חוקת הרפובליקה של קוריאה היא המסמך החוקי העליון של קוריאה הדרומית, המקים ומסדיר את מעמדם של מוסדות השלטון. החוקה פורסמה לראשונה ב-17 ביולי1948, והיא תוקנה לאחרונה ב-29 באוקטובר1987.
חוקת 1948- נוסחה על ידי ד"ר צ'ין-או יו, יצרה שלטון מרכזי תחת הנשיא בסגנון חוקת רפובליקת ויימאר. תוקנה לראשונה ב-1952 על פי דרישתו של הנשיא לי סינג-מן, שדרש את התיקון שקבע בחירות ישירות לנשיאות (עד אז הנשיא נבחר בידי הפרלמנט) ובית מחוקקים דו-ביתי.
חוקת 1960- כוננה חוקה דמוקרטית יותר, שהקימה קבינט פרלמנטרי, בית מחוקקים דו-ביתי, ועדת בחירות וועדה חוקתית, והחזירה את בחירת הנשיא - שתפקידו הפך לטקסי - לידי הפרלמנט. בחוקה נקבע קיום בחירות גם לשופטי בית המשפט העליון ולמושלים המחוזיים וזכויות האדם הטבעיות נקבעו בחוקה.
חוקת 1962- לאחר ההפיכה הצבאית ב-1961 בידי פאק צ'ונג-הי בוטלה חוקת 1960, וכוננה חוקת הרפובליקה השלישית, שהיו בה קווי דמיון לחוקת ארצות הברית, כגון חזרה למשטר נשיאותי ובחירות ישירות לנשיאות, וכן תפקידים נומינליים של ביקורת שיפוטית.
מבנה היחסים והכוחות של שלושת הרשויות בקוריאה הדרומיתחוקת 1972- כונן פאק את חוקת הרפובליקה הרביעית, שנקראה "חוקת יוסין", שהעניקה לנשיא סמכויות גורפות (כמעט דיקטטוריות), ואפשרה לו לרוץ לנשיאות בלי הגבלת מספר כהונות, לנשיא הייתה שליטה כמעט בלתי מוגבלת על הרשויות המחוקקת והשופטת.
חוקת 1980- לאחר שפאק נרצח בשנת 1979, קמה הרפובליקה החמישית וכוננה חוקת 1980 תחת הנשיא צ'ון דו-הואן. כוחו של הנשיא הופחת במידת מה. נוסף על כך, בחוקה נקבע בית מחוקקים חד-ביתי והוקם קבינט.
חוקת 1987- החוקה הנוכחית. לאחר הפגנות פרו-דמוקרטיות בשנת 1987, נכתבה הצעת חוקה חדשה. בחירת הנשיא חזרה להיות ישירה, הנשיא איבד את סמכותו לפזר את הפרלמנט, והממשלה הפסיקה להיות תלויה באמונו. כמו כן, הוקם בית משפט לחוקה אשר יכול לבטל חוקים לא-חוקתיים וכן לפזר מפלגות שמצען אנטי-דמוקרטי.
האספה הלאומית של הרפובליקה של קוריאה, היא הרשות המחוקקת הלאומית של דרום קוריאה. על פי חוק הבחירות משנת 2019, באספה יושבים 300 חברים, מתוכם 253 נבחרים על ידי הציבור במחוזות בחירה חד-נציגיים, ואילו 47 המושבים הנותרים מוקצים לייצוג יחסי. האספה הלאומית מכהנת 4 שנים.
