פסיכיאטריה באפריקה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יבשת אפריקה מחולקת לאזורים

רוב מדינות אפריקה מוגדרות כעולם המתפתח ("השלישי") ומהוות רוב בין המדינות תחת הגדרה זו. לעובדה זו השלכות רבות על רפואת הנפש ביבשת. השלכות אשר נוגעות לתקצוב, למדיניות בנושא ולפיתוח מערכות המחקר והטיפול. רפואת הנפש במאה ה-21 עודנה תחום שנוי במחלוקת ומודעות ציבורית גדולה יותר דרושה עבורו בייחוד בעולם המתפתח- אשר מושפע בנוסף מערכי תרבות ומסורת. הפסיכיאטריה מקושרת למדעי המוח, תחום הכולל בתוכו תחומי ידע כגון גנטיקה, נוירולוגיה, קוגניציה ורגש. הפסיכיאטריה צמחה מתוך הפסיכולוגיה ומתאפשרת בזכות פיתוחה והתפתחותה של הרפואה הקונבנציונלית המערבית.

מחלות נפש נחשבות למגפה שקטה ברוב חלקי אפריקה. חסמים מבניים ומערכתיים כגון תשתיות לא מספקות של שירותי בריאות, חוסר במומחי בריאות הנפש, וחוסר גישה לכל רמות הטיפול, גורמים לכך שמחלות נפש ביבשת האפריקאית אובחנו כמחלות זניחות. רוב הממשלות ביבשת וקובעי מדיניות הבריאות, התמקדו במחלות מידבקות המכות את היבשת כגון מלריה, שחפת, איידס, ולכן רוב המשאבים הושקעו בהם. בנוסף, בשל סטיגמה ואפליה, אנשים רבים סובלים בשתיקה ואינם מגיעים לטיפול כנדרש. יתר על כן, חלק ניכר של האוכלוסייה במדינות אפריקה חשופה למחלות נפש בשל מצב פסיכו- סוציאלי- מצבים סוציו אקונומיים כגון עוני, הגירה, מלחמה, קונפליקט ואסונות.[1]

בריאות הנפש הכללית ומחלות נפש באפריקה

מחלת נפש היא מונח כללי המתאר מגוון של הפרעות המשפיעות על החשיבה, ההתנהגות ומצב הרוח. הפרעת נפש היא מונח ספציפי יותר המתאר מצב המאופיין בהפרעה משמעותית מבחינה קלינית בהיבטים שונים של תפקוד הנפש. 30 אחוזים מהאוכלוסייה העולמית סובלים מדי שנה מהפרעה נפשית, ושני שלישים מתוכם לא מקבלים טיפול הולם. בעלי הפרעות נפש מקושרים לשוליים, לפגיעות חברתית ולמגוון של בעיות חברתיות ותופעות כגון מחוסרי בית, מאסר ושימוש בסמים העלולות להיגרם כאשר חולי נפש אינם מקבלים טיפול.

באפריקה בערך אחד מכל ארבעה אנשים עשוי לחוות הפרעות נפשיות נפוצות כגון חרדה או דיכאון, שהיא המחלה השנייה שנפוצה ביבשת. הסובלים מדיכאון, חרדה והפרעות נוירו פסיכיאטריות עלולים לסבול גם מאובדן פריון (בעקבות שנים שהוגבלו בגלל המחלה), ובסיכון גבוה לחלות במחלות גופניות מתמשכות כגון סכיזופרניה והפרעות דו־קוטביות. הבעיות הללו עלולות להשפיע על הפרט על בסיס יומיומי, בעיקר על קבוצות פגיעות כגון נשים ילדים ועניים. התושבים במדינות היבשת האפריקאית חשופים למחלות נפש בשל מספר גורמי סיכון כלכליים חברתיים כגון עוני, אי- שוויון חברתי, מלחמה וסכסוך, אסון, עיור והגירה. לחולי נפש באפריקה יש גישה מוגבלת לטיפול ולכן הופכים לשוליים בחברה והבעיה גוברת.[2]

