בית הדין העממי (גרמניה הנאצית)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פולקסגריכטסהוף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רולנד פרייזלר (במרכז) פותח את ישיבת בית הדין העממי הדנה בעניין קושרי העשרים ביולי, בהצדעה במועל יד

בית הדין העממי (בגרמנית: Volksgerichtshof פולקסגריכטסהוף) היה בית משפט מיוחד (Sondergericht) שנוסד בשנת 1934 על ידי קנצלר גרמניה אדולף היטלר. כערכאה משפטית של גרמניה הנאצית מחוץ למסגרת החוקה וסדרי הדין של מערכת המשפט הגרמנית.[1]

הכפפת מערכת המשפט והפיכתה לכלי שרת בידי המדינה הייתה מלכתחילה חלק מתפיסת העולם והתכנית של היטלר, כחלק מתוכנית זו חזה היטלר הקמת ערכאה שיפוטית להשלטת טרור ודיכוי מתנגדים. ערכאה זו קרמה עור וגידים עם פרסום תוצאות המשפט שהתנהל בעקבות שריפת הרייכסטאג, בו זוכו מרבית הנאשמים. על מנת שיוכל למלא את תפקידו ככלי דיכוי ניתנה לבית הדין העממי סמכות שיפוט על קשת רחבה למדי של "עבירות פוליטיות", תבוסתנות ובגידה בגרמניה הנאצית.[2] פשעים אלו נתפסו על ידי בית המשפט כפגיעה במאמץ המלחמתי (גרמנית: "Wehrkraftzersetzung" מילולית: "ערעור כוח הלחימה") ובהתאם לכך נענשו בחומרה ועונש מוות נקבע במספר רב של מקרים.

בית המשפט הפך לגורם דיכוי פעיל במיוחד כנגד מתנגדי משטר תחת נשיא בית המשפט רולנד פרייזלר שוויתר על העמדת הפנים של הליך שיפוטי והיה למעשה התובע הראשי תוך שהוא דוחק את ההגנה לתפקיד של תפאורה חסרת תועלת, מגמה זו הלכה והתגברה עד שמשנת 1943 העמדה לדין בפני בית הדין העממי הייתה למעשה גזר דין מוות. ההליכים בבית המשפט היו גרסה קיצונית של משפטי ראווה, משפטים הסתיימו תוך פחות משעה מבלי שהוצגו ראיות או טיעונים על ידי כל אחד מהצדדים. גם בגרמניה הנאצית שלא הייתה מדינת שלטון חוק היה בית המשפט העממי גוף קיצוני שוויתר לעיתים קרובות אפילו על החוקים והנהלים שחייבו בתי משפט גרמניים תחת השלטון הנאצי. מערכת זו הסדירה ואיפשרה עינויים ורצח בחסות המדינה.[3]

רקע

בתקופת האימפריה הגרמנית, שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות, הייתה לשכת עורכי הדין בגרמניה בעלת מעמד של גילדה של בעלי מקצוע "חופשיים", כלומר מעמד בלתי תלוי וחופשי מפיקוח של השלטון – מקצוע שהרגולציה בו הייתה בידי הגילדה המקצועית בלבד.

רפובליקת ויימאר

עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה הגרמנית עם התפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני, עבר השלטון לידי מדינאים דמוקרטיים שהקימו רפובליקה שמאוחר יותר קיבלה את השם רפובליקת ויימאר. תחת חוקת הרפובליקה נקבע כי מערכת המשפט הגרמנית והשופטים חופשיים ונפרדים ממערכות השלטון וחייבים לציית לחוק בלבד. השינוי לא פסח גם על לשכת עורכי הדין שעיקר חבריה היו שמרנים בדעותיהם, תמכו בשלטון המלוכני שקדם לרפובליקה, וראו את נפילת המלוכה ואת עלייתה של רפובליקת ויימאר כתהליך המעוות את המבנה הפוליטי המסורתי של גרמניה. רוב השופטים, לאחר שהפסידו את ההשפעה הפוליטית והחברתית שנהנו ממנה בעבר כחלק ממעמד האצולה והאליטה החברתית – לא היו מרוצים מהפוליטיקה של רפובליקת ויימר. עם זאת, רוב חברי הלשכה והעוסקים בעריכת דין ושפיטה נשבעו אמונים לממשלה החדשה למרות המהפך הפוליטי, הכלכלי והחברתי הכללי של התקופה בגרמניה, ומערכת המשפט הגרמנית שגשגה והקדישה את מאמציה לאכיפת החוקה.[4]

בית הדין העממי של בוואריה

בשנת 1918, עם התפרקות השלטון של הקיסר והמעבר לשלטון רפובליקני, התחוללו עימותים אלימים בין כוחות קומוניסטיים, כוחות סוציאליסטיים וכוחות הממשלה בערים המרכזיות של גרמניה, ובעיקר בברלין ובמינכן בירת מחוז בוואריה. במהלך 1919 הוכרזה הרפובליקה העממית של בוואריה, ובאפריל תפסו הקומוניסטים את השלטון והכריזו על הקמת "הרפובליקה המהפכנית השנייה" על בסיס המודל הסובייטי. הממשלה הלאומית הכריזה על ממשל צבאי, שלחה חיילים "כדי להחזיר את הסדר", ובמשך ימי הלחימה נהרגו אלפי אזרחים. חלקם הוצאו להורג ללא משפט.

בחודש נובמבר 1918, במהלך המהומות בבוואריה, הוציא קורט אייזנר, ראש ממשלת הרפובליקה העממית הבווארית צו להקמת בתי דין עממיים, במתכונת של בתי דין מיוחדים, על מנת לשפוט במהירות, ותוך עקיפה של סדרי הדין המקובלים, את אלו שנאשמו בעבירות בגידה וכן רצח, הריגה, שוד, ביזה, עינוי והצתה. בתי המשפט העממיים נבדלו מבתי המשפט הפליליים הרגילים בכך שהיו להם הליכים מקוצרים, ולא ניתן היה לערער על פסקי הדין. הם נקראו בתי דין עממיים מאחר שמבין חמשת השופטים בפאנל, רק שניים היו שופטים מקצועיים ושלושה שופטים נוספים היו מקרב "העם". עוד בחורף 1918/19 הוקמו בתי משפט עממיים בכל בית דין אזורי בבוואריה.[5] ביום 12 ביוני 1919 אושרר הצו על ידי יוהנס הופמן (Johannes Hoffmann (SPD)) שהקים בבוואריה את הרפובליקה הסובייטית הבווארית. בגלגול זה הובאו בפני בית המשפט אנשים שהיו חשודים בפעילות אנטי-מהפכנית וב-29 באפריל 1919 נידונו שמונה אנשים למוות. עם דיכוי המרידה בבוואריה על ידי הצבא הגרמני, בסיוע מיליציות לאומניות שנשלחו לדכא את המרד על ידי פרידריך אברט, הוארך שוב תוקף פעילותם של בתי הדין העממיים, הפעם כבתי משפט צבאיים שבהם ישבו שופטים אזרחיים, והם כונו "בתי המשפט העממיים של בוואריה". חברי הממשלה המהפכנית וחברי מפלגות השמאל שנטלו חלק בהקמת הרפובליקה הובאו לדין באשמת בגידה חמורה. אחד נידון למוות ו-2,209 לתקופות מאסר משתנות. בתי המשפט העממיים של בוואריה פעלו עד שנת 1924 ודנו ב-31,000 מקרים של בגידה ובגידה חמורה. המפורסם במשפטים היה משפטם של מנהיגי המפלגה הנאצית ובראשם אדולף היטלר על חלקם בפוטש במרתף הבירה.[6] ההיסטוריון הגרמני פרנץ באואר (גר') קובע כי בתי דין אלו שימשו רקע והשראה לבתי הדין העממיים הנאציים, וכי הקמתם ופעילותם היו מנוגדים לכללי החוקה של ויימאר.[5]

נאציפיקציה של הרשות המחוקקת

האצולה, שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא, שאפה לחסל את רפובליקת ויימאר ולבטל את חוקת ויימאר שנתפסו בעיניה כתעתוע דמוקרטי המזיק לגרמניה. לבסוף החליטו קובעי המדיניות מאחורי הקלעים להמליץ לפאול פון הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר גרמניה בסוברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

שרפת הרייכסטאג, שאירעה בערבו של 27 בפברואר 1933, הייתה אירוע מכונן בהתבססות המפלגה הנאצית בשלטון בגרמניה. המשטר הנאצי החדש מיהר לנצל את האירוע על מנת להיפטר ממתנגדיו, ולבסס שלטון עריצות תוך שהוא מתנער משרידי חוקת הרפובליקה של ויימאר. ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים" הידוע גם בשם "צו שריפת הרייכסטאג". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. היטלר לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" שבה לפרט אין הגנה. ב-23 במרץ נחקק "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה מהפרלמנט אל הממשלה, אך עדיין מבטיח, להלכה, את שלטון החוק. בכך באה לקיצה חוקת ויימאר הדמוקרטית – חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר.[7]

"צו שריפת הרייכסטאג" והצווים שהוצאו לאחר מכן איפשרו למפלגה הנאצית להרחיב את סמכויות המשטרה לפעול נגד כל מי שנחשב מסוכן לכאורה לביטחון הרייך, ובראש ובראשונה מתנגדים פוליטיים, יהודים, צוענים, עדי ה', וכל מי שסירב לגלות נאמנות למפלגה הנאצית או לשרת בצבא. הצווים נתנו לגסטפו ולקריפו סמכות לבצע חיפושים, מעצרים וכליאה בבתי כלא או במחנות ריכוז תחת השם "מעצר המגן" – ללא כתב אישום וללא ביקורת שיפוטית. למי שנעצר נחקר ונכלא תחת סמכויות אלו לא הייתה זכות לסיוע משפטי, וגם נשללה מעצורים אלו הזכות למשפט או לערעור. תוך חודשיים משרפת הרייכסטאג נעצרו מעל 25,000 איש, ונכלאו במחנות ריכוז מספר שעמד בסוף 1939 על יותר מ 12,000 איש.[8]

