קריפו
קריפו (בגרמנית: Kriminalpolizei; קיצור של "קרימינלפוליציי", מילולית: משטרה פלילית) הוא המונח הסטנדרטי לציון סוכנות החקירה הפלילית בכוחות המשטרה של גרמניה, אוסטריה והקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ. בגרמניה הנאצית, קריפו הייתה המשטרה הפלילית של הרייך כולו. כיום, ברפובליקה הפדרלית של גרמניה, משטרת המדינה (Landespolizei) מבצעת את רוב החקירות. מחלקת החקירה הפלילית שלה ידועה בשם "קרימינלפוליציי" (Kriminalpolizei), או "קריפו".
החטיבה המקבילה של משטרת נורווגיה מכונה קריפוס, ומקור השם בראשי תיבות דומים בנורווגית.
ייסוד
בשנת 1799 הוצבו שישה שוטרים ב"קמרגריכט" (Kammergericht) הפרוסי (בית משפט עליון לצדק) בברלין כדי לחקור פשעים בולטים. הם קיבלו אישור לעבוד בבגדים אזרחיים, במידת הצורך. מספרם גדל בשנים שלאחר מכן.
בשנת 1811, כללי השירות שלהם נכתבו ב-Berliner Polizeireglement (תקנות משטרת ברלין) ובשנת 1820 הונהגה דרגת קרימינלקומיסר לחוקרי פלילים. בשנת 1872 הפכו חוקרי הפלילים לענף משטרתי נפרד בשם קרימינלפוליציי, הנבדל מהמשטרה במדים ששמה היה שוצפוליציי (Schutzpolizei).
בהתבסס על הניסיון עם כוח משטרה חדש זה, מדינות גרמניות אחרות - כמו ברמן בשנת 1852 - עשו רפורמה בכוחות המשטרה שלהן ובסוף המאה התשע עשרה הוקמה קרימינלפוליציי בפריסה ארצית.
בתחילת המאה ה-20 ואחרי מלחמת העולם הראשונה, קריפו המשיכה לשמש סוכנות החקירות של המדינה הגרמנית לכל פעילות פלילית.
גרמניה הנאצית
ערך מורחב – המשטרה הפלילית
לאחר שאדולף היטלר עלה לשלטון בינואר 1933, עברה הקרימינלפוליציי לשליטתם של חברי אס אס.[1] הנאצים פתחו בתוכנית של "האחדה" של כל היבטי החיים הגרמניים, במטרה לחזק את אחיזתם בשלטון. ביולי 1936 הפכה המחלקה המרכזית לחקירה פלילית בפרוסיה (Landeskriminalpolizeiamt) למחלקת החקירה הפלילית המרכזית של גרמניה - משרד המשטרה הפלילית של הרייך (Reichskriminalpolizeiamt). משרד זה אוחד, יחד עם משטרת המדינה החשאית, הגסטפו (Geheime Staatspolizei - Gestapo), לשתי מחלקות משנה של משטרת הביטחון (Sicherheitspolize - SiPo). [1] ריינהרד היידריך היה בפיקוד כולל על ה-SiPo. ארתור נבה מונה לראש משרד המשטרה הפלילית של הרייך ודיווח להיידריך.[2]
בספטמבר 1939 הוקם המשרד הראשי לביטחון הרייך כארגון הפיקוד הכולל של סוכנויות החקירה והביטחון השונות.[3] ה-SiPo בוטל רשמית ומחלקותיו הוכנסו למשרד הראשי לביטחון הרייך. משרד המטרה הפלילית הפך למחלקה 5 (Amt V), הקרימינלפוליציי (קריפו, המשטרה הפלילית) של המשרד הראשי לביטחון הרייך.[3] נבה הוחלף כמפקד הקריפו באוגוסט 1944 על ידי פרידריך פנזינגר.[4]
אנשי הקריפו היו בעיקר בלשים וסוכנים בבגדים אזרחיים, ועבדו בשיתוף פעולה עם הגסטפו, משטרת הסדר (אורפו; Ordnungspolizei) וה-Geheime Feldpolizei.[1] [5] הקריפו היה מאורגן במערכת היררכית, עם משרדים מרכזיים בכל הערים והערים הקטנות יותר. אלה, בתורם, דיווחו למשרדי המטה בערים הגרמניות הגדולות יותר, שדיווחו למחלקה החמישית של המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין.[6] הקריפו עסק בעיקר בפשעים חמורים כמו רצח והצתה, וכן ב"פריצות האפלה", כינויין של פשיטות עבריינים על בתים נטושים, חנויות ובתי חרושת לדברי ערך במהלך הפצצות. הקריפו היה אחד ממקורות כוח האדם ששימשו למילוי שורות האיינזצגרופן, וכמה מפקדי קריפו בכירים, ארתור נבה ביניהם, הוצבו כמפקדי איינזצגרופן. יחידות ההרג הניידות של האיינזצגרופן פעלו ביישום הפתרון הסופי בשטחים שנכבשו על ידי מכונת המלחמה הנאצית, במסגרת השואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
בשנת 1945 החלו כוחות בעלות הברית הכובשים בתוכנית דה-נאציפיקציה. הובן כי במדינה טוטליטרית, מעטים היו האנשים שיכלו להשתתף בשירות הציבורי מבלי להיות חברים במפלגה הנאצית. חברות במפלגה לבדה לא נתפסה כבסיס מספיק לפיטורים, אך טענות על מעורבות או שותפות בפשעי מלחמה נאציים או פשעים נגד האנושות נחקרו ומספר פקידי משטרה הורשעו.
