פציפיזם
פציפיזם (מלטינית: Pax - "שלום", Pacis - "של שלום") או שְׁלוֹמָנוּת[1] היא ההתנגדות למלחמה, אלימות ומיליטריזם.
רבים מהפציפיסטים (אולם לא כולם) מחויבים לאי-אלימות בחברה באופן כללי, ומתחייבים להשיג את יעדיהם רק באמצעות התנגדות אקטיבית לא אלימה או באמצעים לא תוקפניים.
יש פציפיסטים אחרים שאינם מתנגדים באופן עקרוני לכל שימוש חברתי באיומים או באלימות בכל המקרים, אולם מאמינים שמלחמה היא סוג של אלימות שלעולם אינו חיוני או מקובל.
יוניות היא מונח לא פורמלי, המשמש לתיאור אנשים עם עקרונות פציפיסטיים או אנטי-מלחמתיים. המונח קשור לדימויה של היונה בתרבות כמסמלת שלום, דימוי שמקורו כפי הנראה בתפקידה של היונה בסיפור נוח והמבול. העמדה הנגדית היא מיליטריזם.
המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את צמד החידושים שְׁלוֹמָאוּת (תחת פציפיזם) ושְׁלוֹמַאי (תחת פציפיסט).[2] בשנת 2022, האקדמיה ללשון קבעה את המונח שְׁלוֹמָנוּת תמורת פציפיזם.[1]
היסטוריה
ניתן למצוא ניצנים של תמיכה בפציפיזם בתקופות קדומות בהיסטוריה ובספרות, למשל בעולם הקלאסי. שתי דוגמאות מהמלחמה הפלופונסית (431-404 לפנה"ס) שידועות לנו הן המחאה הלא-אלימה של הגטורידס איש תאסוס ושביתת נשות אתונה במחזהו של אריסטופאנס, ליזיסטרטה.
כמה ארגונים נוצריים אדוקים, ביניהם "אגודת הידידים" (הקווייקרים), האמיש והמנוניטים, דוגלים בפציפיזם זה מאות בשנים. במאה ה-19 הלכו וגברו הלכי הרוח הפציפיסטיים. קבוצות ותנועות סוציאליסטיות רבות באותה מאה היו פציפיסטיות, וטענו שהמלחמה מטבעה היא סוג של איום שלטוני על מעמד הפועלים, אשר נאלצים ללחום ולמות במלחמות שאינן מועילות להם בעבור אדוניהם הפוליטיים והכלכליים, אשר לעולם אינם סובלים בקווי החזית של המלחמה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה זרם הפציפיזם הדומיננטי במערב אירופה היה זרם "הפציפיזם הסוציאליסטי" שגרס שמלחמות נובעות מאינטרסים כלכליים של האליטות, ושקידם את ערך האחווה הכלל-אנושית כנגד המיליטריזם, האימפריאליזם והלאומנות.[3]
ההרג ההמוני שאירע במלחמת העולם הראשונה עורר סלידה עמוקה מהמלחמה בחלקים נרחבים של העולם המערבי, ודוקטרינות פציפיסטיות צברו אוהדים חדשים רבים. כך למשל, ב-9 בפברואר 1933 התקבלה באגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה שבועת אוקספורד(אנ') והיא "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה" שהתקבלה ברוב של 253 כנגד 157 מתנגדים. ב-12 באפריל 1935 התקבלה בארצות הברית החלטה המזדהה עם שבועת אוקספורד עליה חתמו כ-60 אלף תלמידי מכללות.
מנגד, הספרות הפציפיסטית או תמיכה ציבורית באידיאלים אנטי-מלחמתיים נאסרו במדינות אחדות, כגון באיטליה תחת שלטון מוסוליני, בברית המועצות, ומאוחר יותר בגרמניה הנאצית תחת שלטונו של היטלר. במדינות אלה, הפציפיזם הוקע כפחדנות גרידא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הלכי הרוח הפציפיסטיים דוכאו ונדחקו לשוליים.
