אנרכו-פציפיזם
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך תורגם מאנגלית לעברית, הטקסט דורש תיקונים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך תורגם מאנגלית לעברית, הטקסט דורש תיקונים. |
אנרכיזם |
|
זרמים של אנרכיזם אנרכו-קומוניזם אנרכיזם מסביב לעולם אנרכיזם בספרד אנרכיזם בתרבות אנרכיזם וחברה אנרכיזם בהיסטוריה הקומונה הפריזאית |
אנרכו-פציפיזם, המכונה גם פציפיזם אנרכיסטי ואנרכיזם פציפיסטי, היא אידאולוגיה אנרכיסטית הדוגלת בשימוש בצורות התנגדות לא אלימות במאבק לשינוי חברתי.[1][2] האנרכו-פציפיזם דוחה את עקרון האלימות שנראה כצורת כוח ולכן סותר אידיאלים מרכזיים של אנרכיסטים כמו דחיית היררכיה ודומיננטיות.[3] אנרכו-פציפיסטים רבים הם גם אנרכיסטים נוצרים, הדוחים מלחמה ושימוש באלימות.[4]
אנרכו-פציפיסטים אינם דוחים את השימוש בפעולה מהפכנית לא אלימה נגד הקפיטליזם והמדינה במטרה להקים חברה וולונטרית שלווה.[1][5] ההשפעות הראשונות העיקריות של האידאולוגיה נבעו מהפילוסופים הנרי דייוויד תורו ולב טולסטוי ואילו מאוחר האידאולוגיה גם קיבלה השראה מהרעיונות של מהטמה גנדי.[2] תנועות אנרכו-פציפיסטיות צמחו בעיקר בהולנד, רוסיה, בריטניה וארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.
היסטוריה
הנרי דייוויד תורו (1817–1862) היה המשפיע ההיסטורי והחשוב במחשבה האנרכיסטית האינדיבידואלית בארצות הברית ובאירופה. חיבורו של תורו "אי-ציות אזרחי" (התנגדות לשלטון אזרחי) נקראה כך בגלל ההשפעה שקיבל על ידי ליאו טולסטוי, מרטין בובר, מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג הבן בשל תמיכתם בהתנגדות לא אלימה.[1] על פי איגוד משכון השלום בבריטניה, זה היה גם התקדים העיקרי לאנרכו-פציפיזם. ת'ורו עצמו לא מנוי לפציפיזם, ולא דחה את השימוש במרד מזוין. הוא הדגים זאת בתמיכתו הבלתי מוסמכת בג'ון בראון ובביטולי אלימות אחרים,[6] וכתב את בראון כי "השאלה אינה על הנשק אלא על הרוח בה אתה משתמש בו."[7]
בשנות ה-40 של המאה ה-20, הביטול האמריקני ותומך באי ההתנגדות הנרי קלארק רייט וחסידו האנגלי ג'וזף בארקר דחו את רעיון הממשלות ודגלו בצורה של אנרכיזם אינדיבידואליסטי פציפיסטי. בשלב מסוים היה לאנרכו-פציפיזם האנרכיזם הנוצרי העיקרי. תנועת טולסטויאן ברוסיה הייתה התנועה האנרכו-פציפיסטית הגדולה הראשונה.
אלימות תמיד הייתה שנויה במחלוקת בקרב אנרכיסטים. בעוד שאנרכיסטים רבים אימצו את התעמולה האלימה של המעשה במהלך המאה התשע עשרה, אנרכו-פציפיסטים התנגדו ישירות לאלימות כאמצעי לשינוי. טולסטוי טען כי אנרכיזם חייב להיות לא אלים מאחר שהוא, מעצם הגדרתו, התנגדות לכפייה וכוח, וכיוון שמדינה היא אלימה מטבעה, גם פציפיזם משמעותי חייב להיות אנרכיסטי. פרדיננד דומלה ניואנהאוס היה ושימש גם בכינון המגמה הפציפיסטית בתנועה האנרכיסטית.[2] בצרפת הופיע אנטי-מיליטריזם חזק בחוגי האנרכיסטים האינדיבידואלים, כאשר אמיל ארמנד הקים את "Ligue Antimilitariste" בדצמבר 1902 יחד עם חבריו האנרכיסטים ג'ורג 'יבטוט, אנרי ביילי, פרף-ג'אבל, אלברט ליברטאד ואמיל ג'נביון. ה-Ligue antimilitariste היה אמור להפוך לחלק הצרפתי של ה-International International antimilitariste (AIA) שהוקם באמסטרדם בשנת 1904.[8]
הפילוסופיה של טולסטוי צוטטה כהשראה מרכזית של מוהנדאס גנדי, מנהיג עצמאות הודי ופציפיסט שהזדהה בעצמו כאנרכיסט. רעיונותיו של גנדי זכו לפופולריות במערב בספרים כמו "כוח האי-אלימות" של ריצ'רד גרג (1935) ו-"כיבוש האלימות" של בארט דה ליגט (1937). האחרון חשוב במיוחד עבור אנרכיסטים שכן, כאחד בעצמו, דה ליגט התייחס במפורש לאלה החושקים למהפכה. "ככל שיותר אלימות, פחות מהפכה," הכריז. הוא קישר גם את האי-אלימות העקרונית של גנדין עם הפעולה הישירה הלא-אלימה הפרגמטית של הסינדיקליסטים. (השביתה הכללית היא ביטוי לאי שיתוף פעולה מוחלט של העובדים, אם כי יש להוסיף שרוב הסינדיקליסטים האמינו שיש להגן על המהפכה בעזרת עובדים חמושים.)"[1] כיבוש האלימות רומז ל"כיבוש הלחם" של קרופוטקין.
