ספר ההיסטוריה של הפרנקים
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית ספר ריקה. ספר ההיסטוריה של הפרנקים (בלטינית: Liber Historiae Francorum) הוא כרוניקה שנכתבה בעילום שם במהלך המאה ה-8. החלקים הראשונים שימשו כמקור משני לפרנקים המוקדמים בתקופתו של מרקומר (Marcomer) (המאה ה-4), הנותן תקציר של האירועים עד זמנם של המרובינגים המאוחרים. החלקים הבאים של הכרוניקה הם מקורות ראשוניים חשובים להיסטוריה של זמנם. הם מספקים תיאור של המשפחה הפיפינידית (אנ') באוסטרזיה לפני שהפכו לקרולינגים המפורסמים.
"ספר ההיסטוריה של הפרנקים" משתמש בחומר רב מהחיבור המוקדם יותר, "ההיסטוריה של הפרנקים" (Historia Francorum) מאת הבישוף וההיסטוריון גרגוריוס מטור, שהושלם בשנת 594.
חיבור זה הוא אחד המקורות החשובים ללימוד ההיסטוריה של הממלכה המרובינגית המאוחרת. חלקו הראשון מסכם את ששת הספרים הראשונים של חיבורו של גרגוריוס מטור, וחלקו השני מתאר את ההיסטוריה המרובינגית בשנים 584–727.[1]
מחבר, תאריך ומגמות
הספר חובר באזור סואסון בשנות ה-20 של המאה ה-8, אולי בידי נזירות.[1] ריצ'רד גרברדינג (Richard Gerberding), עורך מודרני של הטקסט, מצדיק את הקוהרנטיות והדיוק של התיאור של החיבור, תוך שהוא נותן סיבות למיקום הסופר האנונימי בסואסון, שהיה כנראה חלק מהמנזר המלכותי של סן-מדאר (אנ'). גרברדינג מאפיין את המחבר כנויסטריאני וכ"מרובינגי נאמן, חילוני בניגוד לבעל נטייה כנסייתית, ומעריץ נלהב וכנראה בן למעמד האצולה המבוסס על עמק הסן-אואז (Oise) שאת מעלליו, מלחמותיו ומלכיו הוא מתאר".
את "ספר ההיסטוריה של הפרנקים" נהוג לתארך לשנת 727 בגלל התייחסות לסוף השנה השישית של שלטונו של תיאודריך הרביעי. הוא מציע פרספקטיבה נויסטריאנית של עידן המאיורדומוס של הארמון, שבו הסיעות של בעלי הנכסים הטריטוריאליים הגדולים יכלו להיות בשליטה ובאיזון רק על ידי הלגיטימיות המקודשת של המלך המרובינגי. כנרטיב שנקרא באופן נרחב, "ספר ההיסטוריה של הפרנקים" עזר ליצור תחושת סולידריות תרבותית בקרב קהל הקוראים לו הוא נועד, שאת נטיותיו הוא מספק, ושאת האג'נדה הפוליטית שלו הוא מקדם.
באשר לאג'נדה זו, פוראקר (Fouracre) וגרברדינג מראים שהספר תומך במלכי השושלת המרובינגית רק אם הם שולטים בהתייעצות עם האצילים הגדולים. האצילים, בתורם, נתמכים רק אם הם אינם שואפים מעל מעמדם.
ספר זה הוא אחד מתוך קורפוס של ספרי היסטוריה חדשים שנכתבו במאה ה-8, והועתקו והופצו באופן נרחב במאה ה-9.
תוכן הספר
מלכתחילה מבטיח הספר להציג את מוצאם ומעשיהם של המלכים הפרנקים והפרנקים בכלל. הוא קובע כי מוצאם של הפרנקים מקבוצה של פליטים טרויאנים, בדומה לפליטים האיטלקים של אינאיס, שמצאו את עצמם בחוף הצפוני של הים השחור, לפני שעשו את דרכם על פני המישור הדנובי לחבל הריין. כדי להשיג זאת, הספר מסתמך במידה רבה על הבישוף וההיסטוריון הגאלו-רומי גרגוריוס מטור, שמת בשנת 594, שאת ההיסטוריה שלו הוא מקצר ולעיתים מגדיל ומקביל.
19 הפרקים האחרונים (35–53 במהדורה של ברונו קרוש) מציגים תיאור בלתי תלוי של האירועים בארצות הפרנקיות במאה ה-7 ובתחילת המאה ה-8.