על פי חוקת הרפובליקה של קוריאה, על האספה הלאומית להיות בת 200 חברים לפחות. על פי חוק, על מועמדים לאספה הלאומית להיות בני שלושים לכל הפחות ולשהות בקוריאה הדרומית במשך 5 שנים רצופות, על פי החוקה, הנשיא לא יכול לפזר את האספה. האספה מנוהלת על ידי יושב ראש ושני סגנים, האחראים לזרז את הליך החקיקה. יושב הראש והסגנים נבחרים בהצבעה חשאית על ידי חברי האספה, ותקופת כהונתם מוגבלת לשנתיים. יושב הראש אינו תלוי בהשתייכות מפלגתית. יושב הראש והסגנים אינם רשאים לכהן כחברי ממשלה. האספה הלאומית יכולה לפתוח בהליך הדחה כנגד הנשיא כאשר יידרש רוב של שני שלישים מחברי הפרלמנט ובהמשך אשרור של ההחלטה בידי לפחות שישה מתוך תשעה שופטים בבית המשפט החוקתי.[1]
בראש הרשות המבצעת עומד נשיא קוריאה הדרומית. מסמכויותיו, למנות שגרירים, צירים, קונסולים, שופטי בית המשפט העליון (בהסכמת האספה הלאומית), ואת שאר פקידי הממשל. הוא מקבל את כתבי ההאמנה של שגרירים ונציגים זרים אחרים. הנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הכוחות המזוינים של הרפובליקה של קוריאה. מתפקידו להכריז על מלחמה, לחתום על הסכמי שלום, אמנות אחרות, ולקיים משאל עם בסוגיות בעלות חשיבות לאומית. בנוסף הנשיא רשאי להוציא צווים נשיאותיים הנוגעים לעניינים שהואצלו לו בחוק עם ההיקף שהוגדר ספציפית וגם עניינים הדרושים לאכיפת חוקים. ברשותו של הנשיא להטיל וטו על הצעות חוק (אלא אם שני שלישים של חברי האספה הלאומית מטילים וטו נגדי) אם האספה הלאומית מצביעה נגד החלטה נשיאותית, היא מבוטלת מיד. בתקופה של סערה פנימית או חיצונית חמורה או איום, או משברים כלכליים או פיננסיים, הנשיא רשאי להפעיל סמכויות חירום "לשמירה על הביטחון הלאומי או על השלום והסדר הציבורי". הנשיא רשאי לנקוט באמצעי חירום רק כאשר האספה הלאומית לא מסוגלת להתכנס. אמצעי החירום מוגבלים למינימום ההכרחי.[2]
מערכת המשפט של דרום קוריאה מהווה את הזרוע השופטת של דרום קוריאה, שהוקם על פי פרק 5 ו-6 בחוקת דרום קוריאה. על פי פרק 5 בחוקה, בתי המשפט הרגילים מטפלים בכל העניינים, למעט ביקורת חוקתית, ובתי המשפט הצבאיים עוסקים בעניינים צבאיים. כל הערעורים בבתי המשפט הרגילים ובבתי המשפט הצבאיים מוגשים לבית המשפט העליון. בתי המשפט הרגילים פועלים לפי היררכיה של שלושה דרגות, עם שופטים עצמאיים ו-14 שופטי בית המשפט העליון.
על פי פרק 6, בית המשפט החוקתי עוסק בעניינים של ביקורת חוקתית, כולל הדחת נבחרי ציבור ופירוק מפלגות פוליטיות לא חוקיות. בית המשפט החוקתי כולל תשעה שופטים, עם נשיא מבין השופטים.
מערכת המשפט בדרום קוריאה מחולקת לשני גופים: בית המשפט החוקתי, העוסק בעניינים חוקתיים, ובתי המשפט הרגילים, העוסקים בכל יתר העניינים. נשיא בית המשפט העליון ונשיא בית המשפט החוקתי נתפשים כראשי מערכת המשפט, אך ישנה מחלוקת בין שני בתי המשפט בנוגע לסמכויותיהם.