היעדר מדיניות ברורה לטיפול בבריאות הנפש

כדי לטפל בבעיה החמורה של הפרעות הנפש ביבשת צריך לטפל בתשתיות האחראיות על הבריאות הנפשית. מומחים טוענים כי ללא מדיניות מעשית של בריאות הנפש, סביר להניח כי הפערים במתן הטיפול לחולים יעמיקו. למרות שבריאות הנפש מוזכרת במדיניות הבריאות הכללית של רוב המדינות האפריקאיות (80%), כמעט למחצית (44%) מהן אין תוכניות מאושרות או מעודכנות של בריאות הנפש. פירוש הדבר הוא שלא תוכננו כלל אסטרטגיות לשיפור שירותים ופיתוח הכשרה של מטפלים ועובדי בריאות. אחת ההמלצות החשובות לשיפור הבריאות בעולם היא שילוב בריאות הנפש לתוך הגדרות טיפול ראשוני על ידי טיפול נפשי המשולב לתוך הטיפול הרפואי הראשוני שניתן, כולל מיון, הערכה וטיפול על ידי עובדי בריאות כללית. אולם, אחד האתגרים הגדולים להתפתחות המדיניות הטיפולית בבריאות הנפש באפריקה הוא שקובעי המדיניות לעיתים קרובות לא משוכנעים מהנתונים על ההשפעה הכלכלית השלילית של מחלות נפש ואת הדחיפות של השתתפות במדיניות בריאות הנפש.

תשתית בריאות ירודה וחוסר מימון

נתוני הוצאות לבריאות הנפש באפריקה הם עגומים. בממוצע רוב המדינות באפריקה מוציאות פחות מ-1% מהתקציב של הבריאות על בריאות הנפש. ההוצאה הממוצעת לבריאות הנפש היא כ 0.25$ לאדם בשנה, לעומתם מדינות בעלות הכנסה גבוהה מוציאות בממוצע כ 2$ לאדם בשנה. הנתונים האלו הם חלק מהבעיה של תשתית ירודה וטיפול לא נגיש לתושבים האפריקאים[2].

רמות הטיפול במדינות אפריקה
  1. משרות בריאותיות של עובדים המשרתים אזורים כפריים קטנים.
  2. מרכזים רפואיים לערים גדולות יותר.
  3. בתי חולים מחוזיים או אזוריים המספקים רמה מקצועית של טיפול בהפניה.

רוב הזמן, מומחים זמינים בעיקר ברמה האזורית או המחוזית, ולכן המומחיות המקצועית המומלצת זמינה רק לחולים אשר יכולים למצוא את דרכם לבית החולים המחוזי. חלק מהבעיה של תשתית ירודה וטיפול נגיש היא שיש מעט מאוד מתקנים מאובזרים לטיפול בחולי נפש קשים אשר עשויים להזדקק לרמת טיפול חריפה או גבוהה יותר- למשל, המספר הממוצע של מיטות בבתי חולים פסיכיאטריים ל -1,000 איש באפריקה הוא 0.034. אלה שקיימים לעיתים קרובות ממוקמים במרכזים עירוניים והם מאוישים היטב ומצוידים. לדוגמה, באתיופיה, יש רק בית חולים פסיכיאטרי אחד בעיר הבירה אדיס אבבה. במדינות אחרות כגון בוטסואנה, דרום אפריקה ובמצרים בית החולים יכולים להכיל יותר מיטות כי הם מצוידים מעט יותר ומאוישים בצוות רפואי מתאים, אבל אלה עדיין לא מספיקים כדי לכסות את כלל האוכלוסייה.

אתגר נוסף הקשור לכך הוא התערבות מניעה והתערבות ראשונית ומשנית כתוצאה מתשתיות ומערכות ירודות. תשתיות מוגבלות ומימון משפיעות על בעיות מערכתיות כגון תקשורת, פיתוח מדיניות, הדרכה, ניידות בין מדינות ותיעוד.[2]

תפיסת מחלות נפש באפריקה ויחס לחולים

רוב תושבי יבשת אפריקה מאמינים כי מחלות נפש הן פיקציות שנגרמו על ידי כוחות רעים על טבעיים. לכן, ישנה העדפה לשיטות מסורתיות לריפוי מחלות נפש. מאחר שתמותה מתת תזונה ומחלות שניתן למנוע אותן מאוד נפוצה, מחלות נפש, שלא נחשבות כמסכנות חיים, נתפסות כלא משמעותיות ולכן לא ניתנת להן תשומת לב. הטיפול בחולי נפש, במיוחד באזורים הכפריים, מוטל על משפחות החולים ועל מרפאים מקומיים.[3] בשנים האחרונות, נעשים מאמצים על ידי ארגונים לא ממשלתיים במערב אפריקה כדי לטפל בהפרת זכויות אדם על ידי הסרת השלשלאות מאנשים בעלי הפרעות פסיכיאטריות קשות, המרותקים לבתיהם בכפרים שלהם.