החיבור מתחיל עם כלותאר השני (584–629), שהחל את שלטונו כמלך-ילד של נויסטריה, אחת הטריטוריות הקטנות ביותר של פרנקיה. הוא היה תחת עוצרותה של אמו, פרדגונד, ובברית לא קלה עם דודו של כלותאר גונתרם, מלך בורגונדיה (מת בשנת 592). כלותאר קיבל את מלוא השלטון על נוסטריה עם מות אמו בשנת 597 והמשיך את הריב של אמו עם המלכה ברונהילדה מאוסטרזיה באותה רשעות ושפיכות דמים, ולבסוף השיג את הוצאתה להורג בצורה אכזרית במיוחד בשנת 613 ואיחד את פרנקיה תחת שלטונו. כמו אביו, הוא הגדיל את שטחיו על ידי פלישה אליהם לאחר מותם של מלכים אחרים.
שלטונו של כלותאר היה ממושך ביחס לתקופתו, שבה הייתה שחיקה מתמשכת של כוחה של המלוכה על ידי האצולה על רקע סכסוכים בין המרובינגים. צו פריז (אנ') בשנת 614, שעסק בכמה היבטים של מינויים לתפקידים ומנהל הממלכה, פורש בדרכים שונות על ידי היסטוריונים מודרניים. בשנת 617, כלותאר הפך למאיורדומוס, תפקיד לכל החיים, צעד חשוב בהתקדמות המשרה הזאת מהיותה בתחילה ניהול בית המלוכה לראשות הממשל בפועל, ובסופו של דבר למלוכה, תחת פפין הצעיר בשנת 751. כלותאר העביר את השלטון על אוסטרזיה לבנו הצעיר דגוברט הראשון (אנ') בשנת 623. באופן יוצא דופן עבור מלך מרובינגי, הוא חי חיי מונוגמיה, אם כי עקב מקרי מוות היו לו שלוש מלכות. הוא היה בדרך כלל בעל ברית של הכנסייה, ואולי בהשראת הדוגמה של דודו גונתרם, נראה כי שלטונו חסר את מעשי הרצח שבוצעו על ידי רבים מקרובי משפחתו, למעט הוצאתה להורג של ברונהילדה.
פרק 43 מתאר בתמציתיות את ניסיון נטילת הכתר של אוסטרזיה על ידי המאיורדומוס הפיפינידי גרימואלד הזקן (אנ'). התיאור מסתיים במותו של גרימואלד בעינויים תחת כלוביס השני (אנ') ששלט בנויסטריה. פרק 44 מעיר על כלוביס השני: "בה בעת, הוא הביא חורבן לממלכת הפרנקים באסונות כבדים. יתר על כן, לכלוביס זה היה כל סוג של הרגל מלוכלך. הוא היה מפתה ומבזה נשים, גרגרן ושיכור. על מותו ועל סופו, לא ניתן לומר דבר בעל ערך היסטורי. סופרים רבים מגנים את סופו משום שאינם יודעים את מידת הרוע שלו. לפיכך, באי ודאות לגבי זה, הם מפנים אחד אל חברו". שאר פרק זה ותחילת הפרק הבא נמתחים בין מותו של כלוביס השני, המתוארך בדרך כלל לסוף שנות ה-50 של המאה ה-7, לבין עלייתו של תיאודריך השלישי, המתוארך בדרך כלל לשנת 673, לאחר ארבע שנות שלטון של "המלך הילד כלותאר" (אנ').
פרקים 45 ואילך מספקים תיאור עוין של אברוין (אנ'), המאיורדומוס של נויסטריה. בניגוד לתיאורו של כלוביס השני שצוטט לעיל, למחבר יש רק שבחים לכילדברט השלישי, "אדם מפורסם", אותו הוא מתאר כ"אדון הזיכרון הטוב המפואר, כילדברט, המלך הצודק". פרקי הסיום מכסים בעיקר את קרל מרטל.
"ספר ההיסטוריה של הפרנקים" הפך למקור עיקרי ל"המשכים" של הכרוניקה של פרדגריוס, כפי שנערך על ידי הרוזן כילדברנד הראשון (אנ') בשנת 751 מטעם אחיו למחצה, קרל מרטל.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב: ממלכת הפרנקים, יחידה 3 (כתבה: אורה לימור), עמ' 46.
34855405ספר ההיסטוריה של הפרנקים