פורטל:הדף היומי/תמצית הדף/בבלי/מכות ב

עדים זוממים שהעידו על איש עדות שקר והוזמו, נענשים באותו עונש שיזמו לגרום על אותו אדם שעליו העידו, מלבד בארבעה נושאים שאם העידו עליהם, אינם מתחייבים כי אם מלקות. שניים הוזכרו במשנה ושניים בברייתא:

1. אם העידו על כהן שהוא פסול לעבודה מחמת ייחוסו הפסול, כגון שהוא בן גרושה ובן חלוצה. מפני שאי אפשר לגרום לענישת בני העדים, מכיון שאז לא יתקיים דין "כאשר זמם". בר פדא הסביר את הטעם בקל וחומר , שהרי הכהן שהעידו עליו אינו מתחלל, אך הפריכו את טעמו בכך שלפי דבריו מתבטל דין עדים זוממים.
2. אם העידו על איש שהרג בשוגג. מפני שנתמעטו מהפסוק "הוא ינוס" שדווקא רוצח חייב לנוס לעיר מקלט ולא עדים שהעידו עליו כן. רבי יוחנן רצה לומר שלמדים מקל וחומר, אם רוצח במזיד אינו גולה למרות שעשה מעשה, עדים שלא עשו שום מעשה (דיבור לא נחשב למעשה) אינם גולים, אך הקשו עליו שהיא הנותנת, מפני שלא עשו מעשה ניתן לכפר על עוונם, מה שאין כן רוצח במזיד.
3. אם העידו על שור מועד של איש שהרג אדם ונתחייבו בעליו לשלם כופר. מכיון שתשלום הכופר נועד לכפר על בעלי השור, ואילו לעדים אין שור ואינם זקוקים לכפרה. (אם הכופר ניתן כתשלום או ככפרה - תלוי במחלוקת תנאים).
4. אם העידו על איש שאין לו לשלם שגנב ונתחייב להמכר כעבד עברי. מפני שנתמעטו מהפסוק "ונמכר בגנבתו" ולא עדים שהעידו כן.

עדים זוממים חייבים במלקות, למרות שאיסור עדות שקר הוא לאו שאין בו מעשה שאין חייבים עליו מלקות, ולמדים כן מהפסוק "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". עדים זוממים שהודו בבית דין על מעשיהם, נפטרים מעונשם, שכן תשלומם אינו כי אם קנס, ומודה בקנס פטור.