמצום אוכלוסיית החתולים ולערוך מחקרים נוספים אודות הטקסונומיה והביולוגיה של המין. הפסקוגל נמצא באזורים מוגנים רבים ברחבי טווח התפוצה שלו. האוכלוסייה העולמית של הפסקוגל המברשתני נאמדת בסביבות 15,000 פרטים.[4]
לקריאה נוספת
- Soderquist, Todd R. "Spatial organization of the arboreal carnivorous marsupial Phascogale tapoatafa." Journal of Zoology 237.3 (1995): 385-398.
- Scarff, F. R., S. G. Rhind, and J. S. Bradley. "Diet and foraging behaviour of brush-tailed phascogales (Phascogale tapoatafa) in the jarrah forest of south-western Australia." Wildlife Research 25.5 (1998): 511-526.
- van der Ree, Rodney, Todd R. Soderquist, and Andrew F. Bennett. "Home-range use by the brush-tailed phascogale (Phascogale tapoatafa)(Marsupialia) in high-quality, spatially limited habitat." Wildlife Research 28.5 (2001): 517-525.
- Soderquist, Todd R. "Maternal Strategies of Phascogale-Tapoatafa (Marsupialia, Dasyuridae). 1. Breeding Seasonality and Maternal Investment." Australian Journal of Zoology 41.6 (1993): 549-566.
- Rhind, S. G., and J. S. Bradley. "The effect of drought on body size, growth and abundance of wild brush-tailed phascogales (Phascogale tapoatafa) in south-western Australia." Wildlife Research 29.3 (2002): 235-245.
קישורים חיצוניים
תמונות של פסקוגל זנב-מברשת בפליקר.- מידע על פסקוגל זנב-מברשת באתר הפארקים של ניו סאות' ויילס.
הערות שוליים
30493606פסקוגל זנב-מברשת