מערכת המשפט הגרמנית תמכה באופן מלא בפעולות הדיכוי ורמיסת זכויות האדם. סיבה אחת לכך היא שמרבית השופטים היו שמרנים, תומכי המשטר המלוכני ומתנגדים לערכי הרפובליקה, וראו בצעדי הדיכוי הנאציים פעולות חוקיות שננקטו בתגובה לאיומים משמעותיים על יציבות הממשלה החוקית. סיבה אפשרית נוספת היא ששופטי בית המשפט העליון של גרמניה רצו להעביר את העיסוק בתיקי בגידה לערכאה אחרת. תחת המערכת הגרמנית, בית המשפט העליון עסק בתיקים של בגידה, ומבול המעצרים של חשודים בביצוע עבירות אלו איים להציף ולהשבית את פעילות בית המשפט העליון. כך, בהסכמה, נוצרה מערכת כפולה של משפט. המשטרה על זרועותיה השונות יכלה לעצור חשודים על פי שיקול דעתם הבלעדי וללא ביקורת ואז להחליט כיצד הם יסווגו את הפשע. ניתן היה לשלוח מתנגדים ישירות למחנות ריכוז על ידי המשטרה ללא ביקורת שיפוטית, או להעמיד לדין את החשודים כנאשמים בפשעים אחרים בפני בתי המשפט על פי ההליך "המסורתי".[9] מערכת הדיכוי שהפעיל המשטר של גרמניה הנאצית הורכבה מזרועות שונות שהופעלו במשולב על מנת לשלול מאזרחי המדינה את זכויותיהם, לפורר את מערכות השלטון הדמוקרטי של רפובליקת ויימאר, ולבסס את אחיזת משטר הטרור על כל תחומי החיים. במערכת זאת שהופעלה נגד אזרחים גרמנים, מכשיר הטרור העיקרי היה החוק ומערכת המשפט, בהסתמך על חקיקה חדשה וקיצונית של המשפט הפלילי וחוקי העונשין שנחקקו החל משנת 1933. חוקים אלו הרחיבו במידה ניכרת את ההגדרה וההיקף של חוקי הבגידה ועונש המוות. מערכת שלמה שבראשה עמד בית הדין העממי ומתחתיו בתי דין אזוריים "מיוחדים", כלומר מחוץ למערכת האזרחית, נוצרה כדי ליישם את החוקים החדשים.[10]

טיהור מערכת המשפט הגרמנית

עם כניסתה של המפלגה הנאצית אל תוך מערכת השלטון הגרמנית, החל תהליך של השתלטות על המערכות האזרחיות על ידי הטמעתן בתוך מנגנוני המדינה ושילובן כחלק מכלי השרת של המפלגה הנאצית עצמה. תהליך זה כלל מספר מהלכי-בזק, שהראשון שבהם היה "ניקוי" מערכת המשפט מעורכי דין יהודים או עורכי דין שלא היו נאמנים למפלגה הנאצית. בשנת 1933 השתלטה אגודת המשפטנים הנאצים (BNSDJ), בראשותו של האנס פרנק, על לשכת עורכי הדין הגרמנית, וב-7 באפריל 1933 עבר החוק שקבע את הקריטריונים לקבלת רישיון לעריכת דין ובו נאסר על על יהודים, קומוניסטים וחברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מלעסוק במקצוע. באותו יום נחקק גם החוק ל"שיקום שירות המדינה המקצועי" שסילק שופטים, תובעים ועורכי דין יהודים, סוציאליים או שהוגדרו "לא אמינים פוליטית" מתפקידיהם. נקבעו גם חוקים או מדיניות שמנעו ממשפטנים יהודים מלהחזיק במשרות אחרות הקשורות לחוק, ואסרו עליהם לשמש כנוטריונים, ולעבוד כעוזרים משפטיים, כמנהלי משרדי עורכי דין, או בהוראה.[11]

הרשות השופטת הגרמנית לא הביעה התנגדות לפעולות אלה אלא שיתפה פעולה באופן מלא. ב-21 באפריל 1933 – שבועיים לאחר שהחוקים שאיפשרו הרחקת יהודים ומתנגדי משטר נכנסו לתוקף – איגוד השופטים הפרוסיים פרסם הצהרה שקוראת לחבריה "להיכנס לקו החזית של אדולף היטלר". בהתאם לחוקי ה-7 באפריל 1933, כל עורכי הדין והשופטים נדרשו למלא שאלון שעקב אחר מורשת הדם שלהם ודרש מהם לחשוף את כל פעילות פוליטית. מי שלא ענה לדרישות החוק סולק. משהושלם תהליך זה נדרשו כל השופטים ועורכי הדין להתיישר לפי מדיניות המפלגה הנאצית בתהליך שנקרא "תיאום" מערכת המשפט.[12]

"תיאום" מערכת המשפט

החזון של אדולף היטלר היה שמערכת המשפט תהפוך לכלי שרת בידי מערכות השלטון, שההתחייבויות המקצועיות של עורכי דין יעברו מהלקוח למדינה, ושעורכי הדין יתנהלו לפי חוקים ותקנות שנכתבו על פי צורכי המדינה. מטרה זו הושגה בתהליך שהנאצים כינו "תיאום המקצוע". בסוף התהליך הפכו מערכת המשפט והמשפטנים לכלי שרת הפועל לפי תכתיבי המפלגה הנאצית והעומדים בראשה.[13]

כאשר מקצוע עריכת הדין טוהר מיהודים וממתנגדי משטר על ידי החוק, המדיניות והפרקטיקה, המערכת המשפטית איבדה את מעמדה העצמאי והפכה לזרוע של הממשלה ובשליטתה המלאה. בפברואר 1934, נחקק חוק "העברת ניהול הצדק לרייך", שהעביר את השליטה על לשכת עורכי הדין ומערכת המשפט מכללה לידי הממשלה, והעניק את זכות החקיקה של צווים ותקנות לשם ניהול מערכת המשפט לידי משרד הצדק של הרייך. בשנת 1936 בוטל החוק שקבע את עצמאות לשכת עורכי הדין, והוחלף ב"קוד עורך הדין הלאומי", שעל פיו חברות בלשכה מחייבת נאמנות למפלגה הנאצית, לתורתה ולחוקיה. עורכי הדין נדרשו לתאם ולהתאים את חשיבתם ומעשיהם לתכתיבים של המפלגה הנאצית. על פי התקנות והצווים של משרד הצדק של הרייך, עורכי הדין והשופטים היו צריכים "לצעוד כחיילים בצבא של הפיהרר". הם נדרשו בשבועת נאמנות כדלקמן:[14]

”אני נשבע בפני הא-ל, שאני נכון לציית למנהיג הרייך הגרמני והעם, אדולף היטלר, אני מתחייב לקיים את החוק ואת חובות המשרה שלי”

הכללים החדשים של אתיקה מקצועית שנקבעו על ידי לשכת עורכי הדין כללו את הדרישה העיקרית והראשונית והיא חובתם האתית של כל עורכי הדין להפגין תמיכה בלתי מעורערת בהיטלר ועושי דברו בהקשרים מקצועיים ואישיים כאחד. כללים אלה נאכפו על ידי "בית משפט לכבוד", שפעל במסגרת ותחת סמכותו של בית המשפט העליון הגרמני. עורכי דין נענשו וסולקו מהמקצוע אם הם חרגו מנאמנות לסדר היום הנאצי בחייהם האישיים או המקצועיים. השינוי בגישה של מערכת המשפט החל בתיאום הכשרה של עורכי דין חדשים בבית הספר למשפטים עם דרישות המפלגה הנאצית. אחרי הטיהור של אקדמאים בשנת 1933 מונו אקדמאים חדשים לתפקידי מפתח על פי נאמנותם למפלגה הנאצית. לאקדמאים בפקולטות למשפט נאמר "לראות את הפיהרר כדמות של אור וגבורה. דמות המובילה את הנשמה הגרמנית מתוך העומקים לתוך אור, מראה את הנתיב הבטוח לוואלהאלה." כך הובטח שנאשמים, ובפרט נאשמים ב"פשעים פוליטיים", לא יזכו לקבל ייצוג משפטי אלא למראית עין בלבד. לעיתים קרובות סנגורים פעלו נגד הנאשמים בעת הדיונים בבית המשפט.[15]

בסיס חוקי

בית הדין העממי מתואר לעיתים כמוסד ייחודי לגרמניה הנאצית המנותק מהבסיס החוקי של מערכת המשפט הגרמנית מכללה.[16] מחקרים בתחום המשפט מצביעים על מקומו של בית הדין העממי כחלק לגיטימי ומבוסס חוקית על תקדימים משפטיים בתקופת רפובליקת ויימאר, ומצביעים על העובדה כי תקדימים ופרשנות מרחיבה של החוק על פי שיטת שופטי בין הדין העממי המשיכה להתקיים בתוך מערכת המשפט הגרמנית גם לאחר מלחמת העולם השנייה.[17]