הפילוסוף ברטרנד ראסל טען שהצורך בהבסת היטלר היווה נסיבות ייחודיות, שבהן מלחמה אינה האפשרות הגרועה ביותר. הוא קרא לעמדתו זו "פציפיזם רלטיבי". אפילו ה.ג'. וולס, אשר טען לאחר שביתת הנשק ששמה קץ למלחמת העולם הראשונה שהבריטים סבלו יותר מהמלחמה מאשר היו סובלים אילו נכנעו לגרמניה, קרא מאוחר יותר ב-1941 למתקפה בריטית בהיקף נרחב על אדמת אירופה כדי להילחם בהיטלר ובנאציזם.
הלכי הרוח הפציפיסטיים התעוררו מחדש דור אחד מאוחר יותר בשנות ה-60.
פציפיזם רדיקלי
מעטים מאוד הם האנשים שמאמינים שהמלחמה עדיפה על פני שלום, אולם הפציפיזם אינה אמונה רווחת כלל ועיקר. פציפיזם אינו רק אמונה עמוקה ביעילות ובתועלות של אמצעים לא-אלימים לפתרון סכסוכים, אלא גם דחייה עקרונית של כל הצידוקים לשימוש באמצעים אלימים תחת כל נסיבות שהן. לכל הפחות, הפציפיסט מאמץ עמדה זאת כאמונה אישית שמדריכה אותו בחייו הפרטיים. יש פציפיסטים אשר מוכנים לשרת במאמץ מלחמתי בתפקידים לא קרביים, אם הם נדרשים לעשות כן. במלחמת העולם הראשונה, פציפיסטים שחשו שמצפונם אינו מתיר להם להילחם, שירתו כנהגי אמבולנסים, בעוד שאחרים נכלאו בגלל סירובם להשתתף במאמץ המלחמתי.
הטיעון המעשי המרכזי שמעלים הפציפיסטים הוא שהתנגדות אלימה לאלימות לעולם אינה מצליחה להביא שלום, ושמלחמה יכולה רק ליצור מאזן כוחות מלחמתי חדש בין הניצים ולהמשיך את מעגל האלימות. יתרה מכך, טוענים הפציפיסטים, לעיתים קרובות המלחמה אינה מצליחה להשיג את המטרות המדיניות או הכלכליות שלשמה הוכרזה, והתועלות שהיא מניבה אינן עולות על העלויות שלה. הם מדגישים עוד, שרק לעיתים נדירות המניעים למלחמה הם אידיאלים נשגבים, כפי שטוענים תומכיה. אסכולות אחרות של הפציפיזם הרדיקלי לא עושות שימוש בטיעונים מעשיים מסוג זה, אלא פשוט מתנגדות לאלימות לשמה. הפציפיזם הרדיקלי שנוי במחלוקת, ומעטים חיים לפיו.
אנרכו-פציפיזם
ערך מורחב – אנרכו-פציפיזם
אנרכו-פציפיזם הוא זרם רדיקלי בתאוריית הפציפיזם, בו דוגלים בשימוש בצורות התנגדות לא אלימות במאבק לשינוי חברתי ובמאבק כנגד היררכיה ומדינה.
פציפיזם פרגמטי
המונח "פציפיסט" מתאר לעיתים קרובות אדם אשר מוכן לסכן את עצמו ואחרים, או מעדיף לשאת בעונשים על עמדות לא-תוקפניות אפילו בנסיבות קיצוניות, ולו כדי למנוע שימוש בפתרון אלים או צבאי, בעיקר בפוליטיקה. הפציפיסט נוטה יותר מאחרים להאמין באמצעים לא-אלימים להשגת פתרון לעימות.
במקרים מסוימים מייחסים עמדה פציפיסטית לאדם בנסיבות מסוימות, בניגוד לאחרים שסבורים שאותן נסיבות מצדיקות שימוש באלימות. ניתן להגדיר "פציפיזם פרגמטי" כעמדות שדוגלות באי-אלימות בנסיבות רגילות, אבל שומרות את הזכות להגנה עצמית בעת משבר. פציפיזם פרגמטי כזה משקף העדפה ברורה ומוצהרת של שלום על פני מלחמה.
