פורטל:הספרייה הלאומית/ספר נבחר/4
"בִּלְבַב יַמִּים" הוא סיפור מאת ש"י עגנון המתאר את מסעה של קבוצת חסידים מגליציה לארץ ישראל. הקבוצה, המכונה בסיפור "הנלבבים" או "אנשי שלומנו", מתארגנת בבוצץ (היא בוצ'אץ', מקום הולדתו של ש"י עגנון), עיירה יהודית בגליציה, לשם עלייה לארץ ישראל. אל הקבוצה מצטרף חנניה, שהגיע לבית מדרשם אחרי שעבר לשם כך דרך ארוכה ורבת תלאות. בקבוצה עשרה גברים ושבע נשים, מהן הנשואות לגברים שבקבוצה, ומהן שהצטרפו בגפן. לאחר שהגיע האביב ועבר הפסח, יצאו הנלבבים לדרך, בשני קרונות רתומים לסוסים; קרון אחד לגברים והאחר לנשים. מסעם בקרונות הסתיים בגאלאץ, שממנה הפליגו בספינה בנהר הדנובה אל וילקוף שלחוף הים השחור. את הים השחור הם חצו בעזרת ספינה גדולה יותר שהביאה אותם לקושטא רבתי, ממנה עלו לספינה גדולה, שהפליגה לארץ ישראל.
בדרכם נעלם חנניה, אולם בדרך נס הגיע גם הוא לארץ ישראל ופגש את הנלבבים בירושלים. לֶיְבּוּש הקצב חזר לבוצץ, ונימוקו: "ראיתם ארץ שאין מוצאים בה אלא בשר כבשים". שתיים מנשות החבורה מתו בטרם עת, ואילו חנניה ויתר הנלבבים חיו בירושלים.
הסיפור ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ד–1934 ב"ספר ביאליק". בשנת תרצ"ה–1935 הופיע ככותר עצמאי בהוצאת שוקן,[1] ובמהדורה החדשה של כל סיפוריו של עגנון (1953) הוא חותם את הכרך "אלו ואלו".
הסיפור זיכה את מחברו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תרצ"ד. במכתב ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן בשנת 1931 (טרם פרסום הסיפור), כתב: "סיפור זה הוא ממיטב סיפורי".
- ^ ש"י עגנון, בלבב ימים: סיפור אגדה, ברלין: שוקן, תרצ"ה.