עבד א-רחמן השלישי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. עבד א-רחמן השלישי (לעיתים מופיע כ-עבדאררחמאן או עבד א-רחמן; בערבית: عبد الرحمن الثالث الناصر لدين الله, ינואר 891 – אוקטובר 961) היה אמיר והח'ליף הראשון של בית אומייה בקורדובה. א-רחמן ירש את השלטון בשנת 912 ושלט עד למותו בשנת 961. הוא נחשב לשליט האומיי הגדול ביותר במערב, ובתקופת שלטונו שגשגה ספרד המוסלמית עד שהגיעה לפסגת תפארתה.[1] תקופה זו "מציינת את שיא כוחם העצמאי של האומיים בספרד".[2]
הרקע לעלייתו
מייסד השושלת האומיית באל-אנדלוס, עבד א-רחמן הראשון, היה הנסיך האומיי היחיד שהצליח לברוח מהשלטון העבאסי בשנת 750, לאחר שהאחרון הפיל את השושלת האומיית בבגדאד, והוא בן 20. בשנת 755 עלה א-רחמן הראשון לראשונה על אדמת ספרד.[3] הוא כבש את קורדובה בשנת 756, ושם ייסד את שושלתו שעתידה לשלוט באל-אנדלוס עד לשנת 1031.[4] א-רחמן השלישי היה בנו של האמיר מוחמד משבויה באסקית או פרנקית[5]. אביו נרצח עשרים ואחד יום לפני הולדתו בהוראתו של סבו, האמיר עבדאללה, והוא נלקח תחת חסותו.[6] הוא מתואר כ"בהיר עור, נאה, גוץ, ונמוך-קומה".[7] לאחר מותו ב-961, ירש אותו בנו אל-חקם השני אל-מסתנסר ב (א)ללה.
תקופת שלטונו
עבדאללה היה בעל חיבה עזה לאל-רחמן, ועל כן העניק לו חינוך טוב והאציל עליו סמכויות עוד מגיל צעיר.[8] בשל האמון שנתן בו סבו, כאשר עלה לשלטון והוא בן עשרים ואחת, כבר היה א-רחמן בעל-ניסיון בסיסי בענייני הממלכה. בזמן עלייתו לשלטון מטרתו הייתה לאחד את החברה בקורדובה שהייתה מפולגת ומשוסעת, מלאת יריבויות דתיות-אתניות בין הנסיכים השונים ולסכל את איומם של הנוצרים מצפון-מזרח מחד, ועלייתה של השושלת הפאטמית מאידך.[5] הוא מתואר כ"אחד מאותם האישים המרכזים מסביבם בני אדם, המוליכים אותם לקראת מטרה ומביאים לשינוי בסדרי החברה ולמפנה בחיים המדיניים".[6] ישנו בסיס להשוואה בין א-רחמן השלישי למייסד השושלת א-רחמן הראשון, בכך ששניהם "ייסדו מכאוס ממלכה יציבה ומשגשגת".[9] עשרה ימים בלבד לאחר שקיבל את השלטון, א-רחמן הציג לראווה בקורדובה את ראשו של המורד הראשון שתפס.[10] לאחר שכבש בשנת 913 את סביליה, הוא הכניע בשנת 914 את אויבו הגדול ביותר עומר אבן חפסון, שהיה לורד בובסטרו.[7] אבן חפסון שלט על אזור שהשתרע בשיאו מאלחסירס ועד לקרבתה של קורדובה, אך האחרון המשיך להתנגד לו עד מותו ב-917[11]. לאחר מותו המרד דוכא, ילדיו נלכדו ונהרגו, ובובסטרו לבסוף נכבשה בשנת 928.[7] הוא הדף את הפאטמים על ידי שימוש בצי שייסד עבד א-רחמן השני, בכובשו אזורים אשר שימשו חוצץ בין הממלכות. בנוסף, כרת א-רחמן בריתות עם שבטים בֶּרְבֶּרִים מצפון אפריקה, כגון שבט הזנאטה.[12] בשישה-עשר לינואר בשנת 929 הכריז על עצמו א-רחמן כח'ליף, "אמיר אל מֻאְמִנִין" (אמיר המאמינים) וכ-"אל-נאסִר לִדִין אללה" (המגן על דת האללה), ובעקבות כך יוסדה הח'ליפות האומיית באל-אנדלוס.