בשנות ה-50 וה-60, האנרכו-פציפיזם "החל לגלגל, אנרכיסטים קשוחי מחשבה והוסיפו לתערובת את ביקורתם על המדינה, ופציפיסטים בעלי רגישות לב את ביקורתם על אלימות".[1] במסגרת הופעתם של השמאל החדש ותנועת זכויות האזרח, "כמה נושאים, תיאוריות, פעולות, כולם ליברטריאנים מובהקים, החלו לעלות על הפרק וקיבלו ביטוי אינטלקטואלי על ידי האנרכו-פציפיסט האמריקני, פול גודמן."
אישים היסטוריים אנרכו-פציפיסטיים בולטים אחרים כוללים את עמון הננסי, דורותי דיי וז'אן-פול סארטר, אם כי האחרון רק לתקופה קצרה בין 1939 ל-1940.[9] דורותי דיי, (8 בנובמבר 1897 - 29 בנובמבר 1980) הייתה עיתונאית אמריקאית, פעילה חברתית ומתגיירת קתולית אדוקה; היא דגלה בתיאוריה הכלכלית הקתולית,דיסטריבוטיזם. היא נחשבה גם לאנרכיסטית ולא היססה להשתמש במונח. בשנות השלושים של המאה העשרים, דיי עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם האקטיביסט פיטר מאורין להקמת תנועת עובדים קתוליים, תנועה פסיפיסטית הממשיכה לשלב סיוע ישיר לעניים ולחסרי בית עם פעולה ישירה לא אלימה מטעמם. הסיבה לקנוניזציה של יום פתוחה בכנסייה הקתולית. עמון הננסי (24 ביולי 1893 - 14 בינואר 1970) היה פציפיסט אמריקאי, אנרכיסט נוצרי, צמחוני, פעיל חברתי, חבר בתנועת העובדים הקתולית וובלי. הוא הקים את "בית הכנסת האורחים של ג'ו היל " בסולט לייק סיטי, יוטה ונהג בהתנגדות מיסים. צ'ארלס-אוגוסט בונטמפס היה סופר פורה בעיקר בעיתונות האנרכיסטית, החשיבה החופשית, הפציפיסטית והנטוריסטית של אז.[10] השקפתו על אנרכיזם התבססה סביב תפיסתו "אינדיבידואליזם חברתי" עליו כתב בהרחבה. הוא הגן על נקודת מבט אנרכיסטית שהורכבה מ"קולקטיביזם של דברים ואינדיבידואליזם של אנשים".[11] ג'רארד דה לקאז-דות'ייר היה סופר צרפתי, מבקר אמנות, פציפיסט ואנרכיסט. לקאז-דות'יירס, מבקר אמנות של כתב העת הביקורת הסמליסטי לה פלומה, הושפע מאוסקר ויילד, ניטשה ומקס סטירנר. הוא עזר לייסד את תנועת 'Artistocracy' - תנועה הדוגלת בחיים בשירות האמנות. האידיאל שלו היה אסתטיקה אנטי-אליטיסטית: "כל הגברים צריכים להיות אמנים". [12] ז'אן-רנה סאולייר (גם רנה סאולייר) (בורדו, 6 בספטמבר 1911 - 2 בינואר 1999) היה אנרכו-פציפיסט, אנרכיסט אינדיבידואליסטי צרפתי[13] וכותב בצורת מחשבה חופשית ומיליטנט שהלך תחת שמו בדוי אנדרה ארו.[14][15][16] בסוף שנות החמישים הוא הקים בתוך הפדרציה של ליברס פנסורס דה בוש דו רון, את הקבוצה פרנסיסקו פרר[17] ובשנת 1959 הוא הצטרף לאיחוד הפציפיסטים דה פראנס (איחוד הפציפיסטים של צרפת). בין השנים 1968–1982, ארו היה בצד חברי קבוצת פרנסיסקו פרר.