בהרבה מדינות באפריקה מאמינים כי אנשים מסוימים יכולים לאבחן מחלות ולמצוא מה לא בסדר עם אחרים. אנשים אלו נתפסים כבעלי איכויות אישיות ורוחניות או כבעלי כישרונות מיוחדים, לכן אין קריטריונים אובייקטיביים לאבחון מחלות נפש כמו במערב, והדבר נעשה בצורה סובייקטיבית.[4]

חקיקה

בחלק ממדינות אפריקה אין חקיקה בתחום בריאות הנפש, למעט מספר אזכורים בחוקים הפליליים והאזרחיים המדברים על זכויותיהם של חולי הנפש. אזכורים אלו כוללים בעיקר פשעים שבוצעו על ידי אנשים הסובלים מהפרעה נפשית וכיצד ניתן להגן על רכושם של חולי נפש. כוח אדם מקצועי ומתקנים ותרופות פסיכיאטריות בסיסיות לוקים בחסר, לכן זכויותיהם של חולים פסיכיאטריים לקבלת טיפול מודרני לשם הקלת סבלם לא מתממשות ברוב המדינות האפריקאיות.[3]

כמעט 70% מהמדינות באפריקה מקצות פחות מאחוז אחד מתקציב הבריאות שלהן על טיפול במחלות נפש (בהשוואה לרוב המדינות האירופאיות בהן מקצים יותר מ-5% לכך). על כל מיטה אחת במוסד פסיכיאטרי יש כ-10,000 אנשים הלוקים במחלת נפש. כמעט כ-90% מהמדינות באפריקה מדווחות שיש להן פסיכיאטר אחד על כל 100 אלף אנשים, ובעוד שכ-78% מכל המדינות בעולם מספקות הטבות לאנשים עם מחלות נפש, רק 46% מהמדינות האפריקאיות עושות זאת[5][2].

קיימים מספר חסמים ליישום מדיניות החקיקה במדינות אפריקה. ראשית, סטיגמות על הפרעות נפשיות ובורות ממשיכות להשפיע על הקצאת תקציבים הנמצאת בידי מתכנני בריאות ומנהלים. לדוגמה, ישנה אמונה כי בעיות נפשיות קשות לאבחון ולטיפול, בעוד שלמעשה ישנן ראיות שהפרעות כמו חרדה ודיכאון יכולות להיות מאובחנות בצורה תקפה ואמינה, וכן שהטיפול במחלות במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית משתלם. שנית, היעדר מידע אמין לגבי הרמות הנוכחיות של מחלות הנפש ממשיכה לפגוע ביישום מדיניות החקיקה. לדוגמה, בדרום אפריקה, מדינה עם שירותי בריאות נפש מפותחים יחסית, נתונים של אבחנות במחלות לא נשמרים באופן שגרתי וכן לא נשמר מידע לגבי הגעת מטופלים ואשפוז ראשוני בבתי חולים. חסם נוסף הוא שלצד המגזר הציבורי הפורמלי של מערכת בריאות הנפש באפריקה, מרפאים מסורתיים משמשים כחלופה (ולעיתים קרובות גם נותנים טיפול ראשוני) של מערכת הבריאות. על פי מחקרים, אנשים בעלי הפרעות נפשיות נוטים להתייעץ עם המרפאים המסורתיים לפני שניגשים לפסיכיאטריה "המערבית" וגם כאשר החולים כבר מטופלים במערכת הציבורית ונוטלים תרופות מועילות לשם כך, הם עדיין מתייעצים עם מרפאים מסורתיים על מצבם ומאמצים הסברים מסורתיים על הסיבה למצבם. כך, בעוד מערכות בריאות מסורתיות וציבוריות-פורמליות בתחום בריאות הנפש מתקיימות זו לצד זו בכל מדינות אפריקה, קיימים דפוסים שונים של ניצול השירותים הללו על ידי האוכלוסייה והתפיסה לגבי יעילותם.[4]

הגנה משפטית ירודה וחוסר שוויון

הטיפול ברחבי אפריקה בבריאות הנפש לא מוגן תחת חיסיון הפרט ולכן מעמיד את החולים בסיכון גבוה לסטיגמות חברתיות. הסיבה העיקרית לכך היא שבחברות האפריקאיות הגבולות בין הפרט לקבוצה הם לא נוקשים, וסודיות הפרט היא לא במקום הראשון בסדר עדיפותם. לכן, גם החוקים וההנחיות בנושא השמירה על פרטיות הפרט צריכים להתאים את עצמם לחברה האפריקאית, תוך שמירה בסיסית על זכויות החולה.