[5] על ידי כיבוש העיר סאוטה בקצה הצפוני של המגרב במרוקו והידוק הקשרים עם השבטים הבֶּרְבֶּרִים, חיסל א-רחמן את שאיפות הפאטמים להשתלט על אל-אנדלוס, ועל כן הם נאלצו להקים את בירתם בקהיר.[13] אך הח'ליף ידע גם להשכין שלום, ולא רק לכבוש. בכרוניקה של סמפירו, איש דת מן הממלכה הלאונזית, הוא מספר על ביקור דיפלומטי בשנת 958 של המלך הלאונזי סאנצ'ו ה-I הנודע בכינויו "השמן", לקורדובה. סאנצ'ו ברח ומצא מקלט אצל סבתו, טודה, לאחר שאורדונו הרביעי ופרנן גונזאלס הדיחו אותו מכס המלוכה. בליוויה של סבתו (שהייתה גם סבתא רבתא של א-רחמן) ופמליה מכובדת, ביקש סאנצ'ו לכרות ברית עם הח'ליף האומיי. מסופר כי לא רק שכרתו השניים ברית, אלא הח'ליף אף סיפק את שירותיו של חסדאי אבן שפרוט, שריפא את סאנצ'ו מהשמנת-היתר שלו, וכך יכל המלך לרכב על גב של סוס בשנית.[14] בני שכבות שונות שירתו בחצרו של א-רחמן, כולל ערבים, ברברים וצאצאי האוכלוסייה הספרדית-איברית. הח'ליף נהג לקנות עבדים בשביל שישמשו בתפקידים שונים בחצר המלך. הוא נהג לשנות את נושאי המשרות באופן תדיר, אך לקראת סוף ימיו נראה שדווקא אלה שהתקראו סלבים, כי באו מארצות מזרח אירופה, הגדילו כוחם בחצר המלך[15]; הם התעשרו והחלו לקנות אדמות ועבדים, ואף החלו להשיג תפקידים, צבאיים ומדיניים כאחד, שעד לאותו זמן היו מאוישים על ידי ערבים.[16]
קשרים עם ממלכות אחרות
בשנת 947 נתחדשו הקשרים הדיפלומטיים בין מלכות ביזנטיון לבין הממלכה האומיית-ספרדית שבראשה עמד א-רחמן. הקשרים נותקו לאחר היחלשותה של המלכות האומיית-ספרדית עקב מרידות פנימיות, אך באמצע המאה העשירית, עם התחזוקתה מחדש, פעל קיסר ביזנטיון, קונסטנטינוס השביעי, לחידושם. ברקע חידוש היחסים עמד מאבקם של הביזנטיים עם הממלכה הפאטימית והמתיחות בין זו האחרונה לממלכה האומיית.[17] ואולם, באותן השנים נקלע הח׳ליף לתסבוכת דיפלומטית עם מעצמה רחוקה: החל מסוף המאה התשיעית קבוצות שודדים ספרדיים-מוסלמים ערכו מסעי שוד בחופי צרפת ושכנותיה. ממחוזותיה הדרומים של צרפת התקדמו הללו עד להרי האלפים, שדדו מנזרים עשירים, צליינים ועוברי אורח, והרחיקו לכת עד שווייץ. אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שלח שליח לקורדובה בדרישה לשים קץ לפשיטות. עבד א-רחמן, בתגובה, שיגר בשנת 950 משלחת לחצר הקיסר הגרמני, שנשאה איגרת ובה דברי נאצה נגד הנצרות.[18] בשנת 953 שילח, לבסוף, הקיסר את שליחי הח׳ליף חזרה לקורדובה יחד עם כמה מנציגיו ובראשם הנזיר הבנדיקטיני יוהנס מגורצה. הללו נשאו עמם איגרת שחיבר אחיו של הקיסר ובה דברי חרפות נגד האסלאם. בשלהי הסתיו של אותה השנה הגיעו לקורדובה, אולם הח׳ליף התמהמה מלקבל את פניהם. נציגי הח׳ליף שאלו את הזרים למטרת ביקורם, אולם הללו סירבו לענות, שכן התחייבו למסור את דברי המלך רק לח׳ליף עצמו. במהרה, החלו אנשי החל׳יף לאיים עליהם בעונש מוות בשל האיגרת שהביאו עמם, וכך הסיקו השליחים שתוכנה דלף והגיע לח׳ליף. א-רחמן היה שרוי במבוכה: מצד אחד, ידע שאם ייחשף לתוכן האיגרת לא יוכל להבליג על דברי הבלע הכתובים בה נגד דתו. מצד שני, עוצמתו של אוטו הראשון הייתה לו לזרא. על כן, פנה לחסדאי אבן שפרוט, שהשתדל בתורו אצל יוהנס מגורצה, ראש המשלחת, והלה חשף בפניו את תוכן האיגרת.