הרב עזרא ציון מלמד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ע"צ מלמד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עזרא ציון מלמד
לידה 1903
פטירה 1994 (בגיל 91 בערך)
ענף מדעי בלשנות, חקר המקרא, חקר התלמוד, פילוסופיה
מקום מגורים פרס, ישראל
פרסים והוקרה חתן פרס ישראל ל"פרשנות המקורות וספרות תורנית", פרס טשרניחובסקי, יקיר ירושלים.
תרומות עיקריות
הוצאת כתבי פרופ' י"נ אפשטיין, חיבור מבואות לספרות חז"ל ומילונים לעברית

הרב פרופ' עזרא ציון מלמד-כהן (1903 - 9 במרץ 1994) היה פילולוג וחוקר מקרא ותלמוד, ספרדי ירושלמי. חתן פרס ישראל ל"פרשנות המקורות וספרות תורנית" (לשנת תשמ"ז 1987), ופרס הרב קוק (לשנת תשל"ג 1973). נחשב לאחד ממעצבי האסכולה האקדמית ירושלמית למחקר היהדות[1], וכן לתלמידו המובהק של פרופ' ר' יעקב נחום הלוי אפשטיין.

ביוגרפיה

נולד בשיראז שבאיראן ועלה לארץ ישראל עם אמו בשנת ה'תרס"ד (1904). זאת, כשנה לאחר עליית אביו, הרב רחמים מלמד כהן, רב עדת יהודי פרס בירושלים.

בוגר כמה מסגרות ירושלמיות ללימוד תורה, ביניהן בית המדרש "דורש ציון", ישיבת "אפיריון" וישיבת "ציון". עמד בראש בית הכנסת אגודת צעירי פרס ביחד עם אברהם (עזרא) ניסן.

בשנת ה'תרפ"ו (1926), נישא לשושנה רוטמן, בתו של מנחם-מנדל רוטמן, חסיד חב"ד הידוע כמתיישב הראשון של קבוצת "בית וגן" (לימים העיר בת-ים). הנישואין הבין-עדתיים, אשר נחשבו לתקדימיים בתקופה זו, נערכו בידי הראי"ה קוק, אשר כיהן כרב הראשי לארץ ישראל.

נמנה עם ראשוני התלמידים במכון למדעי היהדות - שקדם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, בה קיבל בשנת 1933 תואר מוסמך למדעי הרוח (מקרא, תלמוד, ידיעת ארץ ישראל, שפה וספרות יוונית והיסטוריה של יוון ורומא).

בעל תואר ד"ר לפילוסופיה על מחקרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי" (ה'תש"א 1941).

לימד בבית הספר העממי "דורש ציון", ב"סמינר למורות של המזרחי" (כיום "מכללת אפרתה") וב"בית המדרש למורים העברי" (כיום המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין).

היה המזרחי הראשון שמונה לדרגת פרופסור במדינת ישראל, עם מינויו לפרופ' חבר בחוג למקרא של האוניברסיטה העברית בשנת 1964.

לאחר יציאתו לגמלאות בשנת 1972, לימד בנוסף גם בחוגים לתלמוד באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן, ממנה קיבל בשנת 1987 תואר דוקטור לשם כבוד[2].

נפטר ביום כ"ו באדר ה'תשנ"ד, 1994.

מחקריו

מחקריו מקיפים תחומים רבים במדעי היהדות: חקר המקרא, התלמוד, ארץ ישראל והספרות היוונית-יהודית.

בין קרוב למאה ספריו ומאמריו, בולטים ספריו רחבי ההיקף אודות "מפרשי המקרא, דרכיהם ושיטותיהם"; "פרקי מבוא לספרות התלמוד"; תרגומיו לעברית ספרים מיוונית עתיקה ומפרסית; מילונים שכתב: ארמי - עברי, לתרגומי המקרא ולתלמוד הבבלי, אספרנטו - עברי (תרפ"ח, 1927, "בצרוף מבנה השפה ודקדוקיה").

רבים ממחקריו מרוכזים בשני הספרים: "מחקרים במקרא" ו"עיונים בספרות התלמוד". על תרגומו לעברית של מסכת בבא קמא זכה בפרס טשרניחובסקי (1954). בעד ספרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי" זכה בפרס ע"ש דוד ילין (1944).

במהלך חייו הוציא לאור שלושה עשר ספרים של חוקרים אחרים. בתוך כך, ערך והוציא לאור רבים מכתבי רבו - פרופ' ר' יעקב נחום הלוי אפשטיין, וכן, ספרי מחקר של חבריו: החוקר גדליה אלון והפרופ' בנימין דה-פריס. בנוסף, הוציא לאור כתבי-יד עתיקים משפות שונות.

לאחר פטירתו, ממשיכים בניו להוציא לאור ספרים נוספים מכתבי ידו.

פעילות ציבורית

בפברואר 1932 נבחר לוועד הקהילה של ירושלים מטעם רשימה של יהודי המזרח[3], ולאחר מכן אף נבחר מטעמה לחבר המועצה הדתית של ירושלים[4].

לאחר פטירת הראשון לציון הרב עוזיאל, פנו בכירים מחוגי המזרחי בבקשה להעמידו כרב הראשי הספרדי למדינת ישראל. עם זאת, לאחר שהתברר כי מועמדותו עלולה לעורר מחלוקת, ביקש שלא יגישו את מועמדותו[5].

לאחר מות אביו, מילא את מקומו ושימש כרבה של קהילת יהודי פרס בשכונת נחלת ציון, בירושלים. וכן, כראש הישיבה הקהילתית שהקים אביו "שערי רחמים".

החל משנת 1956, כיהן כחבר האקדמיה ללשון העברית עד לפטירתו כזקן חברי האקדמיה[6].

יחסו לארץ ישראל ולמדינה

התעקש לעשות את כל מחקריו בארץ ישראל. כך, סירב להזמנות מאוניברסיטאות בחו"ל, אף בשנות השבתון.

סבר כי להקמת מדינת ישראל חייבת להיות ביטוי בתפילה. בהתאם לכך, היה הראשון שתיקן תפילות למען המדינה וחיילי צה"ל, וכן חיבר תפילת "על הניסים" מיוחדת ליום העצמאות[7]. את התפילות הדפיס בספריו השונים, וכן שילבם בתפילות שבבית הכנסת שייסד אביו.

מספריו

המילון הארמי עברי במהדורה הראשונה בכתב ידו

לאחר פטירתו:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מחיבוריו המקוונים

איש התורה והמדע: מפעלו המדעי של עזרא ציון מלמד

הערות שוליים