שושנה ספקטור

שושנה (שוש) ספקטור (13 בפברואר 1914 – 19 בפברואר 1985) הייתה קצינת השלישות ומזכירת המטה של הפלמ"ח. ספקטור הגיעה לתפקיד הבכיר ביותר מבין הנשים בארגון זה.

ביוגרפיה

נולדה כשושנה תתר בעיירה רז'ינה שליד קישינב, בת שנייה להוריה נתנאל ושרה תתר, ובגיל חודש עלתה עם הוריה ואחותה לארץ ישראל. ביומן שהשאיר אחריו אביה נתנאל הוא מספר כך:”... החלטתי להגר לארץ ישראל. התחלתי להשתדל לקבל פספורט לחוץ לארץ, אבל מכיוון שהייתי איש צבא (בצבא הצאר הרוסי) וכבר היו שמועות על מלחמה, היה קשה להשיג פספורט. אז עשיתי צעד אחר. היות שהייתה לי כבר ילדה (הבת שרה – נולדה 1912) שחלתה בברונכיט, יעצו אותי הרופאים לנסוע איתה לארץ טרופית... וכך קיבלתי אישור מהממשלה לשלושה חודשים, לנסוע לארץ ישראל. בינתיים היה לי עיכוב. אשתי הייתה צריכה ללדת ונאלצתי לחכות עד שתלד. אחרי שבועיים היא הולידה (!) עוד בת (שושנה – 1914). אחרי שיצאה מבית החולים, שלושה שבועות אחרי הלידה, עליתי על האונייה ואנחנו נוסעים לארץ ישראל.”

המשפחה הצעירה הגיעה לארץ בימי הפסח, שנת 1914. תחילה התגוררו ביפו. לאחר מאורעות 1921 עברו לבלפוריה שבעמק יזרעאל ומשם לעפולה, והחלו מתפרנסים מחקלאות. הפרנסה הייתה קשה ולאחר שנים אחדות נאלצו שתי הבנות לעזוב את הבית. שרה מצאה עבודה בירושלים (שם התחתנה), וב-1927 נשלחה שוש לכפר הנוער בן שמן.

בתוך חברת הנוער בבן שמן מצאה שוש את דרכה באופן טבעי, לאחר סיום לימודיה בבן שמן פעלה בהכשרות ובקיבוצים, וכן עבדה במשרדי הסוכנות בירושלים. בתשעה במרס 1940 (מוצ"ש ל' באדר א', ת"ש) היא התחתנה עם צבי ספקטור, בן ירושלים ולוחם נועז ב"הגנה" ובפו"ש. ב-18 במאי 1941 הפליג צבי כמפקד כ"ג יורדי הסירה, והוא ואנשיו אבדו בים. שוש לא נישאה עוד. בשנת 1941 לקחה חלק בהקמת הפלמ"ח עם אנשים כיצחק שדה, יגאל אלון, נחום שריג, אורי ברנר, אורי יפה, יוספ'לה טבנקין, אליעזר שושני ורבים אחרים. במלחמת השחרור היא הייתה מזכירת מטה הפלמ"ח, וככל הנראה האישה שהגיעה לתפקיד הצבאי הרם ביותר באותה תקופה.

בסוף 1948, לאחר פירוק מטה הפלמ"ח, נשלחה ספקטור, עתה בדרגת רס"ן, לארצות הברית ללימודי שיקום פצועי מלחמה. הנסיעה מומנה כנראה על ידי משרד הביטחון. מטרת הנסיעה כללה גם ייצוג המדינה במסגרת הרצאות שנתנה בפני חוגים יהודים בארצות הברית. ביוני 1949 לאחר השלמת לימודיה חזרה לארץ בציפייה לעסוק בנושא לימודיה במסגרת משרד הביטחון, אך שוחררה מהצבא יחד עם רוב יוצאי מטה הפלמ"ח. בשנת 1950 הצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר, וכמעט מייד מונתה כמנהלת בית החרושת למיצים "רימון", ואחר כך הקימה מפעל לייצור רהיטי מוזאיקה "לשם", ולבסוף בשנת 1963 לאחר שמצאה שמקומה איננו בקיבוץ – עזבה והתמנתה כמנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר לקציני ים בעכו. במהלך עשר שנות שירותה שם הביאה לקריאת בית הספר על שם כ"ג שמפקדם היה צבי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים יצאה שוש לגמלאות והתיישבה ברמות השבים, מושב ליד הוד השרון. היא המשיכה לחפש לעצמה פעילות, והחלה עובדת כמתנדבת במשתלת פיתוח הצמחים של האגרונום ד"ר יוסף שוב. ביוזמתה נקראו 22 זני הגרברה (Gerbera) שהייתה לה יד בפיתוחם על שם לוחמות פלמ"ח שנפלו, ובהן הצנחניות חביבה רייק וחנה סנש, הטייסת זהרה לביטוב, ירדנה גרינשטיין שנפלה בהגנת צפת, ברכה פולד, מרים, נעמי, לילה, לאה, בלהה, אסתר, תמר, חווה. בדרכה זו הנציחה את חלקן של הנשים בהקמת מדינת ישראל ובהגנתה. לאחר מותה, ב –19 בפברואר 1984, השלים הד"ר שוב את הפרח האחרון שהחלה בפיתוחו, גרברה אדומה עם לב שחור, וקרא אותו על שמה, "שוש".