יתר על כן, רבים מבתי החולים הפסיכיאטריים המרכזיים באפריקה פועלים בדרכים בלתי אנושיות ויש עליהם ביקורת חריפה. כלומר, בחלק מבתי החולים עדיין מוחזקים חולים בשלשלאות ומדווחים על הזנחה והתעללות מצד עובדי בית החולים.

בהתייחס להיעדר הון עצמי, ישנה סוגיה נוספת המצביעה על פערים בבריאות הנפש בקרב כפריים לעומת עירוניים. בתי החולים הפסיכיאטרים המעטים שנמצאים במדינות באפריקה נוטים להיות מרוכזים באזורים עירוניים. כלומר, רק אנשים שיכולים להרשות לעצמם לשלם עבור הטיפול בעצמם וידם משגת יקבלו טיפול למחלתם. לעומתם, אזרחים המתגוררים באזורים מרוחקים ובכפרים אין להם כלל גישה לקבלת לטיפול. המצב דומה גם בשירות הפסיכולוגי הניתן ביבשת. אולם, עובדים סוציאליים עשויים להיות זמינים יותר אך הם בדרך כלל לא יתמקדו בטיפול ישיר בסימפטומים של מחלת נפש.

סטיגמה, אפליה והפרת זכויות אדם

סטיגמות חברתיות עלולות להרחיק סובלים ממחלות נפש מהטיפול, לסבול מאפליה ורמת חיים ירודה. סטיגמה מסכלת את הצמיחה ואת הפוטנציאל של יחידים ומשפחות הסובלים ממחלת נפש להירפא. סטיגמה משפיעה על מוסדות, עובדי בריאות ואפילו מומחים לבריאות הנפש המספקים טיפול לחולים. בנוסף, בעקבות הסטיגמות הקיימות בתחום בריאות הנפש והערכה נמוכה של החולים בהם, לא משקיעים כספים בתחום כדי לשפר את הטיפול ולחקור אותו. סטיגמות נמצאו כתורמות לאפליה ולהפנמה של תפיסות שליליות בצורה של סטיגמה עצמית, ולכן גורמים לחולים להימנע מטיפול ולהסתיר את הסימפטומים שלהם. אמונות מסוימות על הגורם למחלות נפש כוללות לעיתים קרובות את כל המשפחה, אשר עלולים גם לסבול מסטיגמה, מה שגורם גם לבני משפחת החולה להסתיר את מחלתו ולהתעלם מבעיה.

כמו כן, חוקרים רבים מתחו ביקורת על כמה גישות טיפוליות מסורתיות מזיקות שמנציחות את הסטיגמה, כולל הצתה ושריפה של חולים.

אפריקה- פסיכיאטריה בעולם המתפתח

עלויות ותקצוב

הפרעות פסיכיאטריות הן בין המחלות הנפוצות, המטרידות והיקרות ביותר מבין כלל המחלות הרפואיות הקיימות. מחקרים קהילתיים וקליניים במערב ובמקומות נוספים מוכיחים כי הפרעות במצב הרוח והפרעות חרדה, הן ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות ביותר. מחקר כלל עולמי בנוגע לנטל הקיים כתוצאה ממחלות מצא כי דיכאון היה הרביעי מבין המחלות המהוות לנטל הגדול ביותר מכלל המצבים הרפואיים בעולם בשנת 1990, וחזה כי הוא יהפוך להיות השני המכביד ביותר בשנת 2020. חלק גדול מהפרעות החרדה הן דיכאוניות, ומהוות הן כשליש מן העלויות של כלל ההפרעות הפסיכיאטריות.

על פי מחקרים שנעשו, נמצא כי השקעה במחקרי בריאות כדאית לתכנון הכלכלה של מדינות מתפתחות ומחקר לבריאות הנפש הוא חלק אינטגרלי ממחקרי הבריאות הנדרשים. המעבר ממחקר ליישום בתחום בריאות הנפש, מעבר לכך שיסייע באופן ישיר לאלו הסובלים מהפרעות נפשיות, יכול לתרום תרומה נוספת וחשובה להתפתחות חברתית ולהקלת עוני.

תחלואה נילווית

בעולם המתפתח, לתחלואה נלווית של הפרעות במצב הרוח והפרעות חרדה להפרעות זיהומיות, כגון HIV/AIDS,חשיבות עליונה. למרות זאת, לא קיים עדיין מחקר העוסק בהבנה ובניהול של הפרעות נפשיות בכלל, והפרעות במצב רוח וחרדה בפרט.