[19] בשנת 955 שלח הח׳ליף משלחת אל הקיסר הגרמני שהתקבלה בחצרו באביב 956. בשל רצונו להשתלט על איטליה שחלקה הדרומי נשלט על ידי ביזנטיון, חשש אוטו הראשון שתירקם ברית בינה לבין א-רחמן. על כן, הורה ליוהנס מגורצה לגנוז את האיגרת הראשונה, שלח בידיו איגרת מתונה יותר והורה לו לדון עם הח׳ליף לא רק בדבר השודדים הספרדיים אלא גם בכינון ברית שלום.[20]
קורדובה בתקופתו של א-רחמן
לחימה לא היה התחום היחידי בה הצטיין א-רחמן. בתקופתו קורדובה הפכה להיות המרכז האינטלקטואלי והפוליטי ואף העיר המשגשגת ביותר באירופה. מלומדים מכל רחבי אל-אנדלוס והמזרח שהו בחצרו, ומשלחות רבות שהגיעו מכל עבר, ביניהם מלכי השבטים של צפון אפריקה והמלכים של צרפת, גרמניה וקונסטנטינופול, סונוורו מהעושר והפאר הרב.[21] הח'ליף אף הקציב כשליש מתקציבה של קורדובה לפרויקטים רבים כגון בניית מערכות השקיה ותעלות. הוא ביצע רפורמות בצבא היבשה ובחיל-הים, ובתקופתו המסחר, החקלאות והתעשייה פרחו. בתקופת שלטונו הוא אף שיפץ את המסגד הגדול במסגדי קורדובה.[7] בשנת 937 הוא החל לבנות את הקריה המלכותית המפורסמת אל-זהרה, שלפי האגדה נקרא על אחת מפילגשיו[16], שאחסנה יותר מ-10,000 איש. לשם הפרויקט יובאו חומרי גלם מחלקים שונים בעולם כדוגמת השיש שיובא מקרתגו ומיכלי מים מוזהבים שיובאו מקונסטנטינופול ודמשק.[21] הקריה נבנתה במרחק ניכר מקורדובה, ונשתלו בה גינות וכרמים. על מנת לשוות לארמון מעטה מסתוריות, הוא נבנה בדגמם של הארמונות החצי-מיתולוגיים בהשראת הבנייה העבאסית.[22] אל-רחמן הגביל את הגישה לארמון כך שרוב האוכלוסייה זכתה לראות רק את חיצוניותו. לארמון הורשו להיכנס רק בני השכבה האריסטוקרטית ושועי העיר של קורדובה, אך גם הם ראו את אולמות הקבלה והגנים בלבד.[22]
היהודים תחת א-רחמן
א-רחמן נחשב לסובלני ביותר שבין שליטי בית אומייה בקורדובה. היהודים תחת שלטונו נהנו ממדיניותו, שגרמה להם לשגשוג גדול. המדינה המוסלמית לא התעצבה כמדינה חד-לאומית, דבר שהקל על קיומם של קהילות מיעוט אתני או דתי. כך קרה שיהודי אחד, בנו של סוחר עשיר הנודע באדיקותו לדת ואף ייסד בית כנסת בקורדובה, עלה לגדולה בחצרו של הח'ליף האומיי: חסדאי אבן שפרוט.[23] אבן שפרוט הועמד בראש הקיבוץ היהודי, והיה חופשי לטפל בענייני הקהילות היהודיות של ספרד. הוא היה יכול להגן על יהודים שאיימו עליהם, ואף "חילק נדבות לנצרכים ביד נדיבה".[24] הוא נהפך להיות בן בית בארמונו של הח'ליף, ואף זכה להיות בין מקורביו שקיבלו את הכינוי "אל-כ'אצה" (המיוחדים).[25]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ עלי אבן חזם האנדלוסי, "ענק היונה: על אהבה ואוהבים" תרגום: אלה אלמגור (ירושלים: מוסד ביאליק, 2002) עמ' 16.
