ססיל מרגו
 | |
| לידה |
10 ביולי 1915 יוהנסבורג, דרום אפריקה |
|---|---|
| פטירה |
19 בנובמבר 2000 (בגיל 85) יוהנסבורג, דרום אפריקה |
| השתייכות | חיל האוויר הדרום-אפריקאי |
| דרגה | קולונל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד טייסת | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
|
אות השירות המצוין צלב התעופה המצוינת | |
| תפקידים אזרחיים | |
| שופט בית המשפט העליון בדרום אפריקה | |
ססיל סטנלי מרגו (באנגלית: Cecil Stanley Margo; 10 ביולי 1915 – 19 בנובמבר 2000) היה עורך דין דרום אפריקאי יהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש מרגו כטייס מפציץ בשורות חיל האוויר הדרום-אפריקאי, והגיע לדרגת קולונל. עם הקמת צה"ל הוזמן מרגו על ידי דוד בן-גוריון להיות יועצו האישי להקמת חיל האוויר הישראלי, והצעותיו של מרגו הפכו לבסיס לארגונו של החיל ולתפקידו בצה"ל. לאחר שדחה הצעה להתמנות למפקד החיל, שב לדרום אפריקה, בה הגיע במשך השנים לכהונת שופט בבית המשפט העליון במדינה.
קורות חייו
ססיל מרגו נולד ביוהנסבורג ב-10 ביולי 1915 (כ"ח בתמוז תרע"ה). הוא היה בנם החמישי של סול לואיס מרגו ואמיליה הילסון, מהגרים יהודים ממזרח אירופה. הוא למד משפטים באוניברסיטת וויטווטרסראנד (University of the Witwatersrand) ביוהנסבורג, והחל לעבוד כעורך דין.[1]
במלחמת העולם השנייה שירת מרגו כטייס מפציצים בינוניים בחיל האוויר הדרום-אפריקאי. הוא נלחם בקרבות בזירת הים התיכון, בצפון אפריקה ובאיטליה. בסך הכל השתתף בכ-190 גיחות מבצעיות, ב-100 מתוכן כמפקד טייסת. הוא קודם לדרגת קולונל ולתפקיד מפקד כנף. בתפקיד זה פיקד על כנף 24 של חיל האוויר הדרום-אפריקאי, שהפעילה מפציצים בינוניים מדגם מרטין B-26 מראודר.
על לחימתו עוטר מרגו באות השירות המצוין ובצלב התעופה המצוינת.
חיל האוויר הישראלי
לאחר מלחמת העולם שב מרגו לדרום אפריקה ולקריירה כעורך דין, וזכה להצלחה רבה. ב-1948 מרגו עשה דרכו לישראל, כדי לשמש כיועצו האישי של דוד בן-גוריון להקמת חיל האוויר הישראלי.
הסיבה לכך הייתה ויכוח פנימי סוער שהתנהל בצמרת צה"ל, שזה עתה נוסד, לגבי מקומו וסמכויותיו של חיל האוויר. הפיקוד העליון של צה"ל ראה בחיל האוויר חיל מסייע, כמו חיל התותחנים. מכיוון שכך, ראה המטכ"ל את חיל האוויר ככפוף לו בכל ההיבטים: על פי תפיסה זו כל ענייני החיל, כמו חימוש, לוגיסטיקה ותחזוקה, קשר, תובלה, כוח אדם ושלישות ואף מודיעין אמורים להגיע מהמעטפת הכלל צה"לית כמו כל חיל אחר. היבט בולט של תפיסה זו הייתה ההנחה שמפקד החיל אינו חייב להיות טייס, אלא קצין בכיר שיידע לנהל את החיל על פי כללי הניהול והפיקוד של כל חיל אחר. כך התמנה ישראל עמיר למפקד הראשון של חיל האוויר, אף על פי שלא היה לו עבר כאיש תעופה.[2]
בניגוד לתפיסה זו עמדו ראשי חיל האוויר על כך שעצמאותו של החיל חייבת להישמר, וכי על החיל להיות כפוף ישירות לרמטכ"ל. לתפיסתם, לחיל האוויר יש משימות ייחודיות, הדורשות שהחיל יהיה עצמאי ברוב התחומים שהוזכרו לעיל, הן בתחומים מבצעיים ומודיעיניים והן בתחומים ארגוניים ולוגיסטיים. ראשי החיל דרשו שמפקדם יהיה טייס, ואף הצביעו על מועמד - אהרן רמז, ששירת כטייס קרב בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה בזירת מערב אירופה. ואולם, רמז היה פלייט סרג'נט בלבד (באנגלית: Flight Sergent, סמל טיס, דרגה המקבילה בערך לדרגת רב-סמל מתקדם בצה"ל), וכך לא נשמעה דעתו מול הפיקוד הבכיר של צה"ל.[3][4]
