סמל הפלמ"ח

סמל הפלמ"ח הוא סמלו הרשמי של ארגון הפלמ"ח. הסמל, אשר עוצב על ידי אריה אלחנני, הורכב משיבולים מוזהבים וחרב כסופה, המסמלים את המלאכה ואת ההגנה. הסמל נחשף לראשונה ביולי 1945, בכינוס השני של הפלמ"ח.

היסטוריה

בל"ג בעומר תש"א (15 במאי 1941) החליט המטה הארצי של 'ההגנה' על הקמת הפלמ"ח, ראשי תיבות של "פלוגות מחץ". לאחר הכינוס הראשון של הפלמ"ח, נדרש היה לעצב סמל ודגל לארגון. חברי הארגון פרסמו מספר הצעות. בניהן פטיש וחרב, חרב ומסביבה נחש מתפתל, ברק, חבצלת, ומגן דוד שבמרכזו מתנוסס הכיתוב "פלמ"ח"^[1].

הסמל שנבחר נחשף לראשונה ב־20 ביולי 1945, בכינוס השני של הפלמ"ח, כפי שתואר בספר הפלמ"ח: ”לשפת נחל חרוד מתקיים הכינוס הארצי השני של החטיבה. הרמ"א מוסר למתכנסים את דגל הפלמ"ח, שעליו מתנוסס, לראשונה, סמל החטיבה: שתי שבלים וחרב”. טקס חשיפת הדגל והסמל מתואר ביתר פירוט בידי יגאל אלון ב ספרו "מגמות ומעש". במסדר הנעילה של הכנס בהשתתפות אלפי אנשים, ובנוכחות אישי ציבור רבים, מסר ישראל גלילי, ממלא מקום הרמ"א, את הדגל ליצחק שדה, מפקד הפלמ"ח: "במרכז הדגל רקום סמל הפלמ"ח, שהובא לראשונה בפני החטיבה והציבור כולו - שתי שבלי זהב משולבות חרב מכסיפה"^[2].

הסמל מבטא את אופיו של הפלמ"ח, המשלב בין היעוד הצבאי ליעוד ההתיישבותי. החרב, הלקוחה מסמל מפקדי המחלקות ב"הגנה", ושלובו שיבולים במקום עלי זית, כסמל העבודה העברית. מעצבו היה האדריכל אריה אלחנני, אשר עיצב גם את סמל ההגנה וסמל צה"ל. מיכל גולן, בתו של אלחנני, טוענת שאביה הגה את רעיון העיצוב^[3]. אחרים מייחסים זאת לחברת הפלמ"ח שושנה ספקטור^[4].

בשנות המנדט הבריטי הסמל היה חשאי. עם זאת, במלחמת העצמאות, עוד לפני הכרזת העצמאות, הוא פורסם בפומבי והופיע במרכז סמלי שלוש חטיבות הפלמ"ח: חטיבת יפתח, חטיבת הראל וחטיבת הנגב, וכן בסמל הפלי"ם שם נוסף עוגן לחרב. זכאי אות מלחמת הקוממיות נהגו לענוד את סמל הפלמ"ח על אותותיהם, עד אשר בוטל רשמית.

בתרבות, מזוכר סמל הפלמ"ח ברמיזה, בשיר הורה היאחזות מאת יחיאל מוהר: ”הוחלט ונלקחה שיבולת, הרכיבוה – חרבות”.