עם זאת, בעלות הברית סברו כי שלטון החוק יעמוד בסכנה אם יפוטרו באופן המוני פקידי משטרה ששירתו את המדינה הנאצית וכי שמירה על המשכיות של משטרה אזרחית ומקומית מלכתחילה, יחד עם כל כישוריה המעשיים וניסיונה הנצבר, היא הדרך היעילה ביותר להחזרת הדמוקרטיה לעם הגרמני. לפיכך הסתגל קריפו שוב לשינויים בפיקוח ובאחריות, וכמו במקריהם של עובדי ציבור אחרים עבר את השינוי הפוליטי והכלכלי שחל בשנים שלאחר המלחמה.
כיום
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מחלקת את אחריות המשטרה בין הרשויות הפדרליות והממלכתיות. משטרת המדינה או לנדספוליציי (Landespolizei) של המדינות הפדרליות מבצעת את רוב החקירות בגרמניה.
בתוך משטרת המדינה, מחלקת החקירה הפלילית מכונה Kriminalpolizei או קריפו. מחלקות קרימינלפוליציי השונות מאורגנות על פי חוק המדינה ומדווחות למשרד הפנים של מדינתן. הרוב המכריע של עבודות המשטרה מתבצעות ברמת המדינה, ולכן קרימינלפוליציי הוא שמנהל את רוב החקירות הפליליות בגרמניה.
בלשי קרימינלפוליציי חוקרים פשעים ואירועים ועובדים בבגדים אזרחיים. הם אוספים ראיות, מראיינים קורבנות ועדים ושואלים חשודים. בלשים מעורבים גם באיתור נעדרים והשבת רכוש גנוב. החוקרים עשויים להיות מוקצים לחוליות בילוש במתחם או לאחת מעשרות יחידות חקירה מיוחדות שיש להן אזור שיפוט ברובע, ברחבי העיר או באזור.
מועמדים לקריפו הם לרוב שוטרים רגילים שהצליחו היטב בבית הספר לשוטרים ובשנותיהם הראשונות לתפקיד. לאחר סינון ובדיקה קפדניים, מספר קטן נבחר לקבל השכלה טכנית בקרימינולוגיה במכללה למשטרה. המסיימים את הקורס משרתים במעמד של חניכה לשלוש שנים לפני שהם מקבלים מעמד מלא כחוקרים.
צוותי חקירה משותפים מוקמים לעיתים קרובות עם המשטרה הפדרלית הגרמנית וחוקרי המכס כדי להילחם בהברחות סמים או בפעילות פשע מאורגנת. לכל מדינה יש גם לשכת חקירות ממלכתית או Landeskriminalamt, הממוקמת בדרך כלל בבירת המדינה, כדי לסייע לקריפו במקרים הדורשים משאבים פורנזיים או משאבי חקירה.
למחלקות המשטרה הגרמנית יש מחלקות שטטשוץ (Staatsschutz) נפרדות בקריפו כדי לחקור פשע שמניעיו פוליטיים. לסוכנויות הביון הגרמניות אין סמכויות משטרה. פעיליהן אינם מורשים לבצע מעצרים, חיפושים בתחומי הפרט, חקירות או החרמות. אם הם קובעים כי נדרשים אמצעים שיפוטיים או משטרתיים, הם מוסרים את העניין לבתי המשפט, לתובעים הציבוריים או לקציני ביטחון המדינה בקריפו (מחלקות השטטשוץ) המחליטים באופן עצמאי איזו פעולה מוצדקת.
למשטרת הפלילים, ללשכת החקירות הפדרלית הגרמנית ולמשטרה הפדרלית יש חוקרים משלהם, אך אלה אינם מכונים "אנשי קריפו". מבחינה טכנית ניתן לעבור מהמשטרה הפדרלית לקריפו, אך בפועל אין כמעט ביקוש לכך.
שווייץ
האחריות לחוק ולסדר בשווייץ היא בידי הקנטונים שבהם המשטרה הקנטונלית (Kantonspolizei) אחראית לחקירות. המבנה הפדרלי השווייצרי בא לידי ביטוי במספר שירותי משטרה קנטוניים המאורגנים בדרכים שונות, אך בקנטונים דוברי הגרמנית, מחלקות החקירה הפליליות מכונות בדרך כלל "קרימינפוליציי".
לקריאה נוספת
- Friedlander, Henry (1995). The Origins of Nazi Genocide: From Euthanasia to the Final Solution. Chapel Hill: University of North Carolina Press. ISBN 978-0807822081.
- Gerwarth, Robert (2011). Hitler's Hangman: The Life of Heydrich. New Haven, CT: Yale University Press. ISBN 978-0-300-11575-8.
- McNab, Chris (2009). The Third Reich. Amber Books Ltd. ISBN 978-1-906626-51-8.
- Weale, Adrian (2010). The SS: A New History. London: Little, Brown. ISBN 978-1408703045.
- Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0-451-23791-0.
- Williams, Max (2001). Reinhard Heydrich: The Biography, Volume 1—Road To War. Church Stretton: Ulric Publishing. ISBN 978-0-9537577-5-6.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Williams 2001, p. 77.
- ^ Friedlander 1995, p. 55.
- ^ 3.0 3.1 Weale 2012, pp. 140–144.
- ^ Weale 2012, p. 149.
- ^ Weale 2012, pp. 133, 134, 140–144.
- ^ Gerwarth 2011, p. 163.
קריפו31270056