בנוסף לוויכוח על המבנה הארגוני חשו אנשי חיל האוויר שוני תרבותי עמוק בינם לבין שאר צה"ל: רוב אנשי צוות האוויר באותו זמן היו מתנדבים מחוץ לארץ (שנקראו מח"ל). בניגוד לרוב המתנדבים, חלק מאלה שהגיעו לחיל האוויר לא היו יהודים, והיו רגילים להתנהגות המקובלת בחילות אוויר זרים: ”בשבילם עדיין היינו אלמנט זר. השפה הרשמית שלנו הייתה אנגלית. הטייסים שלנו גרו בבתי מלון, השתכרו והרסו בארים בתל אביב, בזמן שכל האחרים ישנו בשוחות”.[5]
המחלוקת יצרה קשיים בתפקוד חיל האוויר, שהגיעו לשיאם לאחר קרבות עשרת הימים, באמצע יולי 1948. הפיקוד העליון האשים את חיל האוויר בכישלונות מבצעיים ובחוסר יעילות. אהרן רמז האשים בתגובה את הפיקוד העליון בכך שאינו מאפשר לחיל האוויר את התנאים הדרושים להצלחתו.[6] היה ברור שיש צורך בצעדים עמוקים, ובעצת מתנדבים מדרום אפריקה פנה בן-גוריון לססיל מרגו וביקש ממנו להגיע לארץ ולסייע בארגון חיל האוויר. מרגו סיפר בזיכרונותיו כי חש חובה אישית להיענות לבקשה, אף על פי שכבר היה נשוי ואב לילד.
מרגו הגיע לארץ ב-12 ביולי, ולאחר כמה שבועות הגיש לבן-גוריון את המלצותיו. מרגו קבע שהיעד העיקרי של חיל האוויר צריך להיות השמדת כוחו האווירי של האויב, ולקראת יעד זה צריך חיל האוויר להתארגן - מבצעית, ארגונית ומקצועית. חיל האוויר, על פי המלצותיו של מרגו, צריך להיות כפוף ישירות לרמטכ"ל, ולהיות בעל עצמאות ארגונית ומבצעית. מרגו הציע דרכים לארגון פנימי של עבודת החיל ולממשק של החיל עם המטכ"ל, ודרש שהשינוי יתרחש בתוך זמן קצר. המלצותיו של מרגו הביאו להתנגדות רבה. אחד הנושאים שעליהם התנהל ויכוח חריף במיוחד היה השליטה במערך המכ"ם בצה"ל. באותה תקופה לא היו כלל מכשירים כאלה בישראל, אך מרגו עמד על כך שהכרחי לרכשם, ושמערך המכ"ם יהיה בשליטת חיל האוויר.
בן-גוריון אימץ מיד את המלצותיו של מרגו. אחת ההמלצות החשובות של מרגו הייתה שחיל האוויר יהיה בפיקוד אנשי צוות אוויר ישראליים, ולא מתנדבים יהודים או לא יהודים שיחזרו לארצותיהם. המלצה זו הייתה מקובלת גם על מתנגדיו, ובן-גוריון אימץ גם אותן. בן-גוריון הציע למרגו עצמו לעמוד בראש החיל, אך הוא סירב. שלושה ימים לאחר הגשת ההמלצות מונה אהרן רמז לתפקיד מפקד החיל.[2][6]
המלצותיו של מרגו היו דומות בעיקרן להמלצות שהגיש אהרן רמז זמן רב לפני כן. ואולם, רמז היה, כאמור, סמל בלבד, שהסתמך על תאוריה; מרגו, לעומתו, היה קצין בדרגת קולונל שפיקד על יחידה גדולה בצבא מאורגן, והכיר מבפנים את ההתנהלות המעשית של חיל אוויר גדול. משום כך הייתה לו סמכות רבה, ובן-גוריון יכול היה לאמץ את המלצותיו ולגבות אותו מול המתנגדים להן. המבנה שהציע מרגו היווה את הבסיס לארגון חיל האוויר ולפעילותו, למעשה עד היום.[2][6]
קריירה משפטית
ב-1971 התמנה מרגו לשופט בבית המשפט העליון של דרום אפריקה. אחת מפסיקותיו הראשונות, בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה צו דחוף נגד משטרת דרום אפריקה, שנועד להגן על עציר הודי שהיה פעיל נגד משטר האפרטהייד.