"תנועה לחברה חדשה (MNS), רשת לאומית של קולקטיבים פציפיסטיים רדיקליים פמיניסטיים שהתקיימו בין השנים 1971 ל-1988", מזוהים לעיתים כאנרכיסטים,[18] אם כי הם לא הגדירו את עצמם ככאלה.[19] עבור אנדרו קורנל, MNS קיבלה פופולריות בקבלת ההחלטות בקונצנזוס, הם הציגו את שיטת ארגונם בפני פעילים בארצות הברית, והיו תומכים בבמגוון שיטות - חיים משותפים, יצירת עסקים בבעלות שיתופית - לעיתים קרובות מופקדים תחת הכותרת של "Prefigurative politics" מנהיג ה-MNS ג'ורג 'לייקי הצהיר כי "אנרכיסטים טוענים כי אני אנרכיסט אבל אני תמיד קצת מופתע כשהם עושים זאת כי אני תומך בסוציאל-דמוקרטיה שפותחה בנורווגיה." לייקי תמך בפוליטיקת בחירה, כולל בחירתו מחדש של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית.[20]
מחשבה
על פי מחברי "שאלות נפוצות על אנרכיסטים", "משיכת הפציפיזם לאנרכיסטים ברורה. אלימות היא סמכותית וכפייתית, ולכן השימוש בה אכן סותר את העקרונות האנרכיסטים... (אריקו) מלסטטה ספציפי ומפורש עוד יותר כשכתב כי "הקרש העיקרי של האנרכיזם הוא סילוק האלימות מיחסי אנוש".[21]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Ostergaard, Geoffrey (1982). Resisting the Nation State: The Pacifist and Anarchist Traditions. London: Peace Pledge Union. ISBN 9780902680357.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Woodcock, George (1962). Anarchism: A History of Libertarian Ideas and Movements. Penguin Books. ISBN 9780140168211.
- ^ Williams, Dana (24 באוגוסט 2017). "Contemporary anarchist and anarchistic movements". Sociology Compass. 12 (6): e12582. doi:10.1111/soc4.12582.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Christoyannopoulos, Alexandre (במרץ 2010). "A Christian Anarchist Critique of Violence: From Turning the Other Cheek to a Rejection of the State" (PDF). Political Studies Association. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-08-12.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Atack, Iain (2005). The Ethics of Peace and War. Edinburgh: Edinburgh University Press. ISBN 9780748622450.
- ^ James Mark Shields, "Thoreau’s Lengthening Shadow: Pacifism and the Legacy of 'Civil Disobedience'" Bucknell University website
- ^ Michael Meyer "Thoreau's Rescue of John Brown from History" Studies in the American Renaissance (1980), pp. 301–316
- ^ Miller, Paul B. (2002). From Revolutionaries to Citizens: Antimilitarism in France, 1870–1914. Duke University Press. p. 38. ISBN 0-8223-8058-7.
- ^ Taylor, John, "Abandoning Pacifism: The Case of Sartre", Journal of European Studies, Vol. 89, 1993
- ^ "Charles-Auguste Bontemps" at Ephemeride Anarchiste
- ^ "BONTEMPS Auguste, Charles, Marcel dit « Charles-Auguste » ; « CHAB » ; « MINXIT »" at Dictionnaire International des Militants Anarchistes
- ^ Lacaze-Duthiers, L'Ideal Humain de l'Art, pp.57–8.
- ^ Guerin, Cedric. "Pensée et action des anarchistes en France: 1950–1970" (PDF). Public Federation. אורכב מ-המקור (PDF) ב-30 בספטמבר 2007. נבדק ב-31 באוגוסט 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "ARRU, André (SAULIÈRE Jean, René, Gaston dit)" at Dictionnaire des Militants Anarchistes
- ^ ""André Arru (aka Jean-René Sauliere)" at "The Anarchist Encyclopedia: A Gallery of Saints & Sinners"". Recollectionbooks.com. אורכב מ-המקור ב-14 ביוני 2012. נבדק ב-29 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Courte biographie (1ère partie)". Raforum.info. 27 באוגוסט 1948. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2014. נבדק ב-29 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Courte biographie (2ème partie)". אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2014. נבדק ב-8 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ David Graeber. "THE REBIRTH OF ANARCHISM IN NORTH AMERICA, 1957–2007". HAOL, No. 21 (Invierno, 2010), 123–131
- ^ 1. Julie Cristol and T. L. Hill, "Review of Oppose and Propose! by Andrew Cornell" Theory in Action, Vol. 4, No.4, October 2011
- ^ Ian Sinclair "Interview with George Lakey" ZNet, 7 August 2012
- ^ "2A.3 What types of anarchism are there?". אורכב מ-המקור ב-6 ביולי 2013. נבדק ב-1 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה)
30764404אנרכו-פציפיזם