סעיף 105 לחוקת ויימאר אסר על הקמת בתי משפט לשפיטה בתיקים אינדיבידואליים אך לא אסר על הקמת בתי משפט מיוחדים למשפט בקטגוריות כלליות. על פי קביעת הרייכסטאג הוקם בית דין מיוחד בשנת 1922 לאחר רצח ולטר רתנאו שבסמכותו היה לשפוט נאשמים ב"רצח פוליטי". בבית משפט זה ישבו בדין תשעה שופטים מתוכם שישה אנשי ציבור. גם להגבלת פעילות סנגורים בפני ערכאות שיפוטיות או ציבוריות היה תקדים, כאשר הרייכסטאג קבע כי עורכי דין המייצגים את חברי המפלגה הקומוניסטית יעשו זאת תחת אישור מיוחד בהליכים בפני בית המשפט העליון של הרייך (Reichsgericht) (תעתיק: רייכסגריכט). נוהג זה המשיך גם לאחר מלחמת העולם השנייה בבתי המשפט של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.[18]

חוק העונשין וחקיקה נוספת

החוק העוסק בעבירת הבגידה פורסם ביום 24 באפריל 1934 והחליף את הסעיפים 80–93 לחוק הפלילי הגרמני של רפובליקת ויימאר. החוק החדש הכיל 3 דרגות ענישה: עונש מוות נקבע כעונש המקסימלי לכל העבירות ולחלקן כעונש בלעדי. למקצת העבירות נקבעו עונשי מאסר עולם "עם עבודת פרך" או מאסר עד 15 שנים לעבירות פחותות, כגון הכנה לבגידה (סעיף 83 חדש, שעסק בהשתייכות או הקמה של ארגונים פוליטיים שאינם נאציים), מעשי חבלה, שידורי רדיו אנטי-נאציים, הדפסה, הפצה או הברחה לגרמניה של ספרות אסורה, בגידה ב"סודות המדינה" (סעיפים 88–89), ניסיון לגלות סודות כאלה (90), ו"זיוף" של מסמכי המדינה (90-א).[19] ההגדרות החוקיות של בגידה לא השתנו במהלך המעבר מחוקת ויימאר לחוקים והתקנות של המשטר הנאצי. בגידה חמורה הוגדרה כפשעים המופנים נגד "הסדר הפנימי של המדינה, החוקה או שלמותה הטריטוריאלית של המדינה" ואילו בגידה הוגדרה כפשעים נגד "ביטחון החוץ של המדינה, ומאזן הכוחות ביחס למדינות אחרות". אך העונשים שהוטלו על האשמים הוחמרו באופן משמעותי. לחוק זה נוסף צו מיום 28 ביוני 1935 שאיפשר העמדה לדין והענשה גם לגבי עבירות שהתרחשו לפני כניסת החוק לתוקף, וכן ביטל את העיקרון המשפטי שקובע כי אין להעניש ללא ביצוע עבירה הקבועה בחוק – "אין עונש ללא חוק" (Nulla poena sine lege), וקבע כי ניתן להעניש על מעשים הפוגעים "ברגשות הציבור".[20]

על פי החוק מאפריל 1934, שהביא להקמת בית הדין העממי, לנשיא בית הדין היה חופש ניכר בקביעת גזרי הדין, חומרתם, וקציבת תקופות המאסר. השופטים היו חופשיים לבחור בין מספר אפשרויות: הראשונה הייתה מאסר בבית כלא "רגיל" (Gefängnis), או במחנה ריכוז שכלל אובדן זכויות אזרח ו"עבודת פרך" (Zuchthaus) לתקופות שנותרו לקביעת בית המשפט, והעונש החמור ביותר – עונש מוות – נקבע כעונש אפשרי לכל העבירות בחוק, לפי שיקול שופטי בית הדין. החופש הניכר לקביעת גזר הדין נבע מהרצון של המפלגה הנאצית להשיג לגיטימיות, ולהציג את השלטון כהמשך ישיר של המסורות החוקיות בגרמניה. מתוך הביטחון של הנאצים בשליטה במוסדות המדינה ניתן חופש לכאורה לבתי המשפט. מחקר סטטיסטי מודרני קובע כי ניתוח אקונומטרי של דפוסי גזר הדין בתקופה זו מראה ששופטי בתי המשפט בכלל ובית הדין העממי בפרט התנהלו על פי ציפיות והנחיות הנאצים. [21]

החל משנת 1936, עם כניסתו של אוטו טירק לתפקיד נשיא בית הדין העממי, הורחבה פעילות בית הדין והורחב הבסיס החוקי לפעילותו, שעיקרו התמקד בפרשנות לכוונה הפלילית ובהרחבת ההגדרה לעבירות פוליטיות ועבירות בגידה. שינויים אלו היו הגילוי הראשון והבסיס לשינוי המהותי שבסיכומו יהודים הפכו אשמים בהיותם יהודים, בוטלה ההגנה מפני סיכון כפול, ובוטלו סדרי הדין המבוססים על מסורת משפטית אוניברסלית ועל זכויות אדם. מתחילה השינויים הוצגו כהרחבה של ההגדרה לכוונה פלילית ולא ניתן היה ליחס להם – על פניו – פרשנות פוליטית.[22]

בבסיס השינוי נמצא סעיף 83 לחוק העונשין הגרמני: "הכנה לבגידה חמורה", שניסוחו המעורפל מלכתחילה איפשר מרווח רחב לפרשנות משפטית. שופטי בית הדין העממי נקטו בצעדים משמעותיים בנוגע לסעיף זה: תחילה החילו את העבירה שבסעיף סעיף 83 על כל שאר הפשעים המוגדרים בחוק העונשין, קבעו כי כל פשע שביצע קומוניסט יכול להישפט לפי סעיף 83, ולאחר מכן החילו את הסעיף באופן גורף על מעשים פשוטים שאינם מכוסים כלל על ידי החוק, כדי שניתן יהיה להעניש פשעים כאלה בעונש מוות. הרחבה משמעותית נוספת לשאלת הכוונה הפלילית בוצעה באמצעות פרשנות מרחיבה לקשר בין סעיף 83 לסעיף 139 לחוק העונשין שקבע את חובתו של אדם לדווח לשלטונות על כוונה של אדם אחר לבצע עבירת בגידה חמורה או בגידה. על פניו חיבור זה הוא כלי ראוי ויעיל במניעת פשעים, אך הפרשנות של בית הדין העממי הייתה שכל מעשה טריוויאלי או הבעת נכונות היא עילה לעונש כ"הכנה לניסיון לבגידה".[23] פסקי הדין של בית המשפט העממי הלכו והתרחקו מהפרקטיקה המקובלת של החוק וביטלו את הלכת הסיכון הכפול, שלפיה אסור להעמיד אדם פעמיים לדין על אותה עבירה תוך קיום מערך עובדות זהה, והרחיבו את הלכות המשפט הפלילי בכל הנוגע לעבירות סיוע שלפני ולאחר מעשה, תוך שהם מפרקים במודע את הלכות הזכות להליך הוגן ומעשה בית דין.[24]

ביום 21 בפברואר 1940 הורחבו על פי חוק סמכויות בית הדין העממי לשפוט נאשמים בפשע של האזנה לשידורי רדיו זרים ולפשע של חבלה. צו נוסף הרחיב את סמכותו של בית הדין העממי לדון בפשעים של אזרחים זרים ומתן סמכות למתן גזר דין מוות. בית המשפט העממי נתן לצווים וסמכויות אלו את הפרשנות הרחבה ביותר, וכאשר בתי המשפט הפולניים שהוקמו על ידי רשויות הכיבוש הגרמניות נחשדו כי הם אינם מהימנים ונאמנים לשביעות רצונו של המשטר הנאצי, הובאו חשודים בחבלה ופעילות טרור למשפט בפני בית הדין העממי בהצדקה הפסבדו-משפטית ש"המדינה מרגישה איום על יכולתה לשלוט". פשעים שבוצעו על ידי אזרחי אלזס-לורן ואוסטריה הועמדו לדין בפני בית המשפט העממי תחת הנימוק כי כ"בני הגזע הגרמני" הם היו כפופים לחוק הגרמני מאז ומתמיד.

סדרי דין

הבסיס החוקי וההלכה המשפטית הנאצית קבעו כי פסק הדין הניתן במשפטים יהיה על פי כללי "פסק דין פופולרי" (גרמנית: Gesundes Volksempfinden) כלומר פסק הדין חייב להינתן על פי שיקולי טובת המדינה. במילים של היטלר עצמו: "הרשות השופטת חייבת, בראש ובראשונה, לשרת ולשמר את קיום העם והקהילה לא את הפרט. העם הוא המוקד החוקי". הביטוי המעשי לציווי זה היה מתן פסקי דין התואמים את רצונו של היטלר. קונספציה זו קיבלה את השם "עקרון הפיהרר". בשנת 1936 הורה האנס פרנק לשופטים כי העיקרון הבסיסי בקביעת פסק הדין וגזר הדין, על פי האידאולוגיה הנאצית, הוא ההתאמה לרצונו של היטלר. רולנד פרייזלר נשיא בית הדין העממי סיכם: "פסק הדין צריך להינתן בהתאם לסטנדרטים ולהנחיות שהפיהרר עצמו נתן שוב ושוב לאנשים".[25]

לפיכך, הייתה זו חובתו של השופט להפעיל את "עיקרון הפיהרר" בכל משפט. אם השופט טעה, פסק הדין שונה כך שישקף את רצונו של היטלר. אם השופט טעה פעמים רבות מדי, הוא סולק מתפקידו, וכך היטלר הפעיל שליטה מוחלטת לא רק על בתי המשפט אלא גם על תוצאות של משפטים. להבטיח שליטה זו הגסטאפו פיקח על החלטות השופטים ודיווח בחזרה לרשויות הממשלה הנאצית ובסופו של דבר להיטלר – אם פסקי דין היו קלים מדי או בניגוד לקווים של "עקרון הפיהרר".[26] בסוף שנת 1942 שלח אוטו טירק, שר משפטים של גרמניה הנאצית, סדרת מכתבים לשופטים ובהם הנחיות למתן גזרי דין. מכתבים אלו ביטלו לחלוטין כל שיקול דעת עצמאי של השופטים וקשרו את ההליכים לאידאולוגיה הנאצית. ההנחיות כללו הוראות מפורשות לגזרי דין מחמירים לחשודים ממוצא יהודי, נאשמים בעבירות "פוליטיות" וכל מי שהמפלגה הנאצית סימנה כאויב. ההנחיות קובעות כי חוסר ציות ומתן גזרי דין שלא עומדים בקנה אחר עם הדרישות יביא לשינוי פסקי הדין ולענישה חמורה נגד השופט עצמו החל מהעברה מהתפקיד, סילוק מלשכת עורכי הדין וכלה בהליכים פליליים. [27]