ברמה האזורית
דרום קוריאה מחולקת לארבעה סוגים של יחידות מנהליות עיקריות: מחוזות (Provinces), ערים עצמאיות (Metropolitan Cities), מחוזות עירוניים (Special Autonomous Cities), ועיריות מחוזיות (Special Self-Governing Provinces). כל יחידה מנהלית נבדלת לפי האופי הממשלתי שלה ודרגת השלטון המקומי.[3]
מפת היחידות המנהליות של קוריאה הדרומית
מחוזות (Provinces)
דרום קוריאה מחולקת ל-9 מחוזות (או פרובינציות) שהיא חטיבה אדמיניסטרטיבית ברמה גבוהה. כל מחוז מנוהל על ידי מושל שנבחר בבחירות ישירות. המחוזות הם:
צפון צ'ונגצ'ונג (Chungcheongbuk-do)
דרום צ'ונגצ'ונג (Chungcheongnam-do)
צפון ג'וללה (Jeollabuk-do)
דרום ג'וללה (Jeollanam-do)
צפון קיונגסאנג (Gyeongsangbuk-do)
דרום קיונגסאנג (Gyeongsangnam-do)
קימה (Gyeonggi-do)
חלאפוג'ו (Jeju-do)
גאנסו (Gangwon-do)
ערים עצמאיות (Metropolitan Cities)
לדרום קוריאה יש 6 ערים עצמאיות (Metropolitan Cities), שכל אחת מהן נחשבת כישות עירונית עם שלטון מקומי עצמאי ברמה של מחוז. ערים אלה נחשבות כערים הגדולות והחשובות במדינה והן:
האי צ'ג'ו (Jeju) הוא המחוז היחיד בקטגוריה זו. צ'ג'ו הוא מחוז מיוחד שמבצע אוטונומיה רחבה יותר במגוון תחומים, כולל כלכלה ותחבורה, עם סמכויות של ממשל עצמאי.
יחידות משנה בתוך כל אזור
כל מחוז ועיר נחלקים לתת-יחידות הנקראות "מחוזות" (Guns) או "ערים" (Eups), שהם יחידות מקומיות קטנות יותר שמספקות שירותים לתושבים ברמה הקהילתית.
מפלגות פוליטיות
המפלגות הפוליטיות בדרום קוריאה מהוות חלק מרכזי במערכת הפוליטית של המדינה, שהיא דמוקרטיה נשיאותית עם מערכת רב-מפלגתית. הבחירות לנשיאות ולפרלמנט מתבצעות אחת לארבע שנים, ומערכת המפלגות הפוליטיות מורכבת ממספר מפלגות עיקריות שמייצגות אידאולוגיות שונות, לצד מפלגות קטנות יותר הפועלות כאופוזיציה או מצטרפות לקואליציות.
המפלגה השמאלית הגדולה ביותר במדינה. היא נוסדה בשנות ה-90 ממספר מפלגות ליברליות ושמאלניות, ומאז הפכה לכוח הפוליטי המרכזי בשמאל. המפלגה תומכת בזכויות אדם, כלכלה סוציאל-דמוקרטית ושוויון חברתי, ומקדמת מדיניות דיפלומטית של שיתוף פעולה עם צפון קוריאה. המפלגה הדמוקרטית פועלת עם מבנה היררכי, בראשו יו"ר נבחר, וכוללת ועדות מקצועיות העוסקות בנושאים כמו כלכלה, חינוך ורווחה. המצע שלה מתמקד בהגברת זכויות האדם, יצירת מערכת רווחה סוציאלית, והפחתת פערים כלכליים וחברתיים.[4]
מפלגת כוח העם שהיא המפלגה השמרנית הגדולה ביותר במדינה, תומכת במדיניות כלכלית חופשית, חיזוק כוחות הביטחון, וניהול תקיף יותר מול צפון קוריאה. המפלגה הוקמה ממספר מפלגות שמרניות קודמות, ובמשך שנים רבות הייתה בשלטון. המפלגה מקדמת מדיניות קפיטליסטית, צמצום רגולציות ממשלתיות והגברת העמידות הביטחונית של המדינה. המפלגה פועלת עם מערכת ניהול היררכית, ונושאי המדיניות שלה קשורים בעיקר לכלכלה ולביטחון הלאומי.