התורה הפוליטית של מפלגות הירוקים כוללת אי-אלימות וביזור סמכויות השלטון כשניים מערכי הליבה שלה. עם זאת, כשהם נוטלים חלק בשלטון, הירוקים אינם מביעים עמדות פציפיסטיות מוחלטות. כך למשל, מפלגת הירוקים שהשתתפה בממשלתו של הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי גרהרד שרדר בגרמניה, תמכה במעורבות של חיילים גרמנים במלחמה באפגניסטן ב-2001, אולם בתנאי שוועידת השלום תתקיים בברלין. במהלך מערכת הבחירות ב-2002, דרשו הירוקים מהקנצלר שרדר להתחייב שחיילים גרמנים לא ישתתפו במתקפה האמריקאית על עיראק.
רבים מאלה הדוגלים ב"אי-אלימות" או פציפיזם, במיוחד מפלגות פוליטיות ששותפות לשלטון, למעשה דוגלים בפירוק נשק (בהיקף נרחב מאוד) ולא בהתפרקות מאמצעי לחימה (שבה תומכים פציפיסטים רבים). פציפיסטים רבים מסוג זה השתתפו בפעולות צבאיות הגנתיות, כאשר מדינותיהם הותקפו, אבל אחרים העדיפו לעזוב את ארצם כאשר ממשלתם נערכת למלחמה. מפלגה יכולה להיחשב פציפיסטית גם אם היא שותפה לשלטון, אם היא מתנגדת להשתתף בעימותים צבאיים חיצוניים, מסרבת לספק אמצעי לחימה ומעניקה מקלט לפליטים שאינם לוחמים.
פציפיסטים ידועים
בין הפציפיסטים המפורסמים ניתן למנות את הסופר הרוסי לאו טולסטוי, וכן את המנהיג ההודי מהטמה גנדהי, אשר קידם את קונספט ה"אהימסה" (ההימנעות מפגיעה) ההודי ואת ההתנגדות הבלתי אלימה מול האימפריאליזם הבריטי. בנוסף המדען היהודי אלברט איינשטיין היגר לארצות הברית בשנת 1933 עם עליית מפלגת הנאצים לשלטון בגרמניה מחשש לרדיפה, בין היתר עקב היותו פציפיסט.
ביקורת
על תנועות פציפיסטיות נטען כי הן עשויות לעודד תוקפנות בשל הפגנת חולשה. כך למשל, בעקבות "שבועת אוקספורד", כתב פרופסור ליחסים בינלאומיים, אלפרד צימרן, לאגודת הסטודנטים באוקספורד: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת זה יהיה גם בגללכם". למעשה, בעקבות שבועת אוקספורד, מדינות הציר ובפרט היטלר התייחסו לבריטניה בזלזול. ב-4 במאי 1965 פורסם בדיילי טלגרף מכתב של אריך פון ריכטהופן, ששירת במטה הכללי הגרמני, שבו העיד כי אותו "סירוב להילחם למען המלך והמדינה" השפיע רבות על היטלר ועל הדרך בה בחר, בשל קבלת ההחלטה בקרב האליטה האינטלקטואלית הבריטית.[4] כך למשל, היטלר היה נוהג להתייחס לשבועת אוקספורד כאשר הייתה מתעוררת ביקורת מצד הגנרלים בוורמאכט כנגד מהלכיו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- פציפיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פציפיסטים, דף שער בספרייה הלאומית
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פציפיזם |
| ערך מילוני בוויקימילון: פציפיסט |
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 החלטות האקדמיה בישיבתה האחרונה (אייר תשפ"ב, מאי 2022), באתר האקדמיה ללשון העברית, 9 ביוני 2022
- ^ ראובן אלקלעי, כרך 3, מלון עברי שלם, הוצאת גליל, 1994
- ^ אבי קליין, סוף למלחמות, אתר פיגומים, 25 בינואר 2022
- ^ בן דרור ימיני, מחרחרי מלחמה, באתר nrg, 14 באוגוסט 2012
39046637פציפיזם