כעורך דין ומאוחר יותר כשופט נודע מרגו, בין השאר, בתרומתו לחקירת אסונות תעופה. הוא מונה לחקירת כמה אסונות מפורסמים, ובהם התרסקות המטוס שבה נהרג מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד, ב-18 בספטמבר 1961; אסון התעופה שבו נהרג סמורה מאשל, נשיא מוזמביק, ב-19 באוקטובר 1986; ועוד.
בעשור הראשון של המאה ה-21 הועלו חשדות כנגד מרגו כאילו היטה חלק מן החקירות כדי להסתיר פשעים של ממשלת דרום אפריקה, בתקופת משטר האפרטהייד. גראסה מאשל, אלמנתו של סמורה מאשל (ומאוחר יותר אשתו של נלסון מנדלה) טענה שהחקירה אותה ניהל מרגו נועדה להסתיר את האמת על ההתרסקות, שהייתה - לדבריה - תוצאה של פעילות לא-חוקית של הממשלה. זאת, אף על פי שהחקירה הייתה רב-לאומית והשתתפו בה מומחים מכמה מדינות, בהן בריטניה, ארצות הברית ויפן. בעקבות האשמותיה החליטה ממשלת דרום אפריקה ב-2007 לפתוח שוב את החקירה.
מקרה אחר אותו חקר מרגו כשופט היה התרסקות מטוס בואינג 747 של חברת סאות' אפריקן איירווייז, בו פרצה שרפה במהלך הטיסה. המטוס התרסק לאוקיינוס ההודי ליד מאוריציוס ב-28 בנובמבר 1987. ועדת החקירה שבראשה עמד מרגו לא הצליחה לקבוע את הסיבה לשרפה, שפרצה בתא המטען של המטוס. היו שטענו שהמטוס נשא חומרים כימיים אסורים, שנועדו לתוכנית הגרעין של דרום אפריקה, וכי מרגו נדרש על ידי הממשלה להסתיר את הדבר ולמנוע משיכת תשומת לב בינלאומית. טענות אלה נסתרות על ידי העובדות שמרגו מינה מומחים בינלאומיים לחקירה, וכי עמד על כך שה"הקופסה השחורה" ובה ההקלטות מתא הטייס תחולץ מן העומק הרב שבו הייתה, 4,900 מטרים מתחת לפני הים (זהו העומק הרב ביותר שממנו חולץ ציוד כלשהו אי פעם). ועדת האמת והפיוס שהוקמה בדרום אפריקה לאחר קריסת משטר האפרטהייד כדי לחקור את פשעי המשטר חקרה ביסודיות את מסקנות הוועדה, אך לא מצאה ממצאים שיצדיקו את סתירת מסקנותיה.
חיים אישיים
כאמור, מרגו סירב להצעתו של בן-גוריון לקבל דרגת אלוף ולהתמנות למפקד חיל האוויר הישראלי. הוא העדיף לשוב לארצו ולחזור לקריירה המשפטית שלו, אם כי נותר תומך נאמן של ישראל וביקר בארץ ובבסיסי חיל האוויר פעמים רבות.
מרגו זכה בחייו לפרסים ועיטורים רבים. הוא היה עמית לשם כבוד של המכון הדרום אפריקאי להנדסה; סגן נשיא לשם כבוד של הארגון הבינלאומי של משפטנים ועורכי דין יהודים (JIAJL); ועמית לשם כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים.
מרגו המשיך לטוס עד גיל מתקדם. הוא נפטר בשנת 2000 לאחר מאבק ממושך במחלת פרקינסון. מרגו היה נשוי בשנית למרג'ורי. מנישואיו הראשונים היה אב לשלושה בנים.
קישורים חיצוניים
- דודי חורי, כל ההתחלות קשות, באתר חיל האוויר הישראלי, 24.6.2004
הערות שוליים
- ^ ססיל סטנלי מרגו באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.
- ^ 2.0 2.1 2.2 דודי חורי, כל ההתחלות קשות, באתר חיל האוויר הישראלי, 24 ביוני 2004.
- ^ ליאור שליין, אהרון רמז ז"ל, המפקד השני (יולי 1948 - דצמבר 1950), באתר חיל האוויר הישראלי, 1 בדצמבר 1997.
- ^ אהרן רמז באתר על טייסת 41 בחיל האוויר המלכותי שבה שירת.
- ^ דברי אהרן רמז, כפי שהם מובאים בספר "עליונות אווירית", מאת אהוד יונאי, עמ' 46.
- ^ 6.0 6.1 6.2 אהוד יונאי, עמ' 45.
30734867ססיל מרגו