מפלגת שיקום קוריאה (Rebuilding Korea Party)
מפלגת שיקום קוריאה היא מפלגה שנוסדה לאחר פרישת חברים ממפלגת הכוח העממי, והיא מציגה את עצמה כאלטרנטיבה למפלגות הגדולות של דרום קוריאה. המפלגה מתמקדת בעיקר בשיקום המערכת הפוליטית והחברתית, ומציגה עקרונות של לאומנות שמרנית, חיזוק המשטר הדמוקרטי והתמקדות בשיפור חיי האזרחים. המפלגה מאמינה כי דרום קוריאה זקוקה לשינוי רדיקלי במערכת השלטון, הכולל חיזוק מוסדות המדינה והבטחת שלטון חוק. בנוסף, היא שואפת להדגיש את העצמאות הלאומית ולחזק את קשרי המדינה עם ארצות הברית ודרום-מזרח אסיה.
מפלגת הרפורמה החדשה (New Reform Party)
מפלגת הרפורמה החדשה היא מפלגת ימין מרכזי שצמחה מתוך רצון ליצור אלטרנטיבה למערכת הפוליטית הקיימת בדרום קוריאה. המפלגה קוראת לרפורמות יסודיות במערכת הפוליטית והכלכלית של המדינה, תוך שמירה על ערכים של דמוקרטיה ליברלית ושוק חופשי. המפלגה תומכת בתפיסות שמרניות כלכליות ומעמידה את הדגש על צמצום רגולציות ממשלתיות, חיזוק תעשיות טכנולוגיות וחדשנות, והגברת השקעות בתשתיות לאומיות. בתחום החוץ, המפלגה מקדמת מדיניות ביטחונית חזקה מול צפון קוריאה ומחויבות לשותפויות עם מדינות המערב, במיוחד עם ארצות הברית.
המפלגה המתקדמת (Progressive Party)
המפלגה המתקדמת של קוריאה היא מפלגת שמאל קיצוני שהוקמה בשנות ה-2000, ומקבלת השראה מהעקרונות הסוציאליסטיים והפמיניסטיים. המפלגה תומכת במאבק למען זכויות העובדים, מדיניות סוציאליסטית וצדק חברתי. היא גורסה מדיניות שמדגישה את השוויון הכלכלי, חיזוק זכויות המיעוטים והעניים, ומאבק בעוני ובאי-שוויון. המפלגה המתקדמת מתנגדת לכלכלה הקפיטליסטית ומקדמת כלכלה המשרתת את כלל הציבור ולא רק את בעלי ההון. המפלגה גם תומכת במדיניות חוץ פייסנית כלפי צפון קוריאה ומעודדת דיאלוג ושיתוף פעולה עם המדינה השכנה.
מפלגת ההכנסה הבסיסית (Basic Income Party)
מפלגת ההכנסה הבסיסית היא מפלגת שמאל ליברלית שנוסדה מתוך רצון לקדם מדיניות של הכנסה בסיסית אוניברסלית. המפלגה טוענת כי על הממשלה להבטיח לכל אזרח הכנסה בסיסית קבועה, כדי להילחם בעוני, לעודד שוויון חברתי ולספק ביטחון כלכלי לכל פרט במדינה. המפלגה רואה בהכנסה הבסיסית כלי מרכזי להתמודד עם האתגרים הכלכליים והחברתיים של המאה ה-21, במיוחד את השפעות האוטומציה והטכנולוגיה על שוק העבודה. המפלגה מקדמת גם מדיניות פרוגרסיבית בנוגע לתחום הסביבה והזכויות החברתיות.
מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה (Social Democratic Party)
מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה היא מפלגת שמאל מרכז שמקדמת רעיונות של סוציאליזם דמוקרטי. המפלגה רואה במערכת הרווחה הסוציאלית את עמוד השדרה של מדינה צודקת, ומבוססת על עקרונות של שוויון, צדק חברתי וזכויות עובדים. היא תומכת בשיפור המערכת הבריאותית והחינוכית, וביצירת תשתיות כלכליות שיאפשרו לכל האזרחים גישה שווה להזדמנויות כלכליות. המפלגה גם מקדמת מדיניות חוץ של שיתוף פעולה עם מדינות אחרות באזור, ושואפת לקדם דיאלוג עם צפון קוריאה תוך שמירה על ביטחון המדינה.
ערך מורחב – חוקת קוריאה הדרומית
.svg)