בשנת 1944, הורעו הזכויות של הנאשמים. הזכות לייעוץ והגנה משפטית שהיו מוגבלות מאוד גם לפני כן בוטלו והותלו בשיקול דעתו של השופט – גם במקרים של עבירות שעונש הקבוע עליהן היה עונש מוות. יתר על כן, גם יכולתו של הסנגור לייצג את הלקוח הוגבלה מאוד. על מנת להופיע כסנגור, עורך הדין נדרש לקבל אישור ממשרד המשפטים, ומנשיא בית המשפט (שיכלו למשוך את הסכמתם בכל עת כולל במהלך המשפט, מכל סיבה שהיא כולל הסיבה שההגנה מציגה טיעונים לחפות הנאשם). התובע שלט אם ומתי הסנגור יכול לדבר עם הלקוח או לחקור עדים, וגם קבע האם ההגנה יכולה להציג ראיות. על פי החוק הסנגור לא יכול היה להעלות טיעונים שעשויים להתפרש כביקורתיים כלפי המדינה – על פי שיקול דעת השופטים. אם הושמעו טיעונים "ביקורתיים", הסנגור היה מסולק מתפקידו ועלול היה לעמוד בעצמו כנאשם בהליך פלילי. נאשם שעדותו בבית המשפט נקבעה כעדות שקר, או כללה השמצות או עשויה הייתה להתפרש כביקורת כנגד המדינה, הממשלה והעם – השופטים יכלו לסלק את הסנגור שלו מתפקידו ולראות בו כבעל אחריות פלילית לפשעים שביצע הנאשם וכשותף לפשע.[28]

ערעורים וסיכון כפול

מתחילה ערעור על פסק הדין של בית בדין העממי לא היה אפשרי מאחר שבית הדין היה הערכאה העליונה ופסק הדין בוצע בדרך כלל מיידית או תוך 24 שעות.[29] נאשמים יהודים ופולנים לא היו רשאים בשום אופן לערער על החלטות של בית משפט גרמני.

עם פרוץ המלחמה הנהיג משרד המשפטים הגרמני שני נהלים שאיפשרו לתביעה לדרוש משפט חוזר לנאשמים על רקע של "טעות שיפוטית", ואפשר לשפוט את הנאשם פעמיים על אותה עבירה בניגוד לכלל המשפטי האוסר על סיכון כפול.

הנוהל הראשון, "התנגדות חריגה" ("Nichtigskeitbeschwerde"), אפשר לתובע הראשי להגיש התנגדות בתוך שנה לאחר שמשפט שניתן פסק דין אם לתובע יש חשש שפסק הדין נוגד את הצדק ויש צורך בהחלטה שונה. הרכב מיוחד של בית המשפט העליון של הרייך היה נדרש לדון בתיק שנגדו הוגשה ההתנגדות "פעם שנייה". התנגדויות חריגות הוגשו בעשרים ואחת הזדמנויות. בארבע מקרים הוחמרו עונשי המאסר באופן משמעותי ובארבעה עשר מקרים גזרי הדין שונו לעונש מוות. בערעור אחד שהוגש מטעם שוטר גרמני שהורשע בהכאת אסיר על מנת להוציא הודאה, בוטלו ההליכים על ידי משרד המשפטים לפני שההרכב המיוחד יוכל להכריע. בשני מקרים הקל בית המשפט בעונשם של הנאשמים.[30]

הנוהל השני, "ביטול המשפט על רקע התנגדות יוצאת דופן" (außerordentlicher Einspruch), הסמיך את התובע הציבורי לערער על פסק דין סופי בתוך שנה על רקע של "פרשנויות משפטיות לקויות". בית המשפט העליון של הרייך הוסמך לבטל את החלטת בית המשפט קמא, לתת פסק דין חדש או להפנות את התיק לבית המשפט המקורי. החוקר אינגו מולר כותב כי בערך שלושה רבעים מהערעורים הוגשו מטעם התביעה. המקרים שבהם בית המשפט העליון לא תמך בעמדתם של התובעים הציבוריים היו נדירים ביותר.[31] נהלים אלו הופעלו על מנת לכפות עונשים מחמירים, ושבעה מתוך 10 משפטים חוזרים, שבדרך כלל היו הליך קצר מאוד, הסתיימו בגזר דין מוות. לעומת זאת, סנגורים היו מוגבלים בבקשות למשפט חוזר, והדבר היה אפשרי רק במקרה שבית המשפט שוכנע שנתגלו ראיות חדשות. בקשות לחנינה נדחו בדרך כלל מאחר שהנאשמים הוגדרו מתחילה כ"אויבי המדינה".[32]

גם לאחר מתן גזר הדין, וגם לאחר זיכוי, לא היו הנאשמים פטורים מעונש. במקרים שונים ובהזדמנויות שונות סוכנים של הגסטאפו המתינו מחוץ לאולם בית המשפט, או הופיעו במקום מגוריהם, עצרו נאשמים שזוכו בדין והעבירו אותם למאסר. נשיאי בית הדין העממי מחו על אירועים אלו מאחר שלפי הבנתם הם פגעו בכבוד בית הדין ובתוקף של ההחלטות. למחאות אלו לא הייתה השפעה על פעילות הגסטאפו שנהנה גם מתמיכת משרד המשפטים הגרמני, שעשה כל הניתן לסייע לגסטאפו במעשיו. בינואר 1939, שר המשפטים של הרייך הנחה את הגסטאפו לחכות עד שהנאשמים יהיו מחוץ לאולם בית המשפט. עוד במאי 1933 קבע שר המשפטים כי שמות כל האסירים המרצים עונשים בגין פשעים פוליטיים יימסרו למשטרה ארבעה שבועות לפני שחרורם על מנת שניתן יהיה לשקול אם נדרש מאסר נוסף. בשנת 1936 ניתנו הנחיות לדווח על שחרור של אסירים פוליטיים גם למשרד לביטחון הרייך. על פי צווים של משרד הפנים הנאצי, אסירים פוליטיים, ועבריינים מועדים נבדקו לאחר שחרורם על מנת לקבוע אם יש מקום לשלוח אותם למאסר במחנות ריכוז. במקרים המעטים שבהם בוטלו ההאשמות עוד בטרם תחילת ההליכים, פעל צוות התביעה על מנת למסור את האזרחים לידי הגסטאפו.[33]

חוק נגד אויבי הציבור

ביום 5 בספטמבר 1939 נחקק החוק נגד אויבי הציבור או בשמו הרשמי "חוק המזיקים לאומה" (בגרמנית: Volksschädlingsverordnung; בעברית "פולקסשדלינגספראורדנונג" בתרגום חופשי: חוק גרימת נזק לעם). חוק זה הרחיב באופן משמעותי את המעשים והאישומים שבגינם ניתן להעמיד לדין עבריינים, וכן קבע כי ניתן להטיל בנסיבות רבות עונש מוות גם על עבירות קלות. על פי תנאי החוק, פשע נגד אדם או רכוש, נגד "הקהילה" או נגד הביטחון הציבורי, יכול לשאת עונש מוות אם העבירות בוצעו תוך ניצול תנאי המלחמה המיוחדים – כמו בעת הפסקות חשמל, ניצול היעדר פיקוח משטרתי. יתר על כן, על פי הפסקה הרביעית של החוק ניתן היה להטיל מוות "בהתאם לדרישות של 'פסק הדין הפופולרי'". חוק זה היה הבסיס המשפטי שבגינו נגזרו רוב עונשי המוות משנת 1941 עד לשנת 1945, ובסך הכל מעריכים כי כ-15,000 נאשמים הוצאו להורג על בסיס החוק.[34]

בית הדין העממי

הקמת בית הדין העממי

מושב ראשון וחגיגי של בית הדין העממי בברלין. נוכחים: ד"ר פרנץ גורטנר שר המשפטים על דוכן הנואמים, ד"ר פריץ רן הנשיא הראשון של בית הדין העממי וד"ר בורגר, נשיא הסנאט.