- ^ אלברט חוראני, "היסטוריה של העמים הערביים" מאנגלית: דן סגיר (ישראל: דביר הוצאה לאור, 1996) עמ' 78.
- ^ Anwar G. Chejne, "Muslim Spain, Its History and Culture" (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1974) p. 14.
- ^ Chejne, p. 15.
- ^ 5.0 5.1 5.2 אבן חזם האנדלוסי, עמ' 17.
- ^ 6.0 6.1 אליהו אשתור, "קורות היהודים בספרד המוסלמית" (הוצאת קריית ספר, ירושלים 1966), עמ' 104.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 The entry "Abd ar-rahman III", Encyclopedia Brittanica, Vol. 1, pp. 17-18, 1998 Edition.
- ^ Chejne, p. 31.
- ^ Chejne, p. 36.
- ^ entry "Abd ar-rahman III", Encyclopedia Brittanica, Vol. 1, pp. 17-18, 1998 Edition.
- ^ Chejne, p. 33.
- ^ Chejne, p. 34.
- ^ Chejne, p. 34-35
- ^ Krysta L. Black, "Bible Illustrations in Tenth-Century Iberia: Reconsidering the Role of al-Andalus in the Leon Bible of 960" Ars Orientals, Vol.42 (2002), p. 170-171.
- ^ אליהו אשתור, "קורות היהודים בספרד המוסלמית" (ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1966), עמ' 109-110.
- ^ 16.0 16.1 אבן חזם האנדלוסי, עמ' 18.
- ^ אליהו אשתור, ״קורות היהודים בספרד המוסלמית״ (ירושלים: הוצאת קרית ספר, 1966), עמ׳ 115-114.
- ^ אשתור,א. (1966): 117.
- ^ אשתור,א. (1966): 119-118.
- ^ אשתור, א. (1966): 120.
- ^ 21.0 21.1 Chejne, p. 35.
- ^ 22.0 22.1 D. F. Ruggles, "Arabic Poetry and Architectural Memory in al-Andalus", Ars Orientalis, Vol.23 (1993), p. 171.
- ^ אליהו אשתור, "קורות היהודים בספרד המוסלמית" (ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1966), עמ' 111.
- ^ אליהו אשתור, "קורות היהודים בספרד המוסלמית" (ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1966), עמ' 113.
- ^ אליהו אשתור, "קורות היהודים בספרד המוסלמית" (ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1966), עמ' 126.
| ח'ליפי ואמירי בית אומיה | ||
|---|---|---|
| ח'ליפות דמשק | מועאויה הראשון • יזיד הראשון • מועאויה השני • מרואן הראשון • עבד אל-מלכ • וליד הראשון • סולימאן אבן עבד אל-מלכ • עומר השני • יזיד השני • השאם אבן עבד אל-מלכ • אל-וליד השני • יזיד השלישי • איברהים • מרואן השני | |
| אמירי בית אומיה בקורדובה | עבד א-רחמן הראשון • הישאם הראשון • אל-חכם הראשון • עבד א-רחמן השני • מוחמד הראשון • אל-מונד'ר • עבדאללה אבן מוחמד • עבד א-רחמן השלישי | |
| ח'ליפות קורדובה | עבד א-רחמן השלישי • אל-חכם השני • הישאם השני • מוחמד השני • סולימאן השני • הישאם השני (בפעם השנייה) • סולימאן השני (בפעם השנייה) • עבד א-רחמן הרביעי • עבד א-רחמן החמישי • מוחמד השלישי • הישאם השלישי | |
