עבודת כפייה תחת שלטון גרמניה הנאצית
עבודת כפייה תחת שלטון גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה היו עבודות כפייה בהיקף רחב שיזמה גרמניה הנאצית. מיליוני פועלי כפייה שגויסו מכל המדינות הכבושות עבדו במאות מחנות עבודה. רובם של מחנות אלה היו כפופים למנהל מחנות הריכוז תחת האס אס. הגיוס בכפייה למפעלים ולמחנות עבודה בתחומי שלטונה של גרמניה הנאצית התרחב באופן משמעותי עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941. כ-16.5 מיליון עובדי כפייה, בהם למעלה מ-2 מיליון שבויי מלחמה, עבדו בגרמניה בשש שנות מלחמת העולם השנייה.[1]
רבים מעובדי הכפיה נספו במהלך העבודה עקב תנאי העבודה הקשים, תנאי המחיה הקשים והאכזריות שנקטו רבים מהשומרים, המשגיחים, הממונים והמנהלים.
לפני המלחמה
מחנות העבודה הראשונים פעלו במחנות מעצר שהקימו הנאצים נגד אויביהם הפוליטיים, בעיקר הקומוניסטים, הסוציאל-דמוקרטים, כל מי שנחשב סוטה מהקו האידאולוגי של המשטר - כגון שמרנים, מלוכנים, עדי יקוק, ליברלים וכן אמנים רבים - וכל מי שנחשב סוטה מאורח החיים שנחשב ראוי לפי האידאולוגיה הנאצית, כגון נגני ג'אז, ציירים מודרניים ועוד.
במרס 1933 נפתח מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, דכאו. הוא יועד לכליאת מתנגדי המשטר, והחל מליל הבדולח ב-1938 נכלאו בו גם יהודים. בדכאו פעל מפעל תחמושת ובו עבדו אסירי המחנה. גם מחנות ריכוז נוספים שהוקמו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה שימשו לניצול כוח העבודה של אסיריהם, ובהם אורניינבורג (הוקם ב-1933), בוכנוואלד (הוקם ב-1937), נוינגמה (הוקם ב-1938), זקסנבורג (פעל בין 1937-1933), פלוסנבירג (הוקם ב-1938).
במהלך המלחמה
מאות מחנות עבודת כפייה נאציים הוקמו במהלך מלחמת העולם השנייה. חלקם הוקמו בגרמניה ובמערב אירופה הכבושה, אך רובם פעלו במזרח אירופה, בשטחים הכבושים מידי ברית המועצות וכן בשטחי צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, הונגריה, פולין ועוד. רוב המחנות היו תחת אחריות המשרד הראשי למשק ולמנהל של האס אס (אנ').
תנאי העבודה היו קשים. מנות המזון היו קטנות והאסירים חיו על סף רעב ולרוב ברעב. הלבוש והחימום היו מעטים, והטיפול הרפואי לקה בחסר או שלא היה קיים. רבים מהשומרים במחנות התעללו בעובדי הכפייה. עם זאת, חלק מהמשגיחים במחנות, בין אם היו אסירים בעצמם או שהיו חלק מכוח השיטור והפיקוח במחנות, נהגו באסירים באנושיות.
יהודים
בתחילת מלחמת העולם השנייה הועסקו אסירים יהודים בעבודות כפייה בעיקר בחוות ובעבודות בכבישים. מאוחר יותר, בעיקר לאחר הפלישה לברית המועצות, הועסקו אלה ששרדו מהרצח ההמוני בבורות הירי, ונכלאו בגטאות, בעיקר במפעלי תעשייה וחימוש, בין אם של הרייך הגרמני, בין אם מפעלים פרטיים.
במקביל להשמדת היהודים, עליה הוחלט באביב 1941 ואת ביצועה החלו הגרמנים ביוני, בירי, עם הפלישה לברית המועצות, וביתר שאת עם הקמת מחנה ההשמדה חלמנו בדצמבר 1941, הועסקו במחנות עבודה וריכוז רבים מיהודי הגטאות שהוקמו בתהליך זה. העסקתם בעבודה לא עמדה בסתירה לתוכנית ההשמדה הכוללת. במחנות העבודה עבדו היהודים כדי למלא את צורכי המשק והמלחמה הגרמניים, בעוד שאלה מהם שלא יכלו יותר לעבוד, עקב התנאים, נרצחו. לעיתים, בעיקר בשנים האחרונות של המלחמה, נרצחו כל פועליהם של מפעלים שלמים, וזאת כדי לממש את תוכנית הרצח הטוטלי של היהודים.
בנוסף לכך, גם תהליך העבודה היה רצחני. יהודים רבים נספו בעת העבודה, וכך הגשימו הנאצים שתי מטרות בו זמנית: ניצול הפועלים מצד אחד, והמתה על ידי עבודה של אלה שכבר לא יכלו לעבוד. באמצעות עבודת כפייה חסרת רחמים. השיטה, שכונתה "השמדה באמצעות עבודה", היוותה מעין פשרה בין הזרם האידאולוגי בגרמניה הנאצית, שביקש רצח כל היהודים באופן מהיר ככל האפשר, לבין הזרם הפרקטי, שביקש להשתמש בכוח עבודתם לשם הגשמת צורכי המשק והמלחמה של גרמניה.
עקב התנאים הקשים מתו למעלה מחצי מיליון יהודים במחנות העבודה.[2] עם זאת, התגייסות או גיוס לעבודת כפייה הייתה דרך של רבים מהיהודים להישרד, לפחות באופן זמני. כמו כן, המגע עם אסירים שאינם יהודים אפשר ליהודים רבים להוסיף על מזונם הדל ואף ליצור קשר עם העולם החיצון.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על עולם מחנות הריכוז והעבודה, בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
- ^ על עולם המחנות, באתר יד ושם
- ^ כפי שמעיד סיפורו של פרימו לוי ששרד בעזרת חסיד אומות העולם לורנצו פרונה, כפי שמובא באתר יד ושם