על פי מחקרים אקדמיים שנכתבו במהלך החצי הראשון של המאה העשרים, הקמת בתי המשפט המיוחדים ובראשם בית הדין העממי הייתה יוזמה של היטלר כתגובה ישירה לתוצאות משפט נאשמי שריפת הרייכסטאג. מחקר מאוחר יותר שנכתב בגרמניה ופוסם בשנת 1987 תחת השם הצדק של היטלר על ידי המשפטן וההיסטוריון הגרמני אינגו מילר (Ingo Müller) קובע כי אין בסיס עובדתי התומך בהנחה זו. על פי המחקר, בית הדין העממי ויצירת מערכת משפטית נפרדת, הכפופה לפקודות המפלגה הנאצית, היו חלק מהחזון של היטלר עוד בשלבים מוקדמים של גיבוש המפלגה והאידאולוגיה הנאציות. בספרו מיין קאמפף שפורסם בשנת 1924 הוא הצהיר באופן קטגורי כי "יום אחד" בית דין גרמני-לאומי ירשיע בבגידה וידון למוות עשרות אלפים שאחראיים ל"בגידת נובמבר".[35]

עם המעבר של בתי המשפט הגרמניים לפיקוח של המפלגה הנאצית תחת משרד המשפטים בפברואר 1934, נפתחו בערי גרמניה בתי משפט מיוחדים (Sondergerichte) על מנת לשפוט ולהעניש מתנגדים למשטר. כל בית משפט הורכב מנשיא ושני שופטים. ההליכים היו מהירים, פסקי הדין היו חמורים, והוצאו לפועל מיידית או לאחר 24 שעות.[36] בתי דין אלו פעלו לכל אורך תקופת השלטון הנאצי, ולאחר תחילת המלחמה פעלו בתי משפט מיוחדים גם בארצות הכבושות. על פניו לא היה קשר רשמי בין בית הדין העממי ובתי המשפט המיוחדים שפעלו בגרמניה, אך פסקי הדין וההלכות המשפטיות השפיעו, והשלטון הנאצי ראו מוסדות שיפוטיים אלו כמקשה אחת.[37]

"חוק הבגידה" שנחקק ביום 24 באפריל 1934 יצר את בית הדין העממי ונתן לו סמכות שיפוט בלעדית על כל המעשים שהוגדרו בחוק כבגידה. לבית הדין העממי נקבע מבנה פשוט של 3 לשכות. שתי לשכות דנו במקרים של "בגידה חמורה" (גרמנית: Hochverrat), ולשכה אחת דנה במקרים של בגידה (גרמנית: Landesverrat). בשנת 1941, לאחר פרוץ המלחמה, הרחבת סמכויות השיפוט של בית הדין ומספר התיקים שבאו בפני בית הדין, הוגדל מספר הלשכות ל-6.[38] כל לשכה הורכבה משני משפטנים מקצועיים, ושלושה חברים היו אמורים להיות שופטים לא מקצועיים שנבחרו מקרב חברי המפלגה הנאצית, וארגונים צבאיים המסונפים למפלגה. כל השופטים קיבלו מינוי לכהונה של חמש שנים, סנגורים נזקקו לאישור מיוחד להופיע בפני בית המשפט, והם היו עלולים, על פי החלטת בית המשפט, להיפסל מלהופיע כסנגורים גם לאחר תחילת המשפט.[39]

החוק מיום 24 באפריל 1934 והקמת בית הדין העממי נעשתה בהתאם לפרשנות שמרנית של החוק והחוקה הגרמנית באופן שאיפשר למשפטנים גרמניים שאינם חברי המפלגה הנאצית לתמוך או למצער לא להתנגד לחוק ולפעולת בית הדין העממי. עם זאת בחירת השופטים בבית הדין העממי על פי שייכותם הפוליטית ונאמנותם המוצהרת למפלגה הנאצית היו חסרי תקדים במערכת המשפטית הגרמנית, ועל מנת להכשיר צעד חריג זה, הצהירו יוזמי החוק כי בית הדין העממי הוא מוסד שפעילותו זמנית, צעד ראשון ברפורמה כללית של מערכת המשפט שעם יישומה אמור היה בית הדין העממי להיות מוחלף במוסד קבוע שפעילותו ושופטיו יהיו חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט הגרמנית.[40]

שנות פעילות ראשונות 1934–1936

הפרשנות הרשמית של משרד המשפטים הגרמני לחוק מיום 24 באפריל 1934 ראתה את בית הדין העממי במונחים מוגבלים מאוד, כאמצעי לייעל את מערכת אכיפת החוק שתפקידו להילחם באויבים פנימיים, ולהחזיר את הכבוד לשלטון החוק, שעל פי המשפטנים הגרמניים עבר מהעולם בעת "הבגידה הגדולה" של 1918 וכינון רפובליקת ויימאר. בית הדין העממי החל את פעילותו המשפטית בזהירות והטיל פסקי דין קלים יחסית. הנשיא הראשון של בית הדין העממי היה ד"ר פריץ רן (גרמנית: Fritz Rehn), שנפטר ממחלה כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, ולאחר פטירתו נותר כס הנשיא לא מאויש עד אפריל 1936, וסגן הנשיא של בית הדין וילהלם ברונר (Wilhelm Bruner) שימש כנשיא בפועל. בתקופה זו היה בית הדין העממי בגדר בית דין זמני שלא זכה לתשומת לב רבה, עד השלמת תהליך ה"נאציפיקציה" של מערכת המשפט הגרמנית, שבסופו השתלטה המפלגה הנאצית על מערכת המשפט והפכה אותה לכלי שרת בידיה. במסגרת זאת הועבר הניהול והפיקוח על בתי המשפט והתביעה מהמדינות הגרמניות אל הממשלה המרכזית.[41]

סדרי הדין ופסקי הדין של בית הדין העממי תחת הנהגתם של רן וברונר שימשו כמודל לבתי המשפט הפליליים ובבתי המשפט לערעורים בעת שדנו במקרים של בגידה. מכיוון שמספר פסקי הדין שפורסמו היה קטן, תמלילי פסקי הדין הועברו באמצעות משרד המשפטים הגרמני הממלכתי. תחת נשיאותו של ברונר, בית המשפט העממי דן ב-80 תיקים מאוגוסט 1934 וב-210 מקרים בשנת 1935, ארבעה נאשמים נידונו למוות בשנת 1934 ותשעה בשנת 1935. תחת הנהגתו של ברונר הועבר בית הדין העממי מבניין בית הנבחרים הפרוסי (Prussian House of Lords) בפרינץ אלברכט שטראסה למשכנו הקבוע בבלווסטראסה. גזרי הדין הראשונים של בית הדין היו זהירים, תוך הסתמכות על החוק הפלילי, תקדימים וסדרי דין קיימים. פסקי דין אלו ספגו ביקורת קשה מאנשי המפלגה הנאצית שעסקו בפיקוח על בית הדין. הביקורת לא התמקדה רק בפסקי הדין אלא גם בכך שבית הדין אפשר לנאשמים לשמור על זכויות האזרח שלהם, נוהג שהיה באופן מסורתי משמש להבדיל בין נאשמים פוליטיים לפושעים רגילים. ביקורת נוספת הייתה על דבקותו של בית הדין ב"עקרונות פורמליים" ובפרשנות משפטית גרידא.

נשיאותו של אוטו טירק 1936–1942

בשנת 1936 חל שינוי במעמדו של בית הדין העממי מסטטוס של בית דין מיוחד, למעמד של בית משפט קבוע במעמד של בית משפט עליון. לנשיא בית הדין מונה אוטו טירק שהיה עד אז סגן נשיא בית המשפט העליון. טירק כיהן כנשיא בית הדין העממי עד שמוּנה לשר המשפטים בשנת 1942, וכיהן כשר המשפטים עד להתמוטטות הרייך השלישי. טירק היה דמות מרכזית בעיצוב מקומו של בית הדין, ובקביעת הנהלים וסדרי הדין, במטרה להפוך את בית הדין העממי לכלי שרת שישקף את רצונו של היטלר ואת חזון המפלגה הנאצית. כעדות למעמד החדש והמיוחד, הורשו שופטי בית הדין בצו מיוחד של היטלר ללבוש גלימות אדומות, שעד אז היו שמורות לשופטי בית המשפט העליון. רולנד פרייזלר, שעתיד להתמנות נשיא בית הדין ושימש עד אז כעוזר לשר המשפטים, כתב כי השינוי נועד להפוך את העקרונות של בית הדין העממי לחלק בלתי נפרד מהחוק הגרמני.[42]

תקופת נשיאותו של טירק התאפיינה בעטיית חזות של חוקתיות, הליכים משפטיים "סדירים" ופסקי דין מנומקים, בעלייה במספר התיקים והנאשמים שהובאו בפני בית המשפט, ובמתן גזרי דין מוות במספרים גדולים יותר.[43] מחקרים שונים ערכו השוואה בין תקופה זו לתקופת נשיאותו של רולנד פרייזלר שהייתה העקובה מדם בהיסטוריה של בית הדין העממי. אך העלייה במספר ההוצאות להורג ובמשפטים בכלל נראית לאורך תקופת פעילות בית הדין העממי, ויש לייחס אותה להתקדמות המלחמה ולמאמץ הנאצי להעמיק את האחיזה בגרמניה. את עיקר השינוי מייחס המחקר להכפפת גרמניה לחוק הצבאי עם תחילת המלחמה. סעיף 5 לחוק, הדן במעשים ה"פוגעים בהלך הרוח של הציבור", קבע עונש מוות כעונש המקסימלי לנאשמים "המנסים לשתק או לחתור תחת הנחישות של העם הגרמני או בני בריתו להגן על עצמם", ולמעשה נתן יד חופשית לבתי המשפט הנאציים שהוסמכו לדון תחת חוק זה, ששימש כבסיס החוקי העיקרי לפסקי הדין ככל שהמלחמה נמשכה, והחליף את החוק נגד בגידה משנת 1934, ואת סעיף 90 לחוק העונשין הגרמני.[44]

החל משנת 1942 הפסיק בית הדין העממי לפרסם את הפרוטוקולים וכן את גזרי ופסקי הדין, ככל הנראה על מנת למנוע ביקורת ציבורית על ההליכים שהלכו והתרחקו מכל קנה מידה של הליכים נאותים. ההחלטה האחרונה שזכתה להתפרסם נגעה לשאלה האם יש לשלול מנאשמים ממוצא יהודי את זכויות האזרח "לשם כבוד" שהוענקו לאזרחים גרמנים בחוקה. בית המשפט קבע שאין צורך לשלול זכויות אלו, מאחר שליהודים אין זכויות אזרח ואין להם כבוד.[45]