אבחון והערכה

ספר ה-DSM

הפרעות פסיכיאטריות, כרוכות לא רק בהערכות פיזיות אלא גם במבנים חברתיים ובשיפוט ערכי. ההערכות שונות אלו המאפיינות את הפסיכיאטריה, גורמות לעיתים להפרעות הפסיכיאטריות להיות שנויות במחלוקת בהתייחס למורכבות השיפוט הביולוגי (=פיזי) -נפשי. כיום, למינוחים הרשמיים הנוכחיים ישנם מגבלות משמעותיות. אבחונים מוקדמים של ה-DSM התבססו לעיתים קרובות על קונצנזוס של מומחים ולא על נתונים אמפיריים. בשל כך, ולמרות העובדה שנערך ייעוץ אנתרופולוגי בינלאומי בעת כתיבת ספר האבחונים של הDSM- חסרים כיום נתונים השמים דגש על אוכלוסיות שונות. זאת בדגש על קהילות ותרבויות ספציפיות כגון קהילות המתקיימות במדינות אפריקה השונות, בהן סימפטומים נפשיים, קוגניטיביים וסומטיים נחווים ומתפרשים באופן שונה.

מחקר, פיתוח ומשאבים

לשיפור הבנת ההפרעות הנפשיות הנפוצות בקרב ילדים ונוער חשיבות עולמית, אך במיוחד במדינות מתפתחות בעלות מאפיינים דמוגרפיים הכוללים אוכלוסיות צעירות יותר. למרות שנעשו מחקרים אפידמיולוגיים אשר עסקו בהפרעות במצב הרוח והחרדה בעולם המתפתח לא נבדקו פרמטרים חשובים כגון שכיחות, תחלואה ודפוס תופעתן של הפרעות נפשיות משותפות בהקשר המקומי.

גיוס משאבים מהווה בעיה הן בעולם המפותח והן בעולם המתפתח, אך ללא ספק מהווה אתגר גדול יותר במדינות אשר אינן עונות על הנדרש מבחינת השירותים הקליניים הקיימים בהן, ללא סוכנויות מימון מדעיות או עם כאלה מוגבלות, ובכאלה עם מחסור יחסי ביכולת המחקר. מדינות מתפתחות, הכוללות תחת הגדרתן את מרבית מדינות אפריקה, מתאפיינות בקושי לגיוס משאבים בשל גורמים אלו. ארגונים כמו הארגון הבינלאומי לחקר המוח (IBRO) מבצע מחקרים בתחומי מדעי המוח הרלוונטיים להפרעות נפש שכיחות בעולם המתפתח.

תמיכה ומודעות ציבורית

חלק מן האתגרים העיקריים העומדים בפני חוקרים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש הם סטיגמות, בורות ועמדות אנטי-מדעיות. בשל כך, לא נעשית עבודה מספקת על מנת להפחית עיכובים בטיפול ושימוש בהתערבויות לא יעילות. תופעות אלו נוגעות בייחוד לעולם המתפתח. יש תפיסות שונות לגבי נושא בריאות הנפש בקרב הציבור הרחב. בנוסף, קיימות עדויות לכך שקובעי מדיניות וסוכנויות מימון, כמו גם עורכי כתבי עת אקדמיים ואוניברסיטאות, מציגים סטיגמות כלפי מחלות נפש.

מדיניות ויחס לתחום

מערכות בריאות הנפש הן האמונות על הטיפול בחולים ועל המחקר. המדיניות והיחס לתחום הפסיכיאטריה משפיעים על התקצוב הניתן למערכות בריאות הנפש ועל אופי והיקף פעולתן.

המדיניות והיחס לפסיכיאטריה באפריקה מציבים אתגרים מול הפסיכיאטריה וחוקריה. אתגרים המתייחסים למימון ולמשיכת חוקרים מוכשרים בתחום מדעי המוח, למחסור יחסי בחקר הטיפול התרופתי והפסיכותרפי, לקושי בחקר מערכות בריאות הנפש ועוד. יתרונות והזדמנויות, כמו גם אתגרים, קיימים הן בעולם המפותח והן בעולם המתפתח- אך היקפם עשוי להיות שונה מבחינה איכותית וכמותית.[2]

עוני כגורם מרכזי למחלות נפש באפריקה

ישנם מספר גורמים פסיכו- סוציאליים שמקבלים בולטות באפריקה, שהמרכזי ביותר בהם הוא העוני. כיוון הסיבתיות הוא דו כיווני, מאחר שעוני גורם להפרעות נפשיות והפרעות נפשיות גורמות בתורן לעוני. עוני גורם לבעיות נפשיות באמצעות מנגנונים כמו חשיפה ללחצים, חוסר יכולת להבטיח התערבויות למניעת מחלות נפש או טיפול בהן, וכן צמצום הגישה לערי הבירה. לעומת זאת, מחלות נפש יכולות לגרום לעוני מפני שהן מפחיתות תעסוקה (הן במציאת עבודה והן בטיפול כמו הורה לילדים) וכן מגדילות את העלויות במערכת הבריאות הממשלתית והמסורתית.[4]

העוני מגדיל את הסיכון למצוקה כגון חוסר במזון, בתזונה לקויה, אלימות, חינוך לא הולם וכן התגוררות בשכונות המאופיינות על ידי היעדר של רשתות חברתיות תומכות. גורמים אלו מהווים גורמי סיכון ללקות בהפרעות נפשיות.[6]

אתיופיה

רוב התושבים משתמשים בשיטות מסורתיות לטיפול במחלות נפש. אלו שמגיעים לטיפול בשיטות המודרניות עושים זאת לאחר שניסו להשתמש בכל האמצעים המקומיים המסורתיים כגון ענידת קמעות, שתייה או התזה של מים קדושים, לעיסת עשבים, שתיית מיץ העשוי מעשבים או צביעת הגוף איתו, ביצוע טקסים כגון גירוש שדים על ידי תפילה או איוד. פעולות אלו נעשות לרוב בניגוד לרצון החולה, כאשר הוא כבול. משפחות רבות משאירות את החולה בביתן כאשר הוא קשור, עד אשר הוא הופך להיות פחות אגרסיבי או אלים. לאחר מכן משחררים את החולה, וניתן לראות חולים רבים מסתובבים ברחובות הערים והכפרים עירומים או לא מסודרים. אנשים כאלו מובלים לבתי חולים פסיכיאטריים רק כאשר מבצעים עבירה כלשהי, זאת בצו בית משפט. באדיס אבבה, עיר הבירה של אתיופיה, היו שלושה מוסדות לטיפול בחולי נפש עד 1987: בית החולים עמנואל, הקליניקה האשפוזית במחלקה האוניברסיטאית הפסיכיאטרית והיחידה הפסיכיאטרית בבית החולים הצבאי. עד אז היו 11 פסיכיאטרים בכל המדינה. מאחר שאתיופיה היא מדינה עניה והגיעו למסקנה שבעתיד הקרוב לא יהיה ניתן לספק שירותים לאנשים בעלי הפרעות נפשיות, משרד הבריאות, יחד עם המחלקה האוניברסיטאית הפסיכיאטרית ובשיתוף פעולה עם ארגון הבריאות העולמי, החלו בהכשרת אחיות פסיכיאטריות. בשנת 1997, הוכשרו 140 אחיות כדי לזהות ולטפל בהפרעות פסיכיאטריות נפוצות. כיום, כ-26 בתי חולים אזוריים ומרכז רפואי כוללים בתוכם יחידות פסיכיאטריות שעליהן ממונות האחיות. על האחיות יש פיקוח תקופתי במקומות עבודתן מטעם הפסיכיאטרים מאדיס אבבה. האחיות מפנות מטופלים בעלי מקרים קשים לבתי החולים באדיס אבבה במקרה הצורך ולאחר קבלת טיפול, מטופלים אלו חוזרים לאחיות למעקב ולטיפול. תוכנית זו מהווה מתן טיפול פסיכיאטרי הוגן, בעיקר לאנשי הכפרים, על אף שלעיתים חסרות ביחידות אלו תרופות פסיכיאטריות.

ארגון סיוע המספק תרופות לחולים

בית החולים עמנואל שבאדיס אבבה, הוא המוסד הפסיכיאטרי הגדול ביותר באתיופיה. עד 1985, מספר החולים הפסיכיאטריים שהיו מטופלים בו היה מעל 500, אך היו קיימות בו רק 360 מיטות. בית החולים כולל בתוכו אשפוז יום, אשפוז רגיל ומתן הערכות משפטיות לכל המדינה. עקב המחסור בכוח אדם ובמשאבים, מטופלים שמגיעים לבית החולים לא מקבלים טיפול באותו היום וצריכים לחכות מחוץ לשער בית החולים כשהם מחכים ברשימת ההמתנה כשבועיים. חולים שהגיעו מרחוק מתקשים למצוא מגורים לזמן זה וכן פעמים רבות בתי מלון מסרבים לקבלם עקב ההתנהגות הלא מסתגלת שלהם. מחסור בתרופות חיוניות בבית החולים פוגע גם הוא בתפקוד המוסד, ועל אף שבשנים האחרונות הממשלה ניסתה להגדיל את תקציב התרופות, התרופות אינן מסופקות באופן רציף עקב תקנות ביורוקרטיות.[3]