בתקופה שבין השנים 1939 ו-1944 עלה מספר השופטים בבית הדין העממי מ-17 ל-34. חלקם היו בעלי משרה קבועה בעוד אחרים הועברו באופן זמני מבתי משפט אחרים בגרמניה. מספר המשרתים ללא שכר עלה בתקופה זו מ-95 ל-173. אלה ששירתו ללא שכר היו "מומחים", קציני צבא, בעלי תפקידים שונים של המפלגה הנאצית שעברו הכשרה פוליטית מיוחדת, ונוכחותם נועדה להדגיש את האופי הפוליטי של בית הדין. הם מונו על ידי היטלר על פי המלצת שר המשפטים. בשנת 1944 הם כללו 40 קציני צבא, 13 חברים בעלי דרגות גבוהות במפלגה הנאצית, 32 קצינים מארגונים של המפלגה הנאצית ובהם האס אס והנוער ההיטלראי (בגרמנית: Hitlerjugend), 10 "מנהיגים" של איגודים מקצועיים ו-28 בעלי תפקידים אחרים, לרוב מקרב שירות המדינה. [46]

תקופת נשיאותו של רולנד פרייזלר 1942–1945

ממשיך דרכו של אוטו טירק כנשיא היה ד"ר רולנד פרייזלר, חבר נלהב במפלגה הנאצית משנת 1923. על ראשו ריחף במשך כל הקריירה הפוליטית והמשפטית צל בגין השמועה שהוא היה לתקופה קצרה בחייו חבר במפלגה הקומוניסטית. גם בשיא הקריירה שלו בשנת 1942 מצוטט היטלר בפרוטוקולים של ישיבות בחוג סגור (שיחות השולחן של היטלר) (Hitler's Table Talk) באומרו על פרייזלר שהוא "בולשביק בכל מעשה". פרייזלר נכנס לתפקידו בהתלהבות יתרה, הוא מינה עצמו כשופט בכל המשפטים החשובים או בעלי הפרופיל הציבורי הגבוה ביותר, ובתחילה אף נטל לעצמו את האחריות על חלוקת התיקים לפאנלים האחרים של בית הדין. גם לאחר שמשרד המשפטים עצר את הנוהג הזה, שהיה מנוגד לכללי המנהל, הוא שמר לעצמו את הזכות לשבת בראש הרכבים שדנו בתיקים של "התקפות על הפיהרר" ו"מעשי פשע הנוגעים לריגול וניהול כלכלי". את פעילותו סיכם יוזף גבלס, שר התעמולה ויד ימינו של היטלר: "בתפקידו כנשיא בית הדין העממי, פרייזלר שינה את חברבורותיו וחזר להיות הנאצי הרדיקלי שהכרנו בעבר בפרלמנט הפרוסי. כמו שבעבר, בתפקידו במשרד המשפטים, הוא עשה מעט מדי, היום בתפקידו כנשיא בית הדין העממי הוא עושה יותר מדי". [44]

לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בקרב סטלינגרד בתחילת 1943, קיבל בית הדין העממי את הסמכות לדון בתיקים של תבוסתנות, במספרים שהלו וגדלו והרחיבו את מעגל הנאשמים, שעתה כלל גם חברים במעגל החברתי של שופטי בית הדין. המחלקה של התביעה שעסקה בתיקי תבוסתנות זכתה לכינוי "מטחנת העצמות" על רקע מספר התיקים שטופלו – לפחות 2,500 במהלך 1943. בתיקים אלו הופעלה לעיתים קרובות זכותה הגורפת של התביעה למשפט חוזר בדרישה לעונש מוות לאור העניין ההולך וגובר של המפלגה הנאצית בתיקים אלו, מתוך רצון לכבות כל סימן של אי שביעות רצון בציבור הגרמני. האכזריות של בית הדין העממי בתקופת נשיאותו של פרייזלר הייתה השתקפות של הברבריות המתגברת של מערכת המשפט מכללה, ושל התגברות שלטון הטרור בגרמניה בשנים האחרונות של המלחמה. גם בתי המשפט הפליליים, בתי המשפט המיוחדים ובתי במשפט הצבאיים הוציאו פסקי דין מוות בקצב הולך וגובר, מגמה שלא פסחה גם על בתי המשפט העליונים. החוקר אינו מולר קובע כי פרייזלר היה "סימפטום של הטרור הממלכתי – אחד הנציגים הבולטים ביותר של הצדק הנאצי".[47] הרחבת שורות הנאשמים מקבוצות שוליים לנאשמים מתוך לב החברה הגרמנית – חלקם תומכי המפלגה, הביאה גם לתגובת נגד רפה. גם בתוך בית הדין העממי נשמעו קולות שקראו לחזרה לסדרי דין שימנעו הוצאה להורג של מי שבבירור חפים מפשע. במזכר אנונימי משנת 1943 מתאר אחד מחברי הפאנלים של בית הדין העממי את ההתרחקות של בתי המשפט הפליליים ה"רגילים" מפסקי הדין והפרקטיקה המשפטית שהתווה בית הדין העממי, על עומס של בקשות חנינה המוגשות לפתחו של בית הדין על ידי בכירים במפלגה הנאצית. על פי מסמך זה גם הפאנל השישי של בית הדין העממי לא הלך בתלם והוציא פסקי דין "קלים מדי". באותה נשימה מודה כותב המזכר כי פסקי הדין של בית הדין העממי ניתנו בחופזה, ללא התחשבות בראיות ובסדרי דין.[48] החוקר אינגו מולר מציין כי בעוד שבית הדין העממי פרע כל חזות להליך משפטי, עסקו פקידים במשרד המשפטים במשלוח חשבוניות מפורטות ומסודרות לקרובי המשפחה של הנידונים בדרישה לכיסוי הוצאות המשפט וההוצאה להורג.

תחת נשיאותו של רולנד פרייזלר עסק בית הדין העממי במשפט המרכזי ביותר בהיסטוריה שלו – משפטם של קושרי ניסיון ההפיכה של העשרים ביולי. הקושרים היו חבורה של קציני ורמאכט וגורמים נוספים מהאליטה של החברה הגרמנית, שניסו להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר. הקשר נכשל, לאחר שתיק ובו פצצה שהונחה בסמוך להיטלר הוזז מעט. כתוצאה מכך נהרגו אחרים, אך היטלר נפצע קלות. הגסטאפו והאס אס ביצעו "ניקוי אורוות יסודי". עם הקושרים נעצרו אלפי אזרחים שנחשדו באהדה לקושרים או באי-אהדה למשטר. חלקם התאבדו אך רובם נעצרו והוצאו להורג, או נשלחו למחנות ריכוז ללא משפט. הקבוצה העיקרית של הקושרים הועמדו למשפט ראווה בפני בית הדין העממי. היטלר, כמי שהיה הלכה למעשה המנהיג העליון של המערכת השיפוטית, קבע את תוצאות המשפט מראש: "הפעם ההליך יהיה קצר, הם לא יזכו לעמוד בפני בית משפט צבאי אלא בפני בית הדין העממי. הם לא יורשו לשאת דברים כלל. הם ייתלו ללא רחמים, פסק הדין יבוצע תוך שעתיים מהקראתו". היטלר גם קבע כי פרייזלר ידאג שמצוותו תבוצע במלואה. הקושרים, שרובם היו קציני צבא, היו למעשה בסמכות השיפוט הבלעדית של בית משפט צבאי. על מנת לעקוף מכשלה בירוקרטית זו, טרחו הנאצים להעמיד את הקושרים תחילה בפני בית משפט צבאי מיוחד, שסילק אותם משורות הצבא ואפשר להעמיד אותם לדין בפני בית הדין המיוחד.[49]

כנשיא בית המשפט, פרייזלר הפך עצמו לשחקן ראשי בהצגה. כל שאר המשתתפים – שאר השופטים בפאנל, התובעים, והסנגורים שמונו על ידי בית המשפט – היו לא יותר מניצבים שקטים. הוא השתלח בנאשמים בקללות וצעקות. המשפט צולם במצלמה נסתרת שהוצבה באולם בית המשפט. הסרט, שהוצג בפני היטלר, נועד לשמש גם למטרות תעמולה, לאחר עריכה, אך לא ניתן היה לתקן את המצג של הליכים שדומים לקרקס משולח רסן שעלה מהסרט. אוטו טירק, שר המשפטים הנאצי שנאמנותו להיטלר מעולם לא הועמדה בספק, כתב בתלונה למרטין בורמן, יד ימינו של היטלר, כי "אין לו התנגדות למשפט פוליטי" אך התנהגותו של פרייזלר, הנאומים הפטריוטיים הארוכים שהוא נושא בעת המשפט, עושים שירות דב למטרה הנאצית, הקושרים לא נראים ולא מוצגים כאיום אלא כקבוצה של אידיוטים, דבר שפוגע בהצגת ההליכים ככאלו שעוסקים בעבירות חמורות.[50] החוקר אינגו מולר קובע כי בית הדין העממי התרחק מכל חזות של בית משפט, ומתאר מצב שבו במהלך ההליכים נדרשו השופטים לבדוק את לשון החוק בחוק העונשין, אך בכל בית המשפט לא נמצא ספר עם הטקסט המבוקש. לאחר שנידונו הקושרים העיקריים, הובאו בפני בית המשפט תיקים רבים של תומכים בקשר, חלקם אזרחים שהערות שאמרו באוזני אחרים פורשו כתמיכה בקשר או כהבעת צער על מות אחד הקושרים, והפכו ל"עבירה לאחר מעשה".