זמביה

התנאים הירודים שיש לחולים בבית החולים הפסיכיאטרי חבאב שבסומליה

כיום ישנם שלושה פסיכיאטרים עבור אוכלוסייה של 12 מיליון תושבים, הפועלים בעיקר בבית החולים הפסיכיאטרי היחיד במדינה. אין תכנון עתידי לתוכניות להכשרת פסיכיאטרים או פסיכולוגים בזמביה, והכשרה מצומצמת בלבד ניתנת לאחיות ובעלי תפקידים בתחום בריאות הנפש.[2]

שכיחות מחלות נפש במדינות שונות באפריקה

מכיוון שמערכות בריאות הנפש לא מוסדרות ברוב המדינות באפריקה, קשה לאמוד את האחוזים המדויקים של מחלות הנפש בכל מדינה. אולם, בחלק מהמדינות קיים תיעוד של החולים.

דרום אפריקה

  • שכיחות במשך כל החיים (life-time) - שכיחות כל הפרעה- 30.3% מהאוכלוסייה לקו בהפרעת נפש במהלך חייהם. שתי הפרעות או יותר- 11.2% מהאוכלוסייה לקו בשתי הפרעות נפש או יותר במהלך חייהם. שלוש הפרעות או יותר- 3.5% מהאוכלוסייה לקו בשלוש הפרעות נפש או יותר במהלך חייהם.
  • הפרעות חרדה- 15.8% מהאוכלוסייה לקו בהפרעות חרדה במהלך חייהם. מתוכן: הפרעת פאניקה- 1.2%, הפרעת חרדה כללית- 2.7%, פוביה חברתית- 2.8%, אגורפוביה (ללא פאניקה)- 9.8%, PTSD - 2.3%.
  • הפרעות מצב רוח- 9.8% מהאוכלוסייה לקו בהפרעות מצב רוח מהלך חייהם.
  • הפרעות שימוש בחומרים– 13.4% מהאוכלוסייה לקו בהפרעות שימוש בחומרים במהלך חייהם. שיעור זה גבוה ביחס למדינות אחרות וגיל ההתחלה שלהן הוא מוקדם. מתוכם: שימוש באלכוהול- 11.4%. התמכרות לאלכוהול- 2.6%. שימוש בסמים (ללא התמכרות)- 3.9%. התמכרות לסמים- 0.6%.
  • שכיחות מחלות הנפש בדרום אפריקה נמוכה יותר מארצות הברית, אך גבוהה יותר מניגריה ומדינות אחרות באפריקה שהשתתפו בגל הראשון של סקר שנערך על ידי ארגון WHO.[7]

ניגריה

  • כל סוגי ההפרעות- 4.7% מהאוכלוסייה לקו בשנה האחרונה בסוג אחד של הפרעה לפחות.
  • הפרעות חרדה- 3.3% מהאוכלוסייה לקו בהפרעות חרדה בשנה האחרונה.
  • הפרעות מצב רוח- 0.8% מהאוכלוסייה לקו בהפרעות מצב רוח בשנה האחרונה.
  • הפרעות שימוש בחומרים- 0.8% מהאוכלוסייה לקו בהפרעות שימוש בחומרים בשנה האחרונה.[8]

אוגנדה

ילדים ומתבגרים:

  • הפרעות חרדה- 26.6% מאוכלוסיית הילדים והנוער לקו בהפרעות חרדה במהלך חייהם. השכיחות גבוהה יותר אצל בנות (29.7%) מבנים (23.1%).
  • פוביה ספציפית- 15.8% מאוכלוסיית הילדים והנוער לקו בפוביה ספציפית במהלך חייהם.
  • הפרעת דחק פוסט טראומתית- 6.6% מאוכלוסיית הילדים והנוער לקו בהפרעה זו במהלך חייהם. בגילאים 15-19 יש יותר בני נוער שלקו ב-PTSD מילדים ונוער עד גיל 15.
  • הפרעת חרדה בקרב הסובלים משתי הפרעות נפש- בקרב ילדים ונוער בעלי שתי הפרעות נפש, השכיחות של הפרעות חרדה היא 62.1%. שכיחות הפרעות חרדה אצל ילדים ונוער באוגנדה גבוהה יותר מהשכיחות במדינות אחרות.[9]