רולנד פרייזלר נהרג בהתקפה אווירית ב-3 בפברואר 1945. בכתב העת של פדרציית המשפטנים הנאצים נכתב "[רולנד פרייזר] הוביל מתקפה ללא פשרות על אויבי המדינה ובוגדים, בהחלטיות ופנאטיות, מהעמדה הקדמית של מושבו".[51]

חודשי פעילות אחרונים ופירוק בית המשפט

לאחר מותו של פרייזר התמנה סגנו, וילהלם קרוהן (גר'), לנשיא בית המשפט, ומילא את התפקיד מ-4 לפברואר 1945 ועד 11 למרץ 1945. בתקופתו המשיך בית המשפט בתפקידו והמשיך לשפוט נאשמים בבגידה או עבירות אחרות ללא לאות. במאמר שפורסם בעיתון משפטי גרמני בשנת 1944 כתב קרוהן: "היו סמוכים ובטוחים, חברים הנלחמים בחזית, שבית הדין העממי, בשיתוף עם המשטרה, עומד על המשמר בחזית העם להבטיח שפירות הניצחון שלכם עבור המולדת יזכו להערכה. הפושעים המעטים שחושבים אחרת ייענשו ללא רחם." קרוהן ומשפחתו התאבדו זמן קצר לאחר כניעת גרמניה. ב־12 במרץ 1945, מינה היטלר את הארי הפנר (אנ') לתפקיד הנשיא החדש של בית הדין העממי. הוא מילא את תפקידו עד ה-24 באפריל 1945, היום שבו בית המשפט הפסיק לבסוף את פעילותו, שבועיים לפני הכניעה הגרמנית. משנת 1946 התגורר הפנר תחת השם היינריך הרטמן בעיירה קטנה וניהל בה חנות עם אשתו. בשנת 1953 הסגיר הפנר את עצמו לרשויות בקאסל אך החקירות בעניינו הופסקו והוא לא הועמד למשפט. הפנר נפטר באוקטובר 1969.[52]

הכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית הביאה לפירוק מוחלט של מערכת המשפט ולסגירת כל בתי המשפט של גרמניה הנאצית. המפקד הראשי של כוחות בעלות הברית הורה כי "כל בתי המשפט הגרמניים ... בתוך השטח הכבוש סגורים עד להודעה חדשה." סמכויות השיפוט נשללו מבית הדין העממי, מבתי המשפט המיוחדים ומכל בתי המשפט שפעלו בתקופת השלטון הנאצי. כל סמכויות המוסדות המשפטיים עברו לידי בעלות הברית. רוב המשפטנים הגרמנים הרגישו מבולבלים מהבעת "חוסר האמון" כלפי שופטי הרייך השלישי. לתפיסתם, לאחר הכניעה אמורה הייתה המערכת להמשיך ולתפקד לפי המתווה הקודם לכניעה ולפי החוק הגרמני. עד שנת 1946 המשיכו מי שנשאו בתפקיד תובעים בגרמניה הנאצית לפנות לבית המשפט העליון, ששבת מכל פעילות, בבקשות למידע על הליכים לסגירת תיקים שנפתחו עוד בתקופת גרמניה הנאצית, ככל הנראה מתוך רצון לסגור באופן "נאות" תיקים שנותרו ללא פסק דין. בהיעדר הסכמה על פתרון רדיקלי להפעלת מערכת המשפט הגרמנית, החזירו בעלות הברית לפעולה בתי דין גרמניים שדנו בעבירות קלות, ושופטים מונו לשבת בבית במשפט לערעורים כבר בסוף 1945. מאחר שמערכת המשפט הגרמנית שיתפה פעולה באופן מלא עם הנאצים, והרוב המכריע, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו חברי המפלגה הנאצית או תומכים נלהבים שלה, הוחזרו המשפטנים לתפקידיהם כבר בסוף 1946, לאחר שהוכרז שהם עברו דה-נאציפיקציה. [53]

משפט נירנברג של המשפטנים הנאצים

ערך מורחב – משפט השופטים בגרמניה
מבט על בית הדין בעת עריכת משפט נירנברג נגד המשפטנים הנאצים 1947
מתן עדות בפני בית הדין 1947

משפט נירנברג של המשפטנים הנאצים ובשמו הרשמי ארצות הברית נגד יוזף אלטסטוטר ואח' (באנגלית: The United States of America vs. Josef Altstötter, et al.) היה השלישי בסדרת משפטי נירנברג הנוספים, בהם הועמדו לדין נאשמים בפשעי מלחמה בפני בתי דין של צבא ארצות הברית בהיכל הצדק בנירנברג, גרמניה, בתום מלחמת העולם השנייה. המשפט התנהל בשנת 1947 בפני מוֹתָב של שופטים אמריקאים, ובהיעדר בכירי מערכת המשפט בגרמניה הנאצית שנמלטו מאימת הדין – פרנץ גרטנר (Franz Gürtner) שהיה שר המשפטים, מת בשנת 1941. אוטו גאורג טירק, נשיא בית הדין העממי ושר המשפטים החל משנת 1942, התאבד בשנת 1946. ורולנד פרייזלר, נשיא בית הדין העממי, נהרג בעת הפצצה על ברלין בשנת 1945. במשפט השופטים הועמדו לדין 16 שופטים ועורכי דין גרמנים. תשעה מן הנאשמים היו בעלי משרות במשרד המשפטים של גרמניה הנאצית, אחרים היו תובעים ושופטים בבתי המשפט המיוחדים ובבית הדין העממי.

בתום המשפט קבע בית הדין כי אוסוואלד רוטאוג (Oswald Rothaug), שעמד בראש בית הדין המיוחד של נירנברג, וסגנו רודולף אושי (Rudolf Oeschey), נמצאו אשמים בעבירות של פשעים נגד האנושות ונידונו למאסר עולם. ארנסט לוץ (Ernst Lautz), ששימש כתובע ראשי, נידון ל-10 שנות מאסר. כל שאר הנאשמים ששימשו כשופטים ותובעים בבית המשפט העממי: גונטר נבלונג (Günther Nebelung), ששימש כנשיא ההרכב, האנס פטרסן (Hans Petersen), שהיה שופט של כבוד וחבר סנאט בבית הדין העממי, פאול ברניקל (Paul Barnickel) ששימש כתובע בכיר, והרמן קוהורסט (Hermann Cuhorst) שהיה השופט הראשי של בית המשפט המיוחד בשטוטגרט – זוכו מחוסר ראיות. במשפטים נוספים שנערכו בגרמניה לאחר המלחמה ובמהלך המחצית השנייה של המאה העשרים, שופטים אחרים ששירתו בבתי המשפט העממים הוכרזו כלא כשירים לעמוד למשפט על רקע בעיות בריאות.[54]

רוטאוג ואושי הואשמו כי הם ניהלו הליכים משפטיים בניגוד לכללי ההליך ההוגן, ותוך הפרה בוטה של זכויות הנאשמים, באופן שהיה חריג גם על רקע המקובל במערכת המשפט הנאצית. במהלך העדויות עלתה תמונה של שופטים שהופיעו לדיונים כשהם שיכורים, ניהלו דיונים שהיו הלכה למעשה משפטי ראווה, וכללו נאומים ארוכים על הסכנה לגזע הארי ולעולם שצפונה בגזע היהודי, וקבעו כי היהודים והפולנים הם "תתי אדם" שעצם קיומם מאיים על העם הגרמני. לביסוס ההאשמה בחרה התביעה להתרכז במשפטם של ליאו קטנברגר, ראש הקהילה היהודית בנירנברג (גר') שנאשם כי קיים קשר אסור עם אישה גרמנייה איירין זיילר (גר') – עבירה על חוקי הגזע. הזוג הועמד לדין בשנת 1942 בפני בית משפט פלילי – זיילר באשמת עדות שקר ( מאחר שהעידה כי לא קיימה קשר כזה עם הנאשם), וקצנברגר על עבירה נגד חוקי הגזע, וזוכו מכל אשמה. לפי דרישת רוטאוג התיק הועבר לפני בית המשפט העממי בניגוד לכללי הסיכון הכפול, ובהבטחה מוקדמת כי הנאשמים יימצאו אשמים תוך הפרה בוטה של כל סדרי הדין, ובהם הקביעה כי לפחות על פניו נאשם הוא בגדר זכאי עד שתוכח אשמתו. על פי הנהוג בבתי הדין העממיים, רוטאוג ואושי ערכו פגישות עם התובע על הדרך שבה יתנהל המשפט, על מנת להבטיח את תוצאות המשפט וגזר הדין. דיון נפרד בבית הדין העממי התנהל על מנת לקבוע את פסק הדין. מאחר שהעבירה שבה הואשמו זיילר וקצנברגר נשאה עונש מינימלי של שנתיים וחצי, החליט רוטאוג, בניגוד לכללים של המשפט המקובל גם בגרמניה הנאצית, להכליל את העבירה תחת ה"חוק נגד אויבי הציבור", הקובע כי כל עבירה שנעשתה בתנאי המלחמה דינה מוות, תוך שהוא מרחיב את הפרשנות לחוק באופן שלא היה מקובל גם על ידי משפטנים נאצים. המשפט ארך יומיים ומשך קהל רב, קטנברגר נידון למוות וזיילר למאסר.[55]

קו ההגנה של רוטאוג ואושי היה "חדשני" לתקופה וסימן את הטענות שהושמעו בהמשך על ידי נאצים אחרים. לדבריהם הם היו חלק קטן ממנגנון גדול – במקרה הנדון הם היו שופטים במערכת שמנתה בשנת 1942 לא פחות מ-70 בתי משפט מיוחדים. הם טענו בבית המשפט כי אין סיבה מוצדקת להעמיד אותם לדין, וגם לא שופטים אחרים בבתי המשפט הנאציים, מאחר שהם פעלו במסגרת החוק הקיים של גרמניה הנאצית ועל פי פסקי הדין של בית המשפט העליון, וכי פסקי דין קלים על נאשמים היו מתוקנים לחומרה על ידי מערכת המשפט. רוטאוג "הודה" כי פסקי הדין שלו נחשבו למחמירים אך טען כי הם ניתנו במסגרת החוק והמקובל בגרמניה הנאצית, וכי הוא פעל מתוך פטריוטיות גרמנית על מנת לשרת את גרמניה בעת מלחמה, ולא מתוך שנאה או גזענות כלפי יהודים או מיעוטים אחרים. שופטי בית המשפט לפשעי מלחמה דחו את טענותיהם של רוטאוג ואושי, וקבעו כי במשפטים שבהם ישב רוטאוג בראש ההרכב כמו משפטם של קטנברגר וזיילר, ההליכים היו רחוקים מכל נורמה ובסיס משפטי – משפטים שבהם רוטאוג הפך עצמו למשתתף פעיל בג'נוסייד וחלק חשוב במכונת הרצח הנאצית.[56] רוטאוג שוחרר מהכלא בשנת 1956 ואושי שוחרר מהכלא בשנת 1955.

סיכום פעילות בית הדין העממי

בית הדין העממי היה כלי שרת בידי המפלגה הנאצית. אף על פי שלמעשה יכלו הנאצים להיפטר ממתנגדים ולהוציא להורג אזרחים גרמנים על פי ראות עיניהם על ידי העברתם לגסטפו ול "מעצר המגן", שמשמעותו הייתה העברה למחנות ריכוז כפי שנעשה במקרים רבים. עם זאת, בית הדין העממי, שהרחיב את הגדרת הבגידה גם לכוונות ומחשבות עוד בטרם ביצוע העבירה, נדרש על מנת לאכוף הליכים אלו ולהשתמש בשירות של משטרת חרש וגדודי מלשינים, ובכך הכשיר את פעילות הגסטאפו.[57] שאר מכשירי הטרור הנאציים, בית הדין העממי שימש בראש ובראשונה ככלי בעל חזות חוקית שאִפשר לסלק מהדרך מתנגדים ולהשליט טרור באופן חוקי, כאשר לא ניתן היה מסיבות שונות לפעול נגדם באופן "לא חוקי", והעטה איטצלה של חוק וסדר על כלל משטר הטרור בגרמניה. נקודת המחולקת נוצרה מאחר שהמפלגה הנאצית ראתה את החזות החוקית של ההליכים ככיסוי למשטר הטרור, בעוד המשפטנים של מערכת המשפט הגרמנית ובית הדין העממי ראו בהליך המשפטי את מהות אמצעי ההגנה על הרייך.[58]

פסקי דין

בשנות פעילות הראשונות הראשונות (1934 עד 1936), בית המשפט העממי הטיל עונש מוות רק 23 פעמים. במהלך תקופת פעילותו האחרונה (משנת 1942 עד 1944), עלה מספר ההוצאות להורג משמעותית, וההערכה היא שבנוסף למספרים הרשמיים, כ-2,000 נאשמים נוספים נידונו למוות בחודשי הפעילות האחרונים של בית המשפט מאמצע 1944 עד לתחילת 1945, ובהם הנאשמים שנשפטו לאחר קשר העשרים ביולי 1944. החל משנת 1942 חל גידול משמעותי בפעילות בית הדין העממי ומספר פסקי דין מוות עלה פי 12. הגידול בפעילות נובע מהשינוי במהלך המלחמה לרעת גרמניה ומהגברת שלטון הטרור נגד אזרחים גרמנים, אך גם משינויים בהרכב בית המשפט עם כניסתו לתפקיד של רולנד פרייזלר.[46]

פסקי דין של בית הדין העממי 1937–1944[59]
שנה נאשמים פסק דין מוות מאסר מזוכים
1937 618 32 422 52
1938 614 17 392 54
1939 470 36 390 40
1940 1,091 53 956 80
1941 1,237 102 1,052 70
1942 2,572 1,192 1,221 107
1943 3,338 1,662 1,435 181
1944 4,379 2,097 1,720 489
סה"כ 14,319 5,191 7,594 1,073

פסקי דין כנגד קטינים

על פי החוק הפלילי הגרמני, קטינים עד גיל 18 היו זכאים להתחשבות מיוחדת במצבם הנפשי כלא-בוגרים במהלך המשפט. קטינים מתחת לגיל 14, שנקבע כגיל האחריות הפלילית, לא יכלו להיות מוצאים להורג או להישלח למאסר אלא למוסד חינוכי.

מ-1933 עד 1945 הוגשו לפחות 69 כתבי אישום נגד קטינים בגין בגידה, והם הועמדו לדין לפני בית הדין העממי. מתוך נאשמים אלה, 13 נידונו למוות, 12 לבית כלא ו-31 למתקני מאסר שונים לתקופות של שלושה חודשים עד עשר שנים. שמונה מהם הוצאו להורג מאוחר יותר.[60]

נשיאי בית הדין העממי

לקריאה נוספת

ספרים

  • Hannsjoachim Wolfgang Koch. In the Name of the Volk: Political Justice in Hitler's Germany. Tauris, 1989
  • Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991)
  • Herlinde Pauer-Studer Justifying Injustice: Legal Theory in Nazi Germany (Cambridge Studies in Constitutional Law) Cambridge 2020
  • Scheuerman, William E. The rule of law under siege: selected essays of Franz L. Neumann and Otto Kirchheimer . University of California Press (1996)

מאמרים

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הדין העממי בוויקישיתוף

Justice Richard D. Fybel (Ret.) Judges, Lawyers, Legal Theorists, and the Law in Nazi Germany (1933–1938); Kristallnacht; and My Parents’ Escapes from the Nazis מאמר באנגלית ב UCLA LAW REVIEW

הערות שוליים

  1. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 228
  2. ^ William Sweet The Volksgerichtshof: 1934-45 The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 (1974) page 315
  3. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 203
  4. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) pp 206-205
  5. ^ 5.0 5.1 Franz J. Bauer, Volksgerichte, 1918-1924, publiziert am 11.05.2006; in: Historisches Lexikon Bayerns (גרמנית) נקרא ביום 24.9.22 באמצעות תרגום גוגל
  6. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 19
  7. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) pp 211-214
  8. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) pp 213-214
  9. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) pp 216-217
  10. ^ Richard J. Evans FBA COERCION AND CONSENT IN NAZI GERMANY Proceedings of the British Academy, Volume 151. (2007) page 26
  11. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) pp 220-221
  12. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) pp 223-224
  13. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. page 271
  14. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 224-225
  15. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 226-227
  16. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 228
  17. ^ Gerhard Kramer, "The Influence of National Socialism on the Courts of Justice and the Police," in J. Fried, M. Baumont, and E. Vermeil, The Third Reich (New York, 1959), p. 607
  18. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 315
  19. ^ Frederick Hoefer, The Nazi Penal System Journal of Criminal Law and Criminology vol 35 pp 386-387
  20. ^ Frederick Hoefer, The Nazi Penal System Journal of Criminal Law and Criminology vol 35 pp 386
  21. ^ Wayne Geerling, Gary B. Magee, and Russell Smyth Sentencing, Judicial Discretion, and Political Prisoners in Pre-War Nazi Germany Journal of Interdisciplinary History (2006) page 539-525
  22. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 318
  23. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 318-319
  24. ^ William Sweet The Volksgerichtshof: 1934-45 The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 (1974) page 321
  25. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 228-230
  26. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. page 273
  27. ^ Cynthia Fountaine, Complicity in the Perversion of Justice: The Role of Lawyers in Eroding the Rule of Law in the Third Reich, 10 ST. MARY'S JOURNAL ON LEGAL MALPRACTICE & ETHICS 198 (2020) page 231
  28. ^ First Letter to All Judges, U.S. HOLOCAUST MEMORIAL MUSEUM
  29. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. page 282
  30. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. pp 296-297
  31. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. page 297
  32. ^ William Sweet The Volksgerichtshof: 1934-45 The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 (1974) page 323
  33. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 176-177
  34. ^ WILLIAM F. MEINECKE, J R . & A LEXANDRA ZAPRUDER, LAW, JUSTICE, AND THEHOLOCAUST (Kathryn Grunder ed., 2009) page 35
  35. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 145
  36. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. page 282-283
  37. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 325
  38. ^ Lippman, Matthew (1993) "They Shoot Lawyers Don't They?: Law in the Third Reich and the Global Threat to the Independence of the Judiciary," California Western International Law Journal: Vol. 23: No. 2, Article 2. page 283
  39. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 314
  40. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 315-316
  41. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 141
  42. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 317
  43. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 142
  44. ^ 44.0 44.1 Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 145
  45. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 324
  46. ^ 46.0 46.1 Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 142-143
  47. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third Reich Harvard University Press (1991) page 152
  48. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 326-327
  49. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third Reich Harvard University Press (1991) page 148-149
  50. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third Reich Harvard University Press (1991) page 150-151
  51. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third Reich Harvard University Press (1991) page 152
  52. ^ פסקה זו מבוססת על תרגום הערכים הרלוונטיים בוויקיפדיה האנגלית והוויקיפדיה הגרמנית
  53. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 201-203
  54. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 260
  55. ^ William Meinecke - German Justice on Trial MILITARY LAW REVIEW vol 229 pp 184-185
  56. ^ William Meinecke - German Justice on Trial MILITARY LAW REVIEW vol 229 pp 186-187
  57. ^ William Sweet The Volksgerichtshof: 1934-45 The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 (1974) page 320
  58. ^ William Sweet. The Volksgerichtshof: 1934-45. The Journal of Modern History, Vol. 46, No. 2 University of Chicago Press (1974) page 329
  59. ^ Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991) page 143
  60. ^ Wayne Geerling, Gary B. Magee, and Robert Brooks Faces of Opposition: Juvenile Resistance, High Treason, and the People’s Court in Nazi Germany Journal of Interdisciplinary History, xliv:2 (Autumn, 2013), 209–234
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38092891בית הדין העממי (גרמניה הנאצית)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בית_הדין_העממי_(גרמניה_הנאצית)&oldid=2614408"