קניה

  • שכיחות של שבוע- כל הפרעה נפוצה- 10.8% מהאוכלוסייה לקו בהפרעת נפש במהלך השבוע שנבדק.
  • שילוב של חרדה ודיכאון- 6.1% מהאוכלוסייה לקו בחרדה ודיכאון במהלך השבוע שנבדק.
  • הפרעת פאניקה- 2.6% מהאוכלוסייה לקו בהפרעת פאניקה במהלך השבוע שנבדק.
  • הפרעת חרדה כללית- 1.6% מהאוכלוסייה לקו בהפרעה במהלך השבוע שנבדק.
  • אפיזודה דיכאונית- 0.7% מהאוכלוסייה סבלו מאפיזודה דיכאונית במהלך השבוע שנבדק.
  • הפרעת פוביה- 3% מהאוכלוסייה לקו בה במהלך השבוע שנבדק.
  • הפרעה טורדנית כפייתית (OCD)- 2% מהאוכלוסייה לקו במהלך השבוע שנבדק.[10]

ראו גם

מאמרים להרחבה

  1. Monteiro, N. M. (2015). Addressing mental illness in Africa: Global health challenges and local opportunities. Community Psychology in Global Perspective, 1(2), 78-95.‏
  2. https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/j.0902-4441.2000.007s020%5Bdash%5D21.x
  3. https://www.researchgate.net/publication/286152470_Child_Adolescent_and_Adult_Psychiatric_Disorders_in_Africa_Implications_for_Psychological_Interventions
  4. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/17804052
  5. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/17434406
  6. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/18245026
  7. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/15173149
  8. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/22754474
  9. https://www.tandfonline.com/doi/full/10.3109/09540261.2010.535809
  10. https://www.ebscohost.com/discovery
  11. http://www.who.int/bulletin/archives/78(4)475.pdf
  12. Stein, D. J., Seedat, S. (2007). From research methods to clinical practice in psychiatry: Challenges and opportunities in the developing world. International Review of Psychiatry, 19:5, 573-581.

הערות שוליים

  1. ^ Stein, D. J., Seedat, S., From research methods to clinical practice in psychiatry: Challenges and opportunities in the developing world, International Review of Psychiatry
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 O. Gureje & A. Alem, Mental health policy development in Africa
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Alem, A, Human rights and psychiatric carein Africa with particular referenceto the Ethiopian situation, Acta Psychiatrica Scandinavica
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Flisher, A. J., Lund, C., & Swartz, L., Child, Adolescent and Adult Psychiatric Disorders in Africa: Implications for Psychological Interventions, Journal of Psychology in Africa
  5. ^ Jacob, K. S., Sharan, P., Mirza, I., Garrido-Cumbrera, M., Seedat, S., Mari, J. J., ... & Saxena, S., Mental health systems in countries: where are we now?, The Lancet
  6. ^ Patel, V., Flisher, A. J., Hetrick, S., & McGorry, P., Mental health of young people: a global public-health challenge, The Lancet
  7. ^ Stein, D. J., Seedat, S., Herman, A., Moomal, H., Heeringa, S. G., Kessler, R. C., & Williams, D. R., Lifetime prevalence of psychiatric disorders in South Africa, The British Journal of Psychiatry
  8. ^ Demyttenaere, K., Bruffaerts, R., Posada-Villa, J., Gasquet, I., Kovess, V., Lepine, J., & Polidori, G., ). Prevalence, severity, and unmet need for treatment of mental disorders in the World Health Organization World Mental Health Surveys, Jama
  9. ^ Catherine Abbo, Eugene Kinyanda , Ruth B Kizza , Jonathan Levin , Sheilla Ndyanabangi and Dan J Stein, Prevalence, comorbidity and predictors of anxiety disorders in children and adolescents in rural north-eastern Uganda
  10. ^ Jenkins, R., Njenga, F., Okonji, M., Kigamwa, P., Baraza, M., Ayuyo, J., ... & Kiima, D., Prevalence of common mental disorders in a rural district of Kenya, and socio-demographic risk factors, International journal of environmental research and public health
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "פסיכיאטריה באפריקה".
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31925301פסיכיאטריה באפריקה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פסיכיאטריה_באפריקה&oldid=1904553"